בלוגים ששרון קוראת

קליפ מקסים וכיפי, מציג קטעים מסצינות ריקוד מפורסמות בסרטים, לצלילי השיר האלמותי Footloose. תענוג:

0. (תודה לעודד סלע)
רפורמת בכר, שהביאה לנו הפרדה בין היועץ הפנסיוני למי שבפועל מטפל בכספי הפנסיה שלנו הביאה לחקיקת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (עיסוק בייעוץ פנסיוני ובשיווק פנסיוני). אותו חוק קובע חובת רישוי לייעוץ פנסיוני, קובע חובות אמון ודרישות להעדר ניגודי עניינים ותנאים מקיפים לפיקוח. המטרה להצעת החוק היתה לייצר שוק משוכלל, שלא יפעל מתוך תשתית הניגודים הקיימת בכך שהגוף שמשווק לרוב הציבור את תכניות החסכון גם מרוויח מעצם החסכון, ועשוי לתעל את הכסף לאפיקים לא ראויים. למרות זאת, דו"ח מבקר המדינה לשנת 2010 קבע שהרפורמה, בכל הנוגע לפנסיה, יושמה בחלקה בלבד. למרות זאת, משרד האוצר פועל לצורך הקמת גוף אשר ירכז את כל המידע אודות העבר הפיננסי של אדם לצורך מתן שירותי ייעוץ פנסיוני. אותו גוף ירכז מידע רב מדי, בלי לשים דגש ראוי על סוגיות של פרטיות, כאשר כל גוף פיננסי יהיה רשאי להקים לעצמו, בתנאים כאלה או אחרים, מסלקה פנסיונית משלו, ולהחזיק מידע רגיש מאוד אודות עברו הפיננסי של אדם. על פי על פי תזכיר החוק שהופץ לאחרונה מטרת החוק ברורה:

"נכון להיום, אינפורמציה מלאה לגבי מצב החיסכון הפנסיוני של אדם, אינה קיימת בצורה נגישה. היעדר האפשרות לקבל מידע אמין ונגיש מקשה, בין השאר, על ביצוע ייעוץ פנסיוני נאות, מהווה חסם להעברת כספים בין גופים מוסדיים שונים, ומגדיל את חוסר המודעות של הפרטים לגבי מצב חסכונותיהם לגיל פרישה".

1.
כלומר, תכלית החוק ברורה: לסייע לאלה המעוניינים לקבל ייעוץ פנסיוני. ומהם האמצעים? תוקם מסלקה אשר רשאית להעביר מידע, על פי בקשת בעל המידע, בין מגופים מוסדיים ליועצים פנסיוניים (סעיף 31ב(1) לתזכיר החוק), העברת מידע, על פי בקשת בעל המידע, מיועצים פנסיוניים לגורמים מוסדיים (סעיף 31ב(2)) והעברת מידע בין גופים מוסדיים שונים אגב ביצוע העברת כספים או נכסים ביניהם, לפי סעיף 23 לחוק הפיקוח על קופות גמל (סעיף 31ב(3)). כאשר סעיף קטן 3 אינו דורש את הסכמת בעל המידע. החלק החסר והמהותי בסעיף 31ב, הסעיף המכונן, הוא סעיף השליטה וההסכמה של בעל המידע. למרות הכל, בסעיף 31ב לא מפורט כיצד יגיע המידע למסלקה.

2.
לשיטתנו, המטרה החשובה של ייעוץ פנסיוני יכולה להתגשם על ידי אמצעים הפוגעים פחות בפרטיות האזרח. הקמת מאגר גדול המכיל פירוט של מלוא נכסי האזרח, אף אם ישנה ענישה חמורה במיוחד על רשלנות באבטחת המידע, מהווה סכנה גדולה ופוטנציאל לנסיונות גניבת זהות רבים מדי. חברות הביטוח ומחזיקי המידע הרגיש אינם מעונינים באבטחה מוגברת, ולעיתים, כמו שהיה לאחרונה עם חברת AIG, אף סוחרים במידע. התמריצים לשימוש במידע פרטי לצורך קידום אינטרסים מסחריים (עשמ 3275/07 שמואל ציילר נ' נציבות שירות המדינה, עש"מ 222/07 יוסף אסדו נ' נציבות שירות המדינה, תפ 1056-09 מדינת ישראל נ' אלברט אוחיון) הם גדולים מדי, במיוחד כאשר מדובר במאגר כזה. מתעוררת סכנה כי כל שימוש במידע בצורה בלתי הפיכה לאחר גניבת זהות, במיוחד לאור חוסר היכולת להזדהות בישראל לאחר דליפת מרשם התושבים לרשת, יגרום נזק אנוש.

3.
לכן, לשיטתנו, יש לאמץ את עקרון השליטה וההסכמה כפי שהתווה מיכאל בירנהק ולקבוע כי ראשית למסלקה פנסיונית תהיה היכולת לאגור מידע רק לאחר הסכמת בעל המידע, ולא לבקשו מראש מבלי הסכמתו (Opt-In). עקרון כזה, ראשית, ימנע אגירה מיותרת של מידע ללא הסכמת האדם ויבהיר כי האדם המבקש את אגירת המידע מודע לסכנה (והשוו את הסכנות הקימות בנושא התממשקות גורמים פרטיים למידע ממשלתי במאמרו של אבנר פינצ'וק, רגולציה של מאגרי מידע בסקטור הפרטי וכן בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד הפנים). אולם, פתרון זה אינו מושלם.

4.
פתרון טוב יותר הוא לאמץ את עקרון Privacy by Design בצורה אמיתית: לקבוע כי המידע לא יועבר דרך מסלקות פנסיוניות, אלא להותיר את המידע בצורה מבוזרת אצל הגופים הפיננסיים, הבנקים וחברות הביטוח, ולאפשר ליועצים הפנסיוניים לקבל את המידע לפי בקשת האדם הפונה לייעוץ. לייצר "מסלקה וירטואלית פרטית" שתשב במשרדו של כל יועץ, שתוכל לפנות לכל אחד מהגורמים הפיננסיים ולבקש מהם את המידע; הבקשה תבוצע בצורה מאובטחת על ידי זיהוי כפול: הן של היועץ והן של האדם הפונה, על ידי מידע מזהה טוב יותר מאשר מספר הזהות (לדוגמא, על ידי אימות מול כרטיס חכם ו\או קוד סודי). המידע יושמד בתום הפניה וישאר מבוזר.

5.
כמו כן, לשיטתנו, העברת תזכיר החוק כחלק מחוק ההסדרים המוצע נוגד את האמור בבג"צ 4885/03 ארגון מגדלי העופות נ' ממשלת ישראל בו השופטת (כתארה דאז) דורית ביניש פסקה כי "השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים ודומיו (כגון החוק נשוא העתירות שלפנינו), מעורר בעייתיות רבה מבחינת ההליך הדמוקרטי התקין. רבות מהבעיות שמעורר מנגנון חקיקה זה נובעות מכך שהוא מתאפיין בריבוי ובמגוון הנושאים הכלולים בו כמקשה אחת ובפרק הזמן הקצר שנתון לממשלה ולכנסת לדון בנושאים אלו. עובדה זו פוגמת לא פעם בהליך קבלת ההחלטות הן בשלבי גיבושה של הצעת החוק והן במסגרת הדיון בכנסת". דיון בשינוי כה מהותי בדרך בה הציבור מקבל שירות חייב לבוא תוך דיון עמוק ובהשתתפות מלוא השחקנים. ללא דיון מסוג זה, אין מקום לקבל את החוק ולשיטתנו, יש להמתין עם החקיקה עד למועד מאוחר יותר.

בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

(מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)

ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.

אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.

ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.

Share on Facebook

האם ניתן לחייב אדם למסור את ססמאת המחשב שלו או הססמא שמצפינה כונן קשיח במסגרת חקירה פלילית או במסגרת הליך אזרחי? זו, בקצרה, אחת השאלות המעניינות יותר שרשויות האכיפה מנסות להמנע ממנה בצורה אובססיבית. אחת הסיבות להמנעות מהשאלה הזו היא כיוון שרשויות השלטון מעדיפות, עד שבית משפט יחליט אחרת, לנסות למצות דרכים טכנולוגיות לעקוף את הרגשת הפרטיות היחסית שמרגיש אדם שמשתמש בשירותים אלקטרוניים כמו שירות הצפנת התקשורת של Blackberry, שיחות מוצפנות של Skype ושירות הדואר האלקטרוני של Google. בעצם, במהלך העסקים הרגיל שלנו, אנו סומכים על עשרות שירותי צד שלישי שמחזיקים ססמאות שלנו, מנהלים עבורנו תקשורת מאובטחת ומוצפנת ומהווים את היד הארוכה שלנו.

ראשית, צריך להבין מהו הכלל: המידע שלך, בין אם הוא מוחזק על ידך ובין אם הוא מוחזק על ידי צד שלישי, נחשב מידע פרטי שלך, שאתה קובע למי יש את הגישה אליו. גישה לא מורשית לקבצי מחשב של אדם מהווה עבירה פלילית: חוק המחשבים קובע כי "החודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב, דינו – מאסר שלוש שנים". הפסיקה פרשה את החדירה ככניסה ללא הסכמתו של אדם, תוך מעקף של אמצעי אבטחה. בפרשת אבי מזרחי, ציין בית המשפט כי: "עצם העובדה שבעל מחשב איננו שש למעשי החודר אליו, איננה מספקת. העובדה שבעל האתר איננו מעוניין במעשי אחרים אין לה דבר עם ההליך הפלילי. רק אם החדירה הצליחה לעקוף אמצעי אבטחה ברורים כלשהם, ומטרתה הייתה לעקוף אמצעים אלו, אז ורק אז מדובר בחדירה שלא כדין" (ת"פ (י-ם) 3047/03 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"מ תשס"ג(3) 769 וכן עפ71766/04 מדינת ישראל נ' ברמן רם (פורסם בנבו), אושר בעליון ברע"פ 6489/04 מדינת ישראל נ' רם ברמן).

כך גם גורס השופט טננבוים בהחלטה בנושא הלוי (פ 9497/08 מדינת ישראל נ' משה הלוי) כאשר פסק כי חדירה לאתר אינטרנט, לאחר שסופקה לנאשם מחרוזת שקולה לססמאת הגלישה, בה ביצע הנאשם שורה של מעשים בשם המתלונן, אינה חדירה לחומר מחשב: “אישית אנו סבורים כי ייתכן שמן הראוי היה לנסות לזנוח את הניסיון להגדיר מושגית את המונח "חדירה למחשב" אלא לנסות להגדרו בצורה קזואיסטית. קרי, לתת רשימת מקרים שקיומם ייחשב ל"חדירה" (כגון השגת סיסמאות במרמה, כניסה לאתרים שמבקשים לחסום באופן טכנולוגי את הכניסה ממי שאין לו "מפתח", או שיש בהם אמצעי אבטחה שרמתם תוגדר בחוק, ועוד). אין אפשרות לדעתנו למצוא הגדרה מופשטת טובה שנוכל היעזר בה, אולם שוב, זו דעה אישית. אולם כל זה איננו רלוונטי למקרה שלפנינו. משקבעתי עובדתית כי הלמו קיבל משדות את הקישור לאתר המרכז לגביית קנסות שדן בו, הרי ברור כי לא עבר עבירת חדירה למחשב וממילא לא חדר למחשב על מנת לעבור עבירה”.

כלומר, על פי חוק המחשבים, אין כל אפשרות להכנס למחשבו של אדם אלא בהסכמתו או על פי דין. לכן, במקביל להוספת העבירה, תוקנה פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) כך שסעיף 23א של הפקודה יאפשר במקרים בהם שופט נותן צו חיפוש לערוך חיפוש אגב חדירה לחומר מחשב. על הצו לפרט את מטרת החיפוש ונאסר על החיפוש לפגוע בפרטיות במידה העולה על הנדרש. הדרישה היא כה מהותית עד שהפסיקה הבינה כי החיפוש במחשב הוא פגיעה בקניינו של אדם (ב"ש 1152/03 מדינת ישראל נ' מיכאל אברג'יל) וכי כל חדירה כזו נדרשת להעשות בנוכחות עדים מטעם בעל המחשב.

אולם, צו החיפוש מאפשר אך לחדור לחומר המחשב. כיצד תבוצע החדירה? בפרשת אברג'יל אימץ בית המשפט את גישתו של דר' נמרוד קוזלובסקי וקבע כי "לאחר תפיסת המחשב, יועתקו קבצי המחשב (בנוכחות מומחה מטעם המשיב), כאשר הדיסק בו מצוי החומר המועתק ייחשב כמקור וניתן יהיה להציגו כראיה בתיק העיקרי, וזאת לאחר שב"כ המשיב מסכים מראש לכך שלא יטען כל טענה כאילו דיסק זה אינו מקור, ולא יטען כל טענה שהבאת דיסק זה כראיה סותר את "כלל הראיה הטובה ביותר". לאחר העתקת הקבצים לדיסק, ניתן יהיה להחזיר את המחשב (על התוכנה שבו) לבעליו".

אבל לעיתים לא די בהעתקת המחשב, שכן העתקתו עדיין לא מאפשרת את החיפוש בו. במקרים בהם נדרשת ססמא על מנת לחדור לחומר המחשב, גם אם ימצא העתק בידי המשטרה, עדיין לא יהיה בכך כדי לאפשר להם לחדור ולקרוא את חומר המחשב. בעניין ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל. באותה הפרשה החזיק גלעד שרון במספר מסמכים אשר היו דרושים לצורך חקירה נגדו. המסמכים הוחזקו בבית ראש הממשלה, ועל כן למשטרה לא היתה סמכות להכנס לביתו של החשוד ולחפש שם. לכן, ביקשה המשטרה צו שמחייב את שרון להציג בפניה מספר מסמכים. שרון לא ציית בצורה מוחלטת לצו, וטען כי החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה מאפשרים לו לא לשתף פעולה עם רשויות החקירה כאן. בית המשפט, בהחלטה שאינה חד-משמעית, קבע כי "סעיף 43 עצמו אינו קובע סנקציה בשל אי קיום צו שהוצא מכוחו. לכאורה, יוצא כי בית המשפט מוציא הצו אינו מוסמך להטיל עונש על מי שאינו מקיים את הצו וכל שמוסמך הוא לעשות הוא להבהיר בהחלטה מטעמו כי הצו לא קוים כדין"; אולם, קבע כי על שרון ישנה חובה למסור את המסמכים.

בישראל טרם נדונה השאלה האם יש להכריח אדם למסור את ססמתו בעת חקירה פלילית, למרות שהעניין עלה בצורה אגבית במספר הליכים משפטיים מבלי לקבל את ההתייחסות הראויה (בש"א 9455/09 תום קפלן נ' קבוצת PCIC, תפ (ת"א) 40071/04 מדינת ישראל נ' חברת בוריס פקר הנדסה בע"מ, עב (ת"א) 7615/02 דוד בנימין נ' קוריג'ין בע"מ), מקרים בהם אישר או דחה בית המשפט בקשה לחדירה לחומרי מחשב של עובדים או שותפים עסקיים (עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים, (ה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב). או טען כי פריצה למחשביו של עובד היא פגיעה בפרטיותו (עמר"מ 13028-04-09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה). אולם, בכל אחד ממקרים אלה לא עלתה השאלה האם ישנה חובה על אדם למסור את הססמא, ומה תהיה הסנקציה במקרה של אי מסירתה.

כלומר, במסגרת חקירה פלילית, יכול חוקר המשטרה לשאול אדם לססמאת הגישה שלו למחשב. אדם יכול לסרב ממספר טעמים: ראשית, הוא יכול לטעון לכך שמסירת הססמא תפגע בזכותו למניעת הפללה עצמית לפי סעיף 47 לפקודת הראיות; שנית, הוא יכול לטעון כי מסירת הססמא פוגעת בפרטיותו מעבר למידה הנדרשת ועל כן מדובר בפגיעה בזכות חוקתית. כאמור, אי מסירת הססמא עשויה להיות בעייתית מבחינת המשטרה, אולם, לאור הפרקטיקה הפסולה שמשטרת ישראל נוקטת בעת חיפוש בחומרי מחשב ((בשפ 5837/09 אורטיז נ' מדינת ישראל, תפ (י-ם) 2077/06  מדינת ישראל נ' אליהו אריש), הרי שאי מסירת ססמא יכולה להציל לעיתים חפים מפשע יותר מלהרשיע פושעים.

בארצות הברית, מנגד, פסקו בתי המשפט כי אין על נאשם חובה למסור את ססמאת המשתמש שלו. בית המשפט פסק כי "ססמא, כמו צירוף מספרים, נמצאת בתודעתו (mind) של החשוד ולכן היא עדות הנמצאת מעבר לאפשרות החקירה של חבר המושבים במשפט" (Boucher v. State, United States District Court for the District of Vermont, 2007 WL 4246473). בית המשפט לערעורים באותו המקרה, אמנם, חייב את הנאשם למסור את תוכן הכונן הקשיח שלו (אך לא את הססמא) כיוון שבתחילה אכן נתן לרשויות את הרשות לחפש בכונן (2:06-mj-91 In Re: Grand Jury Subpeona v. Boucher). בית המשפט פסק, בצורה דומה מאוד לבית המשפט העליון בישראל בנושא גלעד שרון כי:

"Boucher accessed the Z drive of his laptop at the ICE agent's request. The ICE agent viewed the contents of some of the Z drive's files, and ascertained that they may consist of images or videos of child pornography. The Government thus knows of the existence and location of the Z drive and its files. Again providing access to the unencrypted Z drive adds little or nothing to the sum total of the Government's information about the existence and location of files that may contain incriminating information".

בבריטניה ישנו חוק ספציפי המאפשר את חשיפת מפתחות ההצפנה The Regulation of Investigatory Powers Act 2000 שקובע בסעיף 49 כי ניתן, במקרים בהם ישנו חשד כי מפתח למידע מוצפן נמצא בידי אדם, לחייב את אותו אדם למסור את המפתח. במקרה אחד, בית המשפט העליון בבריטניה פסק כי חובה על חשודים למסור את מפתחות ההצפנה שלהם:

"On analysis, the key which provides access to protected data, like the data itself, exists separately from each appellant's "will". Even if it is true that each created his own key, once created, the key to the data, remains independent of the appellant's "will" even when it is retained only in his memory, at any rate until it is changed. If investigating officers were able to identify the key from a different source (say, for example, from the records of the shop where the equipment was purchased) no one would argue that the key was not distinct from the equipment which was to be accessed, and indeed the individual who owned the equipment and knew the key to it" (S & Anor v. R [2009] 1 All ER 716, [2008] EWCA Crim 2177).

לשיטתי, ההחלטות שגויות ונובעות מתוך תפישה לא נכונה של מהות ההצפנה. אין מחלוקת, כי לו יכלו רשויות החקירה בצורה טכנית לחדור לחומר המחשב המוצפן, היתה להם את הסמכות לעשות כן. אלא שהמחלוקת היא על עצם חיובו של אדם למסור מפתח הצפנה כלשהוא. הן במקרה הבריטי של S & R וגם במקרה האמריקאי של Boucher, החיוב למסור את מפתח ההצפנה נבע מצורך טכנולוגי שבגללו לא הצליחו רשויות החוק לחדור לחומר. דרשו מאדם לשתף פעולה עם רשויות חקירה שמעוניינות לפעול נגדו, ובעצם להיות חלק מהליך החקירה. לא מדובר על מענה על שאלות פשוטות (שגם עליהן יכול אותו אדם לסרב לענות), אלא על מצב בו נדרש אותו חשוד לפענח עבור רשויות החוק את מילות הקוד שלו.

הרציונאל בשני המקרים היה כי רשויות החקירה ידעו על קיומו של החומר, ופשוט לא היתה להם גישה אליו; במקרה של S&R דובר על סרטון מוצפן שהתגלה ובמקרה של Boucher דובר על פורנוגרפית קטינים. אלא, שברוב המקרים, דווקא לרשויות החקירה אין מושג לגבי תוכן הכונן, ואין דרך להבטיח שהחיפוש שיבצעו יהיה ממוקד אך ורק לחומרים אותם הם מחפשים. אלא שהעדר היכולת הפרקטית של רשויות החוק לפתוח מפתחות הצפנה וכן הרצון המתמד שלהן לפקח על התנהגויות, מביאות לכך שפרקטיקות פסולות ננקטות.

מטרת ההצפנה היא להגדיר, בפועל ובלי כל חוק, מידע מסוים כחלק אינהרנטי מהמידע הנמצא בראשו של אדם. בניגוד למפתח פיסי, כמו מפתח הבית שלך, שהמשטרה יכולה לתפוס כיוון שהוא חפץ, מחשבה אינה חפץ. הססמא שנשמרת בצורה של מחשבה (ומחשבה בלבד) היא חלק ממחשבותיו של אדם, ואף אם היא מועילה לרשויות בחקירה, היא חלק בלתי נמנע מהמתחם הפרטי ביותר. כשם שנאסר על המשטרה להגיש ראיות שהופקו על ידי פוליגרף (עממ 1/95 פלוני נ' שר הביטחון) למרות שמותר למשטרה להשתמש במכשיר לצרכים פנימיים, (בג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים אלוף אילן שיף); כלומר, כאשר מדובר בחקירה המבוססת על ממצאים פיסיולוגיים לא רצוניים של אדם, בתי המשפט אפשרו קליטה חיצונית (כמו פוליגרף) או חיפוש בגוף החשוד אך לא חדירה לנבכי מוחו.

חדירה למוחו של אדם חורגת הרבה מעבר למותר; החדירה שוברת את האיזון העדין בין אדם וחברה (בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל). בפרשת הועד הציבורי נגד עינויים, ציטט בית המשפט העליון את ספרו של יעקב קדמי, "על הראיות", בו אומר קדמי כי "כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים"; אולם, קבע כי על אמצעי החקירה לא להיות בלתי סבירים ובלתי ראויים, ועליהם להגשים את מטרת החקירה. בית המשפט פסל שלל אמצעים הכוללים פגיעה בכבודו של אדם והבהיר כי הנסיבות היחידות בהן יכול חוקר להפעיל לחץ או אלימות כלפי אדם הוא הסייג של "פצצה מתקתקת" וגם אז, ההגנה שתנתן היא הגנה של פטור מאחריות על הפעלת האלימות על האדם.

חקירה המחייבת אדם למסור את מפתח הכניסה למוחו או לקבציו המוצפנים אינה שונה מהפעלת היפנוזה, סמים או לחץ פיסי על מנת לקבל את המידע הצפון בתוך ראשו של האדם. חומר המחשב המוצפן אינו חפץ, אלא חומר שאדם בחר שלא לשתף עם אף אדם אלא עם עצמו בלבד. אם היה נותן את מפתחות ההצפנה לאדם אחר, או אם היתה ראיה חיצונית כלשהיא אודות אותו החומר, הרי שהיה ניתן להשיג את החומר באמצעי אחר; מנגד, כאשר החומר מוצפן, הוא מהווה חלק מנפשו של אדם והאמצעי הטכנולוגי אינו משפיע על היכולת לגעת בחומר.

[פורסם בגליון ספטמבר של Digital Whisper]

במשך עשרות ארוכות של שנים כלכלנים הרבו להלל ולשמוח על רגע הפיכת הכלכלה לרעיון של מסחר וירטואלי בספרות שלא מייצגות הרבה. מאז שהתנתקו מתקן הזהב, יכלו ממשלות להדפיס עוד כסף, ובשלב מסוים עבר ייצור הכסף לבנקים. כיום 90% מה"כסף" שעובר בשוק הוא הון וירטואלי לחלוטין שמומצא בבנקים, שלפי החוק מורשים להכניס את עצמם לחוב ע"י הלוואות של כספים מדומים ש"הומצאו" במחשבי הבנק, בהסתמך על הריבית שעוד תבוא להם מההלוואה. דומה הדבר לאדם שילך ויפקיד $1000 אצל ברוקר בבורסה ואז ימכור מניות "שורט" בסכום של $9000 בבטחון מלא שיהיה לו את הכסף לקנות אותם בפחות במורד הדרך. כמו שהשנתיים האחרונות בוול סטריט מעידות, זה לא עובד. אבל המזיקים קיבלו עידוד לחזור על הרגליים מכספי משלם המיסים האמריקני, המנהלים לא פוטרו (חלקם קיבלו בונוסים), המהלכים המסוכנים שלהם לא הוצאו מהחוק, והעולם ימשיך עד לקריסה הבאה.

האם להאמין לרואי שחורות כלכליים ולפרופסורים באוניברסיטה? אם מסתכלים על מצב הבורסות הגדולות בעולם ב-80 השנה האחרונות, הבועות והקריסות הופכות לתכופות וחזקות יותר. בין הנפילות באסיה לאלו האמריקניות, המערכת הממוחשבת והמתוחכמת הזו פועלת מהר ואכזרי יותר ממה שיוצריה יכולים למתן אותה בזמן אמת, בין חברות של מסחר אוטומטי ועשיית רווחים על קניה ומכירה של מט"ח, האזרח הקטן חסר סיכוי מול הענקים האלו, ולא ברור אם נכון לו בכלל להכנס לתעשיית המספרים הגדולים הזו, במיוחד כשהיא רגישה למדי להתפוצץ ולהתדרדר אם רק יתפרץ עוד איזה הר געש איסלאנדי או שעוד מדינה אירופית תמשיך בדרכה של יוון להכריז על אי יכולת לשלם עוד משכורות ופנסיות (הכי קרובה לקרוס כרגע, אם להאמין לעיתונים, היא יפן).

וזה רק הצד הכלכלי.

ככל שאני קורא יותר על תחזיות סביבתיות, שינויים גאו-פוליטיים בגלל פליטי אקלים ותחזיות ספציפיות לגבי ישראל ואזור הים התיכון, אני רואה שלאט מתחילים לזחול אפילו לעיתונות המרכזית אייטמים על השאלה הגדולה של הגבלת ילודה ומשאבים, האם כהשקעה כדאי לצבור אג"ח או כמות פיסית ממש של פלדה, זהב וחומרי גלם? אנשים רציניים מתחילים להסתכל על המצב של משבר אקלים שימוטט מדינות ומערכות עולמיות אבל המדינות כמעט ולא עוסקות בזה.

מסע ההכחשה נתמך בעיקר ע"י קפיטליסטים שמרנים וימניים על רשתות כמו פוקס ניוז. התחממות גלובאלית? לא קיימת, ואם כן היא רק זמנית, ואם לא זמנית אז היא טבעית ולא באשמת האדם, וגם אם היא באשמת האדם אז בטח אין מה לעשות נגד זה. לא עכשיו. לא בתקופת שפע כזו יפה, אי אפשר לבוא ולהגיד לאנשים להוריד פחות מים בשירותים, להתקלח בפחות מים, להדליק פחות מזגן בדיוק בקיץ הכי גרוע בהיסטוריה, ללכת ברגל במקום לנהוג בפרייבט כשהחום בצל יכול להרוג אותך.

המסר לא נעים. את זה אמר גם פיל פלייט (ראו "אל תהיה פוץ"). מיעוט ספקני מול קהל אדיש או דתי, שצריך להבהיר שאין תשובות יפות. לא באנו להחליף את הבטחון במשהו יותר בטוח, אנחנו באים רק עם שאלות פתוחות חדשות, אנחנו יכולים רק לשכנע שאנחנו שואלים שאלות יותר נכונות, אבל לא באים להציע תשובות מוחלטות בכל התחומים. המסר הוא שאין עולם הבא, אין אבא מציל בשמיים, אין עולם רוחות שמגן או מייעץ, זהו, אנחנו יתומים ביקום, אבל בזכות זה אנחנו יכולים להתגאות בהצלחותינו ולבנות עליהן חדשות.

באותה מידה המיעוט שמסתכל מדעית על האמיתות של שינוי האקלים ויותר מזה על המשמעות שלהן, יודע לשאול שאלות יותר ממוקדות שלידן בעיות של כיבוש ובעלות על קרקע מתגמדות והופכות בלתי משמעותיות כמעט. שאלות של צורת החיים שלנו כולה, שאלות גיאופוליטיות שקשורות לתזוזת אזורי אקלים. לא ברור מה יהיה האקלים הפוליטי של ישראל עוד עשור, אבל מתחיל להראות כאילו קו הבצורת שלנו מצפין ויגיע ללבנון אולי עוד עשור או שניים, ולא תהיה כאן מדינה מעניינת מספיק כדי להתווכח עליה בכלל.

מה שיש לנו, זה עץ שאלות. כל תשובה, אפילו הסתברותית, מתפצלת לעוד ועוד שאלות אחרות. הדגים את זה יפה פן ג'ילט בסוף הפאנל הזה מTAM7, כשנשאל לגבי דעתו על התחממות גלובאלית והאם שינה את דעתו מאז שעשה תוכנית Bullshit! נגד זה. אבל האמת היא שבולשיט לא יצאה נגד התחממות גלובאלית, אלא נגד מיחזור ותופעות חסרות פואנטה אחרות שצמחו בצל הבעיה האמיתית, כל מיני הסחות דעת שלא פותרות את הבעיה האמיתית. הוא נשאל אם הוא "עדיין חושב שההתחממות היא שטויות":

ניסיתי להגיד בעבר שאיני יודע. אבל כשאתה אומר שאתה לא יודע זו נשמעת תשובה שטותית כמו לענות "לא יודע" על השאלה אם השואה קרתה. אז כשנישאלתי ניסיתי בכל דרך להגיד "אני לא יודע" בלי להגיד "אין ראיות לזה". אבל את לא אמורה להקשיב לי. אני האדם הכי פחות מוכשר לענות על השאלה הזו. זו הסיבה לכך שלא עשינו תוכנית "בולשיט" על התחממות גלובאלית, כי אנחנו רוצים לעשות רק דברים שיש סיכוי טוב שאנחנו צודקים לגביהם, ואין כמעט שום סיכוי שנהיה צודקים לגבי התחממות עולמית.

כל מה שאני רוצה להגיד זה ש (1) אם יש באמת התחממות עולמית (וכנראה שיש) זה לא אומר בהכרח שאנחנו גרמנו אותה. ו(2) אם גרמנו אותה (ונראה שכך), זה לא בהכרח אומר שאנחנו יכולים לעצור את זה. אני ורנדי כאן יכולים לקחת נגרר של טרקטור לראש גבעה ולדחוף אותו ללא בלמים, זה לא אומר שנוכל לעצור אותו רק כי אנחנו דחפנו אותו.

אז (3) אם אנשים יכולים לעצור את ההתחממות (וכנראה שכן), זה לא אומר שהדרך לעשות את זה היא (4) לעצור פליטות פחמן (מה שסביר שנכון).

[בשלב זה כל הקהל מתגלגל מצחוק ומוחה כפיים וכמוהם גם ראנדי, כי זה מהפך גדול למדי בגישה של פן לענין. פן מרים ידו ושוב סופר על אצבעותיו:]

ואם (1) זה באמת קורה ו(2) אנחנו באמת גרמנו לזה, (3) אנחנו יכולים לעצור את זה ו(4) הדרך לעשות את זה היא צמצום פליטות פחמן, זה לא אומר ש(5) התשובה היא בהכרח סוציאליזם, אבל יכול להיות שכן. אני לא יודע, ואני מתכוון לזה במובן העמוק, לא בפשטוט של איזה ניאונאצי צעיר וגלוח ראש ש"לא בטוח לגבי השואה" אלא באמת, I DON'T FUCKING KNOW.

וזה מתמצת לדעתי את הענין שלי בספקנות, וזה אולי מה שמפחיד כל כך כל אדם – הרעיון של עזיבת הבטחון המופרז בנכונותה של תשובה זו או אחרת. יש עץ שאלות, כל ענף מתפצל לעוד ענפים. כמעט תמיד אין תשובה החלטית וסופית בקצה הענף אלא רק הסתברויות, אבל יש שלב שבו מצטרף מספיק מידע לכדי היכולת להחליט להתעלם מענף שלם של שאלות כבלתי סבירות לחלוטין ולהפסיק להשקיע מאמץ בלשאול אותן. יש אנשים שמתעקשים להמשיך לשאול שאלות על ענפים שאין סיבה לבקר שוב, וקוראים לעצמם ספקנים. אלו הם המחזיקים בתאוריות קונספירציה על זיוף הנחיתה על הירח או חטיפת אנשים בעב"מים. אי אפשר להגיד עדיין שמכחישי האקלים נמצאים שם, אבל נראה שהסתברויות מאוד נגדם…

(זוגתי לפעמים מציקה לי בשאלות על הבטחון שיש לי במדע ורציונאליזם, ו"לך תוכיח בכלל שתער אוקהם נכון לוגית". אז נכון, הוא לא נכון לוגית באופן אבסולוטי, אבל הוא כלי שעוזר להחליט מאיזה ענף של העץ עדיף להתעלם ובאיזה להתמקד. אין שום חוק טבע שאיננו מבוסס על עקביות של תצפיות וההנחה – שנראית נכונה אמפירית – שהחוקים לא משתנים מדי פעם)

הכחשת רפואה מציקה לי כי זה קובע את איכות ואורך חייו של אדם זה או אחר, אבל הכחשת אקלים זה ענין לא פחות מסוכן, כי זה העתיד המשותף של כל האנושות, ובעיקר כי מדינות רבות נמנעות מלעשות שינויים נבונים. אולי אני צריך לתת הנחות למכחישי אקלים, כי השינויים האמיתיים מגיעים מהשלטון ולא כל כך מפעילות של פרט אחד או אחר או אפילו של קהילה, אבל ככל שאסביר ליותר בעלי זכות בחירה את הבעיה, אולי הם גם יצביעו למען האנשים הנכונים ויחליפו את השלטון בחבורה שמבינה את הענין.

עדכון של אחר הצהריים: כמה שעות אחרי הפוסט הזה, אני קורא ש(עוד) אחד מספקני האקלים הבולטים שינה את דעתו.

כנראה שבחיים לא אלמד איך לחתוך מנגו.

לפני כמעט שנתיים הגעתי למשרדי מכללת הייטק בהרצליה עם המלצות של אנשים טובים. אני אוהב להדריך, אני חושב שאני טוב בזה, ואני שואף לעשות סוויצ' מחיי IT משמימים מזה כבר 10 שנים אבל לא לגמרי מצליח לפרוץ החוצה. הייתי אמור לתת שם הדרכות לינוקס, הסכמתי אפילו לירידה משמעותית במחיר לשעה כדי שיתנו לי קורסים להדריך (אמרה לי את זה המנהלת בפירוש – תן לי 30% פחות מהמחיר הרגיל שלנו ואז אוכל לשבץ אותך). אני הסכמתי לתת מחיר מיוחד, כי ממש רציתי לעשות את הסוויץ' הזה. אבל חודשים ארוכים חלפו ולא קיבלתי צלצול.

ואז לפני כשנה וקצת ראיתי שהם מחפשים מורה לקורס טכנאי PC. שאלתי למה לא מתקשרים אלי והבהירו לי שזה הרבה פחות כסף ובנוסף זו התעסקות עם חלונות. להכל הסכמתי רק כדי להכניס רגל דלת, אבל לא היה לי מושג לתוך מה אני נכנס. מלבד שניים או שלושה תלמידים רציניים שבאו לשמוע וללמוד, היה מדובר בחבורה של משועממים שבהו בתקרה ונמנמו וסירבו בתוקף לנסות להבין. ממולי ישבה כיתה של 13 איש בני 25-34, שליש מהם לא ידע להפעיל אפילו "חלונות"(!!) לא כל שכן להבין למה לחשמל יש פלוס ומינוס, ואני אמור הייתי (לפי מערך השיעורים שהיה דף בודד ודל תוכן) ללמד חשבון בינארי, חוק אוהם, מספיק כימיה כדי להסביר מה ההבדל בין מוליך ומבודד, זיהוי צ'יפים, הבנה של ההבדל בין PCI מקבילי ל-PCI-X טורי, northbridge, southbridge וכל מה שהולך על לוח אם ועל קו אינטרנט בשלושה עשר השיעורים של השלב ראשון בקורס.

נתנו לי ספריה מלאה במצגות אבל כשגילו אחרי שלושה שיעורים שאני משתמש בהם ירדו עלי כסאח והסבירו שהן גרועות ובעצם אסור לי בכלל להשתמש בהן. זה לא שהיו מצגות מעודכנות, אסור היה לי להשתמש במצגות האלו נקודה. אם אני רוצה אני מוזמן לבנות חדשות בזמני החופשי (והחינמי). כשניסיתי לרמוז שכדאי ללמד אותם על הרכיבים לפני שיורדים לאבסטראקטים כמו חוק אוהם וחשבון בינארי ירדו עלי שאני ביקורתי ושחצן כי ככה מלמדים כבר שנים שם והכל בסדר. כשביקשתי רשימת תפוצה או פורום אמרו לי שבועות "עוד רגע" עד שפתחתי להם בעצמי אחד מחוץ לאתר המכללה, וכולי. לא אכנס לעוד פרטים, אבל אסכם בזה שמהם קיבלתי כל הזמן ביקורת שלילית ומהתלמידים קיבלתי משוב חיובי. חלק מהם העידו שזו הפעם השניה שהם נאלצים לעשות את הקורס ואצלי יותר מענין ומובן (מה גם שבמחזורים קודמים הלכו מכות בהפסקות ואנשים ברחו הביתה. כן, אני מדבר על אנשים בסביבות גילאי השלושים).

אחרי שבעה שיעורים שבהם הפער גדל בין מביני הענין ואלו שבאו להתבטל (הייתי חייב להניח שאת השכ"ל שלהם משלם משרד העבודה, כי שכל לא היה להם הרבה), הודיעו לי מהמכללה שאין לי מה לבוא יותר ולא פירטו אם יש סיבה ספציפית. שום משוב. הניחוש שלי היה שהמדריך הקבוע של הקורס פשוט חזר לו מחופשה בחו"ל ורצה לחזור לעניינים.

אז אחרי כל כאב הראש הזה, והרגשה שלא בשליטתי גם נשרף לי בין הידיים גשר ושאולי לא אשוב אפילו ללמד שם יותר לינוקס לקהל יותר איכותי, אני מחכה כבר 12 חודשים לתשלום מהם. דרשו ממני שאוציא להם חשבונית מס לפני שישלמו (הוצאתי, בקרוב אשלם עליה מע"ם ומקדמות מס הכנסה, אבל הצ'ק עוד לא הגיע).

אני באמת לא רוצה להשתין לבאר שחברים טובים שלי שותים ממנה. אומרים לי שהם משלמים בזמן והם אנשים נהדרים. אולי יש בין קוראי גם שיגידו שהקורסים שלהם טובים, אבל הנסיון האישי שלי היה מאוד רע איתם. אין חומר לימוד מסודר, אין גיבוי למדריך, אין מוסר תשלומים. אני את מרכולתי ושכלי אציע למתחרים שלהם. נכון להיום כבר עלינו מדרגה והבטיחו ששולחים לי צ'ק, אבל חודש עבר וצ'ק אין. אם אני חיב למחוק חוב של כ-2500 ש"ח, לפחות אקנה בסכום השערוריתי הזה את הזכות לומר את אשר על ליבי.

ישראלים יקרים – אתם מאכזבים אותי כל יום מחדש. מה נהיה איתכם?

0.
ציפיה סבירה לפרטיות. חן הוא אוהד בית"ר ירושלים; הוא גם גיי בארון. ביום שבת תיאורטי בעוד שנה יכנס חן לאצטדיון טדי לצפות במשחק, תוך שהוא שוכח שיש לו בתיק תמונה של המאהב שלו, ג'ל KY והזמנות למסיבה שתערך במוצאי השבת. פתאום, הגיע שוטר וביקש מחן לחפש על גופו; לא, הוא לא היה צריך עילה סבירה יותר, או חשד שלחן יש נשק: המחוקק הישראלי הסמיך אותו לחפש בלי סיבה כזו. השוטר רוקן את תוכן תיקו של חן מול כולם, ושלל אוהדי הפועל ראו שהמאהב שלו, אחמד, הוא ערבי (לקריאת הצעת החוק). אחרי שהשוטר הלך, וסיים עם החיפוש, שאר אוהדי בית"ר נשארו לטפל בחן.

1.
הצעת החוק לתיקון חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור מבקשת, בין היתר, לייתר את ההגדרה של ציפיה סבירה לפרטיות: מרגע שמקום מסוים הוכרז כמקום מועד לאלימות על ידי המשטרה, כל אדם, ללא כל עילה, יופשט מזכויותיו החוקתיות וכל פקח עירוני יוכל לחפש עליו ללא עילה. החיפוש יחול גם בבתי ספר, מגרשי כדורגל, מתחמי בילוי ועוד.

2.
בפועל, אם הצעת חוק כזו תעבור, ועוד במסגרת חוק ההסדרים מדובר בביטול של זכויות חוקתיות. מצב שמדינת ישראל רגילה עליו; לא מעט חוקים שעברו לאחרונה מטרתם היתה להגביר את מרחב הפשיעה: החל מחוקי היובש שאסרו מכירה של אלכוהול בשעות הליליה וחוק המקנה לשוטרים סמכות לשפוך את בקבוקי האלכוהול שנשתו במקומות ציבוריים. יותר ויותר דומה כי הממשלה מנסה להסדיר תחומים שלא אמורים להיות מוסדרים על מנת להקל על המשטרה להלחם באלימות.

3.
ניצן ברומר עמד מעט על הקשר הסיבתי בין מועד כניסת החוקים לתוקף לבין הצלחתם והסביר כי "חוק היובש מטופש, לאף אחד לא תהיה בעיה לרכוש את הבקבוק ב 22:45 או אפילו ב 22:59, השעה 23:00 היא שעה פורמלית אבל היא לא יכולה להתמודד עם ילדים שהשחילו בקבוק וודקה בעגלת הקניות של הסופר או ששלחו את האח הגדול יותר להביא אותו מהפיצוציה, או אפילו שלחו את אחת מבנות החבורה שתחשוף מחשוף, תשרבב חיוך ותחזור עם בקבוק. אם חוק היובש היה נכנס לתוקפו לפני חודש או אפילו רק לפני שבוע ערוות המחוקק היתה נחשפת במלואה, ילדים היו ממשיכים להשתכר, קטטות אלימות היו ממשיכות להתפתח וילדים שיכורים היו ממשיכים להתאשפז בבתי החולים, על מנת להימנע מהמהצב המביך הזה, הוחלט לדחות את החלת החוק לתחילת שנת הלימודים, כך יוכלו לספר לכם סיפורים ואגדות ולסנוור אתכם עם סטטיסטיקות ומספרים על הצלחתו האדירה של חוק היובש". אני חותם על כל מילה.

4.
אבל מה יצא למשטרה מהרחבת מעגלי הפשיעה? כלומר, מדוע שוטר צריך את הסמכות להכריז על כל אדם מסוכן בלי שיקול דעת? חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה), 2010 קובע כי "אדם המחזיק משקה משכר בכלי קיבול שאינו כלי קיבול סגור, במקום ציבורי או ברכב הנמצא במקום ציבורי, בין השעות 21:00 ל-06:00, חזקה כי בכוונתו לשתות את המשקה המשכר וכי שתייתו עלולה להביא להפרת הסדר הציבורי או לפגיעה בשלום הציבור או בטחונו, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של השוטר". כך גם בסעיף 6ב להצעת חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור בה נקבע כי "שוטר רשאי לערוך חיפוש על גופו של אדם המצוי במקום מהמקומות המנויים בתוספת ובסביבתם הקרובה או במקום שהוכרז עליו לפי סעיף קטן (ב) לשם בדיקה האם אותו אדם נושא עמו נשק שלא כדין, וזאת אף אם לא קיים חשד". מטרת החוקים ברורה: להפקיע מבית המשפט את שיקול הדעת.

5.
מה? עד כה, היו למשטרה סמכויות אכיפה של חוקים, אולם אלה היו כפופים לשיקול דעת של השוטר שהיה צריך להראות עילה סבירה או חשד סביר; לאחר מכן, בית המשפט היה בוחן את העילה הסבירה של אותו שוטר, בודק האם היה חשש לחיפוש וכדומה. אולם, לאחרונה ארגוני שמאל וזכויות אדם התלוננו על השימוש המוגזם של המשטרה בסמכויות, וביקשו לבדוק את שיקול הדעת של המשטרה. אולם, אם המשטרה תשנה את החוק כך שלבית המשפט לא תהיה ביקורת, עבודתה תעשה קלה יותר, שיעור ההרשעות יעלה (כי לא יפסלו ראיות שהושגו אגב חיפוש נעדר סמכות) ולא תהיה בעיה.

6.
אזרחי ישראל צריכים להיות כמו נמלים: ממושמעים, צייתנים, שתקנים. אם הם לא כאלה, השב"כ יקרא להם לשיחת הבהרה ויסביר שהם צריכים לציית לחוק. כך גם עם החיפושים. ביטול הציפיה הסבירה לפרטיות נוגדת עקרונות כה יסודיים של השיטה. בית המשפט העליון פסק כי "כך, למשל, חוק סדר הדין הפלילי… קובע מצבים בהם חל איסור על חיפוש בגופו של אדם ומצבים בהם הדבר אפשרי. חוקתיותו של הסדר זה נקבעת על פי הוראותיה של פסקת ההגבלה. אכן, עלינו להבחין בין היקפה של הזכות לבין מידת ההגנה עליה או מימושה. … סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין". (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה).

1. איך זה שתמיד לאחר ההכרזה על הסדרה הזוכה, עולים לבמה המון אנשים, חלקם יפים (השחקנים) וחלקם פחות יפים (המפיקים)?
2. לורן גרהם, בבקשה תפסיקי למחזר את הדמות של לורליי.
3. קלייר דיינס, תעשי לי ילד!

• Subscribe to the comments for this post?
• Share this on del.icio.us
• Share this on Facebook
• [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99%20%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%20%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D%2C%20%D7%A9%D7%96%D7%94%20%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%9A%20%D7%A9%D7%A0%D7%99%20%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%97%D7%99%20%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2C%20%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%91%D7%99%20%D7%A2%D7%95%D7%93%20%D7%9C%D7%90%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%99%2C%20%D7%A9%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9F%20%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%95%2C%20%D7%90%D7%91%D7%9C%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%9C%D7%95%20%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%9F%20%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%91%D7%92%E2%80%99%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%9C%2C%20%D7%91%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%A8%D7%AA%D7%95%20%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%94%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A0%D7%A8%D7%92%D7%A0%D7%AA%20%D7%9E%D7%A9%D7%94%D7%95%20%D7%A2%D7%9C%20%D7" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99%20%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%20%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D%2C%20%D7%A9%D7%96%D7%94%20%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%9A%20%D7%A9%D7%A0%D7%99%20%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%97%D7%99%20%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2C%20%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%91%D7%99%20%D7%A2%D7%95%D7%93%20%D7%9C%D7%90%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%99%2C%20%D7%A9%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9F%20%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%95%2C%20%D7%90%D7%91%D7%9C%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%9C%D7%95%20%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%9F%20%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%91%D7%92%E2%80%99%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%9C%2C%20%D7%91%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%A8%D7%AA%D7%95%20%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%94%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A0%D7%A8%D7%92%D7%A0%D7%AA%20%D7%9E%D7%A9%D7%94%D7%95%20%D7%A2%D7%9C%20%D7" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
• Add this to Google Reader

הויכוח סביב מכתב השחקנים שמסרבים להופיע מעבר לקו הירוק מפיק טיעונים שונים מכל הצדדים.

הטיעונים של "תומכי אריאל" מבובלבלים אבל אין לי עניין להתווכח איתם.

לעומת זאת, אני מעוניין לחדד את הטיעון של "שוללי אריאל".

הנקודה היא לא הקו הירוק הפורמאלי.

הנקודה היא לא תושבי אריאל והתנחלויות אחרות. אני בטוח שאחוז האנשים הטובים והאנשים הפחות טובים באריאל דומה למקומות אחרים שאינם התנחלויות.

הנקודה היא לא להעניש את תושבי ההתנחלויות בגלל שהם חיים בהתנחלויות.

הנקודה היא לא תהליך השלום הקיים או לא.

הנקודה היא לא הסיבות שהביאו להקמתם של אריאל והתנחלויות אחרות.

הנקודה היא לא האם אריאל תהיה בתחומי מדינת ישראל לאחר שייחתם הסדר זה או אחר.

הנקודה היא לא החוק הבין לאומי.

אז מה הנקודה?

אריאל נמצאת בתוך שטח שמתנהל מחוץ לתחומי החוק של מדינת ישראל. אריאל נמצאת בשטח שמתנהל על פי החוק הצבאי.

השלטון הצבאי יוצר אפרטהייד מובנה של הפלסטינים תושבי השטחים.

כדי שתושבי אריאל יוכלו לחיות בנחת, הצבא מונע מהפלסטינים לחיות את חייהם כפי שהיו רוצים לחיות אותם.

מבחינת תושבי אריאל, התושבים הפלסטינים שסביבם הם אנשים שקופים. השלטון הצבאי דואג לכך.

האפרטהייד הממוסד של האנשים השקופים, הפלסטינים תושבי השטחים, הוא הנקודה.

תפקידה של המחאה נגד ההתנחלויות היא לפעול נגד תהליך ההשכחה וההתעלמות מהאנשים השקופים, התושבים הפלסטינים תושבי האיזורים שנמצאים מעבר לקו הירוק.

בין הודעה על בחירות לועד איגוד האינטרנט לבין הודעה על רישום מוקדם של שמות מתחם בעברית, פרטים אישיים של חלק מחברי איגוד נחשפו באתר האיגוד.

בוריס גילה לי כי לאחר ששלח את הטופס המקוון לחידוש החברות באיגוד האינטרנט קיבל הודעת דוא"ל הכוללת קישור לפרטי ההזמנה שלו:

מסתבר שהקישור לדף ההזמנה כולל את מספרה ועל-ידי שינוי המספר ניתן לראות פרטים של הזמנות אחרות. ככל הנראה הגישה אפשרית לנתונים של הזמנות פתוחות שטרם אושרו על-ידי הליך ידני במשרדי האיגוד. הפרטים שנחשפו כוללים שם פרטי ומשפחה, כתובת דוא"ל, כתובת, כתובת למשלוח החשבון, סוג כרטיס האשראי ומספר תעודת הזהות. לא נחשפו מספרי כרטיסי האשראי. (בידי ישנם צילומי מסך נוספים).

בתגובה לפניה הבוקר מסר רימון לוי, יו"ר איגוד האינטרנט, כי הנושא בבדיקה.

נכון לשעה זו לא קיימות הזמנות חשופות אך לא ברור האם הפרצה נחסמה או שאין הזמנות פתוחות.

למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ומביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.

בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות "ניסוי כלים" בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים (עדכון מבהיל – גם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה וגם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.

בינתיים, מחוץ להיכלות הממשל, מתחילה הקרן החדשה לישראל להראות סימני עייפות מדאיגים במאבק מול השמצות הימין (שגובלות בעלילת דם רוב הזמן).

תשמעו… מההימלאיה ועד האיטי יש כריתת יתר. כשהעצים לא מחזיקים את הקרקע בשורשיהם, הקרקע פשוט מחליקה בגשם הראשון לנהר והופכת להצפת בוץ שקוברת כפרים במורד נתיב הנהר. אם המדרון כולו גולש, הוא לא צריך להיות חלקלק או מחוספס, אתה תיפול איתו לנהר. ממשלת ישראל הנוכחית עוקרת עצים בסיטונות. ממשלה שמעקמת ידי אמנים ותאטרון איננה דמוקרטית, ממשלה שמחזיקה עם כבוש ולא מקדמת שלום אינה יהודית. תגידו לי למה אנחנו עדיין תחת האשליה של "יהודית ודמוקרטית"?

כסף להשכלה הגבוהה זה יופי, אבל יש לו מחיר. גדעון עשת:

והנה מתברר שיש כאן דווקא רפורמה גדולה: לראשונה מאבדת המועצה להשכלה גבוהה את סמכותה, שנקבעה בידי הכנסת, לחלק תקציב ליעדי ההשכלה הגבוהה. הכסף יגיע רק אם היא תעשה מה שהאוצר רוצה. או בלשונו של האוצר: "התוכנית כוללת טבלת שימושים מוגדרת". והמשמעות: לאוצר יש זכות וטו על השימוש שייעשה בכסף: "הוועדה לתיקצוב ולתיכנון ואגף התקציבים באוצר יגבשו במשותף יעדים מדידים ואבני דרך, שישמשו לבקרה ומעקב אחר יישום התוכנית".

כאן

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

   [תמונה: גוני ריסקין]

פוסטים קשורים:

1. אטיאס כבר ילמד את הרוסים "האינטרנט – מפלט לאופוזיציה תחת פוטין" נכתב ב"הארץ": בשעה שעיתונים...
2. תמונות ראשונות מהמשט    (התמונות מכאן וכאן. הזעזוע כאן.)...
3. פראייר, אפליקציה לפייסבוק כבר כתבת? היסטריית הפייסבוק בעיצומה! אתר למטייל יוצא ב"תחרות האפליקציות הראשונה בזירת...

הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.

רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.

אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.

יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.

לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.

אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.

נעבור לנושא הסבוך יותר, זה של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים היה חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.

עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).

אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).

אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.

(יוסי גורביץ)

0.

"הניכור מבסס את עצמו בצורה חלקית מכך שהתחכום בצרכים ובאמצעים (לריצויים) בצד אחד מייצרים ברבריות חייתית, שלמה, אכזרית ומצד שני אבסטרקסטית של הצורך … האדם שב למאורתו, שהיא כעת מזוהמת על ידי הנשימה הנגועה של הציביליזציה, והוא ממשיך לחיות בצורה זהירה, בהיותו זר למגוריו שיכולים להמשך ממנו בכך יום … זה לא רק שלאדם אין יותר צריכים – אפילו החיה שבתוכו חדלה מלהתקיים. בן אירלנד אינו יודע יותר על הצורך למעט הצורך לזון, ובפועל רק הצורך לזון מתפודים ותפודים עבשים, כך הזן הרע של תפודים. אך בכל עיירה מתועשת של אנגליה וצרפת יש כבר אירלנד קטנה. לפרא ולחיה לפחות יש את יצר הציד, השיטוט וכדומה – הצורך בלוויה. הפשטת המכונה, של התעסוקה נועדה להפוך את הפועל מתוך האדם המתהווה, הלא בוגר בעליל, הילד – כאשר האדם הופך לבן מוזנח. המכונה משכנת עצמה לתוך חולשת האנושיות על מנת להפוך את האדם החלש לתוך מכונה." (מתוך: קארל מרכס, דרישות אנושיות וחלוקת העבודה תחת הכלל של רכוש פרטי, כתבי יד פילוסופיים ופוליטיים, 1844)

1.
את שקארל מרכס אמר לפני מאה ומחצה יש לומר שוב היום. משלם המסים הישראלי תרם למכונת הכיבוש 40 מיליוני שקלים לצורך בניית תיאטרון בעיריית אריאל. התיאטרון, לכאורה, יציג את מיטב הצגותיהם של תיאטראות ישראל, ושלל צוותי השחקנים ידרשו לעלות לאריאל על מנת להציג לתושבי העיר תרבות. מנגד, ובצורה צפויה למדי, אמנים רבים הצהירו כי יחרימו את התיאטרון בגלל הכיבוש (אבל יזעמו כאשר אחרים קוראים להחרים אוניברסיטאות וחוקרים). הבעיה היא, וכנראה מה ששרת התרבות שלנו, לימור לבנת, לא מבינה, שתיאטרון אינו בידור, אינו אמצעי להגשמת צרכים ולהפגת הניכור: תיאטרון, כמו מוסיקה, כמו אמנות פלסטית, הוא ביטוי שנובע מחופש הביטוי. אמנות אינה בידור: בידור נועד להפיג את הניכור, להרגיע את הפרולטריון ולעודד אותו לשוב למעגל היצירה, להגשים את אותם צרכים מרכסיאנים כמו רעב, ותו לא. אמנות? אמנות היא ביטוי של נפש האדם. ככזו, אין יכולת לכפות אותה על אנשים.

2.
אכן, לא נעים להציג מחזות עם מסר מסוים במקום בו זכויות אדם מופקעות, אדמה נתפסה בכח והריבון הוא צבא. כל הגורמים האלו, יחדיו, גורמים לדיכוי נפש האדם, להתקת האמנות מיוצריה. אכן, צודק עפרי אילני כשמבהיר מדוע הצגתו של ברטולט ברכט באריאל היא כה אבסורדית. אולם, מנגד מתבטא רון נחמן, ראש עיריית אריאל, כי "לתרבות אין קשר לפוליטיקה" ובכך מצדיק את עמדת השוללים: השוללים, אלפי הטוקבקיסטים שקוראים לסנקציות נגד השמאל על החרמת התיאטרון, אינם רואים את הקשר בין הפוליטי ליצירה.

3.
במדינה בה מופת הקולנוע היא מערכון בסדרה פופולרית שחוזר על עצמו בצורה מעגלית ברור כי הציבור אינו יכול לקשור בין תרבות לאנושיות. חזונו של מרכס התגשם כאן מבלי לחשוב שנית: התרבות, של כוכב נולד שהצליחה לרמוס כל שבריר של מקוריות והוויה אנושית בלבם של אנשים, הרסה את היכולת להבין ביקורת מהי. לא בכדי לא האמנים ולא הימין מבינים את החרם על אריאל. הרי, גם לתושבי אריאל מגיע בידור, ומדוע עליהם לסוע לתל-אביב לצורך כך? רק כשהתפישה הזו תגנז יהיה ניתן להבין מדוע חרם אמנותי לא יעיל בישראל: האמנים באו לשיר לנו שיר, לא לחנך אותנו.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.

כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.

אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.

וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.

רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.

ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.

ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.

אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.

הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)

• Subscribe to the comments for this post?
• Share this on del.icio.us
• Share this on Facebook
• [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%20%D7%99%D7%A9%20%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7%20%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A1%D7%95%D7%A3%20%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%91%D7%98%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94.%20%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%9C%D7%97%20%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%90%20%D7%95%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%20%D7%9E%D7%96%D7%92%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%20%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%A2%20%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94.%20%20%D7%90%D7%91%D7%9C%20%D7%9C%D7%90%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%96%D7%94%20%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8.%20%20%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99%20%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%20%D7%96%D7%9B%D7%95%20%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%99%20%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%9C%D7%A7%D7" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%20%D7%99%D7%A9%20%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7%20%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A1%D7%95%D7%A3%20%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%91%D7%98%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94.%20%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%9C%D7%97%20%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%90%20%D7%95%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%20%D7%9E%D7%96%D7%92%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%20%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%A2%20%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94.%20%20%D7%90%D7%91%D7%9C%20%D7%9C%D7%90%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%96%D7%94%20%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8.%20%20%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99%20%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%20%D7%96%D7%9B%D7%95%20%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%99%20%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%9C%D7%A7%D7" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
• Add this to Google Reader

לקראת סוף השנה תעריכנה הבחירות להנהלת איגוד האינטרנט הישראלי.

מכיוון שבמהלך השנה האחרונה לא חל כל שינוי בהתנהלות ועד האיגוד, למרות נסיונות להשפיע, אני שוקל להתמודד בבחירות.

יחד עם זאת, אני יודע שישנם מספר אנשים רציניים השוקלים להתמודד ובמידה וכך יהיה, אני אשמח לפנות את הדרך.

האסיפה השנתית של האיגוד תתקיים ב- 5 באוקטובר והמועד האחרון להגשת המועמדות לבחירות הוא ה- 21 באוקטובר. אני מניח שההחלטה תיפול בין שני תאריכים אלו.

• Subscribe to the comments for this post?
• Share this on del.icio.us
• Share this on Facebook
• [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%9C%D7%AA%D7%99%20%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%9D%20%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%98%20%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA%20%28%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A5%20%D7%9C%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%29%20%D7%A9%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%95%20%D7%A9%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%A7%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%9B%D7%AA%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7%20%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%98%D7%99%20%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D%2C%20%D7%90%D7%91%D7%9C%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8%20%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%91%D7%98%D7%95%D7%AA%20%D7%A7%D7%9C%D7%94%20%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9A%20%D7%91%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA.%20%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%94%D7%96%D7%94%2C%20%D7%90%D7%9D%20%D7%9B%D7%9F%2C%20%D7%99%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%98%D7%99%20%D7%9E%D7%A2" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%9C%D7%AA%D7%99%20%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%9D%20%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%98%20%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA%20%28%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A5%20%D7%9C%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%29%20%D7%A9%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%95%20%D7%A9%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%A7%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%9B%D7%AA%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7%20%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%98%D7%99%20%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D%2C%20%D7%90%D7%91%D7%9C%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8%20%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%91%D7%98%D7%95%D7%AA%20%D7%A7%D7%9C%D7%94%20%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9A%20%D7%91%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA.%20%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%94%D7%96%D7%94%2C%20%D7%90%D7%9D%20%D7%9B%D7%9F%2C%20%D7%99%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%98%D7%99%20%D7%9E%D7%A2" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
• Add this to Google Reader

יום ראשון הנוכחי מסמן לא רק את תחילתו של עוד שבוע חדש אלא את השבוע הראשון בו נכנס לתוקפו האיסור על מכירת האלכוהול אחרי השעה 11 בלילה, חוק המכונה גם בשם – חוק היובש. החל מהיום למעשה (או אמש אם שואלים את העיתונים), חל איסור על מכירה של אלכוהול לאחר השעה 11 בלילה, מלבד במסעדות, פאבים ובדיוטיפרי.

בעוד שבוע מהיום, או אולי בעוד חודש, הכותרות יהללו את הצלחתו האדירה של חוק היובש. ממשטרת ישראל ידעו לספר על ירידה דראסטית במספר השיחות למוקד 100 עם בקשה לשליחת ניידת לעוד חבורת בני נוער מתהוללים. ממד"א ובתי החולים יספרו על ירידה משמעותית במספר הילדים שהתאשפזו עם הרעלת אלכוהול או סתם הובאו שיכורים עד אובדן הכרה. המספרים גם בטח ידעו לספר על ירידה משמעותית בכמות אירועי הדקירה, המכות והוונדאליזם והכל בזכות "חוק היובש" שהציל אותנו מחבורות של בני נוער שיכורים – הידד למדינת ישראל.

אתמול בבוקר התעוררתי יחסית מוקדם ועל מנת לאפשר לעדי להנות ממנוחת השבת לקחתי את יהל ואת הכלב והלכנו אל גן השעשועים הממוקם במורד הרחוב. לא מדובר באיזו שכונה מוזנחת או עלובה, נהפוך הוא השכונה בה אני מתגורר נחשבת שכונה יחסית יוקרתית בחיפה, מסוג השכונות בהן נעצרים בני טובים וכ'. בכל רחבי הגן היו פזורים שברים של בקבוקי וודקה וערק, בקבוקי מיץ תפוזים, שאריות נרגילה ופחיות רדבול על מגוון סוגיהן. בהתחשב בעובדה שהגינה הזו משמשת אותנו, בעלי הכלבים, כמקום מפגש עד כסביבות 11 בלילה הרי שהבקבוקים הללו הובאו, נלגמו ורוסקו במהלך שעות הלילה המאוחרות יותר.

המראה הזה בשבת בבוקר לא היה מראה יחודי, בכל בוקר בסביבות 6:30 אני יוצא לטיול עם הכלב ופוגש מראות דומים של ונדליזם וסימני השתכרות, כמה שעות מאוחר יותר הגינה הזו תמלא בילדים זוחלים ומתרוצצים יחפים וכמובן שאף אחד בעיריית חיפה לא טורח לעשות דבר בנידון, לא כל שכן המשטרה. איפשהו אנשים כבר התרגלו לכך שבמשך חודשיים במהלך החופש הגדול הגינה הציבורית הופכת למקום ההשתכרות וונדליזם של בני נוער בחופשה.

השבוע הזה הוא לא סתם שבוע חדש, השבוע הזה הוא גם לא רק השבוע שבו נכנס לתוקפו חוק היובש – השבוע הזה הוא גם השבוע שבו חל היום המבורך ביותר בשנה – הראשון בספטמבר. היום המבורך (אם אתם כבר מעל לגיל 18) הזה מוכר גם בשם – פתיחת שנת הלימודים.

בשבוע הבא או אולי בחודש הבא יספרו לכם סיפורים על הצלחת חוק היובש, את הסיפורים יעטפו בסטטיסטיקות יפות, אבל אף אחד לא יזכיר לכם שהחל מיום רביעי כל אותם ילדים משתכרים חזרו ללמוד בבית הספר. כל אותם "בני טובים" שפרקו כל עול במהלך החופש הגדול יחזרו אל ספסל הלימודים וכשצריך לקום לשעת אפס בבוקר למחרת קצת קשה לשבת על בקבוק וודקה בגן הציבורי עד 2 לפנות בוקר.

הדיבורים הללו על חוק היובש נמשכים כבר יותר מחודשיים והחוק עצמו אושר כבר לפני חודש בקריאה ראשונה ושניה, עם זאת, החוק לא נכנס לתוקף לפני כחודש אלא רק היום.

הסיבה ברורה למדי, חוק היובש מטופש, לאף אחד לא תהיה בעיה לרכוש את הבקבוק ב 22:45 או אפילו ב 22:59, השעה 23:00 היא שעה פורמלית אבל היא לא יכולה להתמודד עם ילדים שהשחילו בקבוק וודקה בעגלת הקניות של הסופר או ששלחו את האח הגדול יותר להביא אותו מהפיצוציה, או אפילו שלחו את אחת מבנות החבורה שתחשוף מחשוף, תשרבב חיוך ותחזור עם בקבוק. אם חוק היובש היה נכנס לתוקפו לפני חודש או אפילו רק לפני שבוע ערוות המחוקק היתה נחשפת במלואה, ילדים היו ממשיכים להשתכר, קטטות אלימות היו ממשיכות להתפתח וילדים שיכורים היו ממשיכים להתאשפז בבתי החולים, על מנת להימנע מהמהצב המביך הזה, הוחלט לדחות את החלת החוק לתחילת שנת הלימודים, כך יוכלו לספר לכם סיפורים ואגדות ולסנוור אתכם עם סטטיסטיקות ומספרים על הצלחתו האדירה של חוק היובש.

אבל לא צריך לחכות הרבה, חגי ישראל הבאים עלינו לטובה יספקו בקרוב הרבה מאוד ימי חופש לחבורות הפוחזים הצעירות, אם אני לא טועה החופש הארוך המשמעותי הראשון הוא דווקא חג סוכות, מעניין יהיה לראות את הסטטיסטיקות.

אנשי התאטרון:

רנה ירושלמי, יוסי פולק, דורון תבורי, עירית קפלן, שמעון בוזגלו, אלון דהן, אבי פניני, איתי טיראן, אבי גרייניק, דרור קרן, עדנה מזי"א, סיני פתר, רמי הויברגר, רות זיו אייל, אלברט כהן, עידו ריקלין, שרדי ג'ברין, ליליאן ברטו, עודד קוטלר, מיכאל כורש, יוסף סוויד, שיר אידלסון, נורמן עיסא, אוהד שחר, דורי פרנס, יעל קרמסקי, גלעד עברון, סיון ששון, אופירה הניג, יהושע סובול, סביון ליברכט, בעז גאון, מוטי לרנר, ענת גוב, יעלי רונן, פרופסור גד קינר, פרופסור אבנר בן עמוס, פרופסור נורית יערי, שירי גולן, גרי בילו, שוקי וגנר, אמיר אוריין, תמר קינן, חוה אורטמן, אהרון אלמוג, ירדן בר כוכבא, מרים גורצקי, אילן תורן, בן ציון מוניץ, נמרוד ברגמן , יונה (במבי) בואנו.

יש ימים שאני מצטער שאין לי מנוי לתאטרון כלשהו רק בכדי שאוכל לבטל אותו.

עידכון 1

עידכון 2: בעקבות מספר פניות שקבלתי אני רוצה להבהיר שאני בעד התנתקות מיידית מהשטחים המוחזקים על-פי מתווה של גושי התיישבות שאני מניח כי אריאל תהיה באחד מהם. לא מחפש שלום אלא הפרדות.

0.
ימים קשים עוברים על משטרת ישראל; זו כעת צריכה להחליט האם להכריז על דפדפן ככלי שאינו חוקי ולאסור על כלל אזרחי ישראל להשתמש בו, או להחליט שהיא נסוגה מעמדה מצחיקה נטולת גיבוי משפטי שהיא מחזיקה בה כבר כחודש. לא משנה מה תחליט המשטרה, הרי שהתוצאה היא שהיא מבינה שנסינותיה למשטר פעולות שמבוצעות על ידי אזרחים בתוך ביתם באמצעות האינטרנט יעלו לה בנזק תדמיתי, בעליה בשיעורי הפשיעה, ובפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

1.
הכל התחיל לפני כחודש; משטרת ישראל, כחלק ממלחמה יזומה בהימורים ברשת, הוציאה צווים לספקיות האינטרנט המורים לחסום את הגישה לאתרים מסוימים, לכאורה במהלך נטול סמכות משפטית שיום יבוא והפרקליט שחתם על חוות הדעת, כמו רבים אחרים בפרקליטות הכלכלית לאחרונה, יצטרך להסביר מאיפה שיקול הדעת הלוקה. לאחר כחודש של מרתונים משפטיים, ותוך הפרת הסכמי סחר בינלאומיים שישראל חתומה עליהם, ותוך ביקורת מגורמים בתעשיית האינטרנט, החלו ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה ולציית לצווי המשטרה.

2.
הצו המשטרתי הוא פרסונאלי, וספקיות האינטרנט חסמו את הגישה בצורות שונות. סלקום, לדוגמא, שינתה את הגדרות הDNS של אתר ויקטור צ'נדלר כך שיפנה לכתובת הIP 194.09.5.5, כתובת הנמצאת בבעלות נטוויז'ן שאינה מגיבה. אולם, גם שימוש בGoogle Public DNS אינו מצליח לעקוף את החסימה. עדיין, במקרה כזה, כתובת הDNS של האתר חוזרת להיות 204.74.99.100 (המספר, שלפחות בצו המשטרתי שפורסם, משויך בכלל לאתר אחר) אך עדיין נחסם לגישה ברמת הספק.

3.
שיטות לעקוף צנזורה וחסימת אתרים קיימות לא מהיום; אולם, אף אחד לא ציפה שעקיפת החסימה תהיה כל כך פשוטה. לפני כיומיים, בשעת לילה מאוחרת, התקנתי על אחד ממחשבי הזונה שלי את מערכת ההפעלה Joliclould לצרכי בדיקות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא להתקין את דפדפן Opera. התקנת הדפדפן, כמו שאר הדברים על המחשב, נועדה לאותם צרכי בדיקה שלשמם יש לי מחשב זונה. הדבר הראשון שעשיתי היה להפעיל את שירות Opera Turbo. כמי שמחזיק חיבור סלולרי בבית (כן!, גם אתם יכולים לקבל מסלקום תמורת 85 ש"ח לחודש + מע"מ ראוטר בחיבור יחסית מהיר, בלי לשלם לספקית, לבזק, להחזיק קו טלפון או לדאוג להעברת הקו כשעוברים דירה ולקבל גלישה בלתי מוגבלת. לעזאזל, זה יותר זול מחבילות הגלישה המעפנות, פאקינג גלישה סלולרית לא מוגבלת ב85 ש"ח לחודש) חשוב לי לדחוס נתונים כדי לקבל תעבורה טובה יותר, חשוב לי לעשות את זה מעוד סיבות, שיפורטו במועד אחר.

4.
ואז, תהיתי עד כמה יעיל הצו המשטרתי; כתבתי לי בשורת הכתובת את הכתובת האסורה והופ, כל חסימת האתרים המיותרת של המשטרה יכולה היתה ללכת לפח (ואכן, כל הכבוד לאמיתי זיו על הפולו-אפ לטוויט שלי על הצנזורה). דפדפן פשוט, שהפך להיות כל כך פופולרי בשוק הסלולרי, אך עדיין לא נקלט טוב בשוק המחשבים, יכול לשנות את המודל העסקי שלו. אכן, מדינות פחות פופולריות כמו קזחסטן סבלו קשות מכך שמתנגדי המשטר משתשמים בשירותים האלה של אופרה והדפדפן מגיע לנתח שוק של 32 אחוזים שם (וגם באיראן).

5.
כמובן, שמאז עוד הותקן על מחשב הזונה שרת TOR, אותו פרויקט שמאפשר לשחרר את האינטרנט על ידי גלישה אנונימית לחלוטין, כך שבפועל כל הצווים המיותרים האלה של משטרת ישראל יכולים ללכת לפח. כרגע ברור שבישראל יש שני אינטרנטים: החופשי, שפועל במחשכים, בלי יכולת למעורבות ממשלתית, והממסדי, בו רוב כמעט מוחלט של הציבור גולש.

6.
לפני כמה חודשים האינטרנט סער בגלל פרשיית צו איסור פרסום מפורסמת. בעקבות הפרשה עלו תהיות מה יקרה ביום בו ישראל תחסום את האינטרנט לידיעות זרות כדי לאכוף את צווי איסור הפרסום; המטרה של צווי חסימת אתרי ההימורים של המשטרה לא היו לאסור את ההימורים, הרי ברור להם שיש מאות, אם לא אלפים, של אתרים אחרים. מטרת החסימה היתה לבחון מה יקרה ביום בו סוגרים את הרשת כדי לאכוף צנזורה. נכון לעכשיו, למרות שיש מעט מתנגדים כמונים שמשתמשים בכלי הצפנה ומעקפים, רוב האזרחים שותקים. ספקיות האינטרנט לא פונות לבית המשפט העליון נגד החסימה ואף אחד לא מתלונן. כך יראה גם האינטרנט שלנו בפרשת ענת קם הבאה : אל תשכחו את זה.

אני יודע שיש לי הצתה מאוחרת ואני קורא חלק מהחדשות באיחור, אבל למי מקוראי שלא בוחש בעיתונים חשבתי שראוי לציון הקבס שמעורר בי הגילוי שלא רק שצה"ל לא החזיר את כל החרמות המאווי מרמרה לטורקיה, הוא גם לא עשה מספיק למנוע מחייליו של צבא המוסר המתדרדר הכי מהיר בעולם להשתמש בכרטיסי האשראי המוחרמים ולמכור ציוד מוחרם לחבריהם. האם הגונב משודד ים פטור?

ובכן, זה היה הכסף הקטן. עכשיו מדברים גם על $750,000 במזומן שנעלמו.

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את זה ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.

האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.

מה שהמדע יכול ללמד אותנו זה שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס זה לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.

הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.

אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.

אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.

בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את זה בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים הכי כואבים, ועוד לעשות את כל זה בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך זה קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות זה אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את זה. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם יגיע תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב כזה לא יהיה מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר כזה לקרות.

מגניב!

"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.

בכלל, עצם הדגש על עניין ה"ריכוזיות" הוא בעיני הסחת דעת, שמטרתה הסרת אחריות מכל מקדמי האג'נדה. אני בהחלט מסכימה לטענה שמדובר כאן בפופוליזם. רוצים להתמודד באמת עם בעיית התחרותיות? למה שלא תדברו על הקרטליזציה, אולי? קל בהרבה להסית נגד "משפחות" (וליצור את הקונוטציה הכל כך שקופה למאפיה) מאשר להתמודד עם סוגיה מורכבת בצורה שבאמת דורשת פעילות נמרצת של חקיקה ואכיפה מצידם של הנבחרים (וליצור, נגיד, קונוטציה לנילי קרואס). הצעת החוק הנוכחית ממש לא נראית כמו הסכין שתחתוך את הקשר הגורדי הזה, של ההון והשלטון והתקשורת. אפילו לא הכף.

נכון, ציפורי היה בוטה, וגם פישל בסוגיית הקיזוז (להתעכב על זה, אגב, מזכיר לי את אלו שפסלו את כל ספרו של שטיגליץ "אי נחת בגלובליזציה" בגלל שתי מילים רעות על סטנלי פישר. וחוץ מזה, העניין תוקן באתר). אבל למה שלא יהיה בוטה? אופן פעילותם של חברי הכנסת שמכהנים חמש דקות הוא מאוס עד כדי בחילה. השיטה מוכרת לכולנו – מצא סוגיה פופוליסטית שכוללת רכיב של הסתה, תתנפל עליה בעוז, תייצר כותרת. תסתכסך עם מישהו, תייצר כותרת. תקבל ביקורת, תטען שרודפים אותך, תייצר עוד כותרת. תדאג שיאייתו את השם שלך נכון. תגיש הצעת חוק שאף אחד לא באמת יקרא. תייצר עוד כותרת. דעכה הסוגיה? תעבור לסוגייה הפופוליסטית הבאה, וחוזר חלילה. הם נכנסים לסוגיות מורכבות ובעיות חמורות שהמדינה סובלת מהן, מוצאים איזה פתרון קסם שניתן לנסח במשפט וחצי עם המילה "נגד" בתוכו, וכל הצעות החוק שלהן לוקות בטווח תכנון של כותרת העיתון של מחר. ומה יוצא לנו מזה? בעיקר עוד קצת שום דבר. אם לא גרוע מזה.

אני לא קונה את מה שוילף מציגה כאן בצורה מתבכיינת. מנגד, אני חושבת שגם בעלי ההון משתפים פעולה באופן מלא עם המשחק הזה בהתבכיינויות נגדיות. הם יודעים ששום נזק לא יגרם להם מהצעת החוק הזאת. הם יודעים שמחר תהיה סוגיה חדשה שתדרוש את התקפותיה של הח"כית הנמרצת. הם נותנים לה את הכותרות שלה, כי המשחק הזה טוב לכל הצדדים. ו-וילף אולי יודעת להתנסח יותר טוב מאנסטסיה מיכאלי, אבל בסופו של יום, לצערי הרב, אני לא רואה את ההבדל המהותי. ההבדלים הקוסמטיים נובעים רק מקהלי היעד השונים.

**

וילף צודקת לגמרי שכדאי לקוראי העיתונים להכיר את מי שמוכר להם את העיתון. זה היה עוזר, למשל, לדעת שלנמרודי יש אינטרסים משמעותיים בתחום הגז הטבעי בזמן קריאת טענותיו של בן כספית לניגוד עניינים של ששינסקי. סתם דוגמה מהזמן האחרון. אבל בהקשר הזה, דווקא הייתי מצפה ממנה לשבח את גלובס לטובה. למיטב ידיעתי, זה העיתון היחיד בארץ שמקפיד לתת גילוי נאות לגבי בעל השליטה בו בכל ידיעה שנוגעת לעסקיו של בעל שליטה זה. זה נראה מעט, אבל למיטב ניסיוני וידיעתי, ככל ששמו של הבעלים מוזכר פחות (במסגרת מדיניות רשמית או פחות רשמית), כך הטיית התכנים גדולה יותר.

וחוץ מזה, אם יורשה לי לומר מילה טובה על העיתון שעד לא מזמן העסיק אותי (למרות שכמעט לא נעים לי לעשות את זה. זה כל כך ממסדי מצידי. פיכסה). מכל קבוצות התקשורת בישראל, שעבדתי בהן או שאני מכירה אנשים שעובדים בהן, גלובס היה המעסיק ההוגן ביותר. למעשה, הופתעתי לגלות מקום שבו התייחסו אלי כמו אל בן אדם, ולא כבור ללא תחתית שאפשר לנצל לעשיית עבודה של חמישה אנשים במשכורת של חצי בן אדם (כן, הסטנדרטים בתעשייה הזאת מאוד נמוכים). אישית, אני בן אדם שמאמין במעשים יותר מאשר בדיבורים, ונדמה לי שהדבר מעיד משהו על פישמן. זה לא שמדובר כאן בצדיק טהור וזך, אבל יש כמה טייקונים שהייתי מתמקדת בהם קודם. נגיד, כאלו שבאמת מפעילים לחצים על השלטון ועל התקשורת, ובמקרים רבים מדי משיגים את מה שהם רוצים, כאשר על רוב ההתרחשויות בזירות אלו לא נשמע לעולם (או שנשמע עליהן תחת כותרות חסרות מובן אי שם בצד בעמוד רחוק כלשהו).

**

ובכלל, אני מוצאת את העיסוק המתגבר בשאלה האם סותמים למישהו את הפה או לא מטריד מאוד, בעיקר בתקופה שבה קיים חשש ממשי לעצם קיומם של שרידי הדמוקרטיה הישראלית. יותר מדי אופורטוניסטים רוכבים על עניין סתימת הפיות כדי להימנע מדיונים רציניים בסוגיות רציניות, והחמור מכל – כדי להימנע מהצגת אלטרנטיבות שלטוניות, אלטרנטיבות של מדיניות ופתרונות ארוכי טווח לבעיות רציניות. יותר מדי גורמים יוצרים רעש מיותר במערכת סביב העניין הזה. במקום להגיב על איזושהי דרישה הזויה כזו או אחרת ל"סתימת פיות" בצווחות "לא יסתמו לי את הפה", מן הראוי להמשיך ולדבר באותו הדבר שאותם גורמים הזויים לא רוצים שנדבר בו, נגיד, מושג הציונות, תוך התעלמות מהרעש. להיכנס לפאניקה ולהיגרר לתכתיבי צורת הדיון של הזבובים יוצרי הבאזז, זו לא הדרך להילחם. זו הדרך להפסיד את המערכה.

אם יש משהו שבאמת מסוכן לעצם קיומה של דמוקרטיה, הוא היעלמותו של הדיון הציבורי. בעיני, זו סכנה הרבה יותר חמורה מסכנת הריכוזיות. והפעם לא צריך אפילו לסתום באמת למישהו את הפה. מספיק לפוגג את הדיון הזה לתוך קקפוניה, שמאדירה את הטפל על חשבון העיקר, ומסתירה את ההתרחשויות האמיתיות מעין כל. היחס לחופש הביטוי, כמו לכל חופש שהוא, כחופש "לעשות מה בא לי" ולומר את כל מה שאני רוצה בכל צורה זה יחס ילדותי בעיקרו, יחס שלעיתים קרובות מאוד, מדי, ממוטט את הקרקע מתחת לרגליו וכורת את הענף שעליו הוא יושב. אה, וגם שופך את התינוק ביחד עם המים.

בכל מקרה, כשמישהו מציג ביקורת, תוקפנית ככל שתהיה, כניסיון לסתימת פיות, זה באמת כבר עובר את גבול הגיחוך, ומעורר תהיה לגבי מידת הרצינות שלו עצמו בדיון. איכשהו, הייתי מתרשמת מח"כית וילף יותר אילו היתה נמנעת מפרסום מייל היסטרי לכל מיני רשימות תפוצה תחת הכותרת העצובה הזאת. והייתי גם מתרשמת ממנה הרבה יותר אילו הייתה אומרת שהצעת החוק הנוכחית אינה "הצעת החוק להגברת התחרותיות במשק הישראלי", אלא צעד ראשון קטן ובעיקר סמלי של רפורמה מקיפה בתחום. שתכלול גם כמה צעדים שמתייחסים לאחריותו של הרגולטור, ולא רק לאותם בעלי הון שטניים.

אסור לנו לשכוח לרגע אחד, שבסופו של דבר הטייקונים האלו עושים את מה שהם עושים כי הם יכולים. בין השאר, בקצה קצהו של האבסורד, הם יכולים גם לקבל סכומי עתק מהמדינה בטעות מבלי שהמדינה תוכל אפילו לגבות את הכסף בחזרה. תחשבו מה קורה כשאתם מקבלים שלושה שקלים בטעות מהבנק או מביטוח לאומי. אולי זה יבהיר קצת יותר טוב את עומק ורוחב הבעיה.

חה"כ עינת וילף ביקשה להפיץ את המכתב שלהלן, ואני מסכים שחשוב. אז הנה.

שלום חברים,

בימים אלה הצוות ואני שוקדים על העדכון לשנה החדשה, אך התפתחויות מעניינות הביאו אותי לשלוח אליכם עדכון מיוחד זה. לאחרונה נעשה נסיון שקוף ועלוב להפחיד אותי ולגרום לי לסגת מהמאבק לצמצום הריכוזיות במשק. אין בכוונתי להיכנע לנסיונות אלה ואמשיך להלחם. כדי לשתף אתכם בכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בתחום זה, אגולל בפניכם את סיפור המעשה:

מזה כמה חודשים אני עובדת בשיתוף פעולה עם עו"ד דרור שטרום, הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים ופרופסור אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, על הצעת חוק להגברת התחרותיות במשק (לעיון בהצעת החוק). הפנייה אלי לניסוח וקידום החוק נעשתה על רקע הניסיון שלי בעולם העסקי והיכרותי עם תחום הפירמידות העסקיות. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה הצעת החוק. לשמחתי זכיתי לתמיכה רבה בהצעת החוק ויחד איתי הצטרפו כיוזמים וחותמים כמחצית מחברי הכנסת שאינם בממשלה.

בעקבות הצלחת ההחתמה, ביקש עיתון דה מרקר לערוך ראיון איתי בנושא זה. בעקבות הראיון שעסק כולו בהצעת החוק ובתפישת עולמי הכלכלית היתה פנייה לעשות ראיון נרחב יותר שישמש את "דה מרקר וויק". הראיון הנרחב שהיה מקצועי מאוד (כל הציטוטים וכל העובדות במאמר מדוייקים) זכה לתגובות חמות.

אך כפי שהזהירו אותי רבים בעקבות הראיון, הנסיונות לקעקע אותי לא איחרו לבוא:

לפני כמה ימים התקבלה בקשה תמימה להתראיין לגל"צ בנושא הריכוזיות. הראיון התקיים עם דודי תדמור, שלמרות עברו המפואר כממונה על ההגבלים עסקיים, משרת היום את משפחת עופר, ששולטת על כמה ממשאבי הציבור החשובים ביותר באמצעות מבנה הפירמידה. אין ספק שהייתי צריכה להמנע מלהתראיין אצל מי שמפת האינטרסים שלו מנוגדת למאבק בריכוזיות. ואכן, הראיון היה מגמתי וניכר היה שלמראיין אין עניין לקיים דיון ענייני ואינטלגנטי בנושא הריכוזיות והצעת החוק. כל אמירה שלי נתקלה בהמהום ספקני וברור היה שהראיון נערך במטרה לגרום לי לחשוש לעסוק בנושא ולהתבטא לגביו.

אך בכך לא היה די. היום בצהריים קיבל הדובר שלי טלפון מכתבת בגלובס שפתחה את השיחה כך: "גילוי נאות: מאז שהתפרסמה הכתבה על עינת בדה מרקר העורך שלי מחפש אותה. בדקנו וניסינו למצוא כמה דברים. מצאנו שהיא לא היתה בכנסת בזמן ההצבעה על חוק שכר מינימום. ביררנו והסתבר שהיא היתה במשלחת רשמית מטעם הכנסת וגם בדקנו במזכירות הכנסת והיא היתה מקוזזת. ביררנו במשרד של עמיר פרץ (יוזם ההצעה) והם אמרו שהכל היה בסדר ומקוזז, אבל העורך שלי מתעקש לתאר אותה כמי שנמלטה מההצבעה. האם תוכלו למסור לי תגובה?"

לגלובס נמסרה התגובה הבאה: "ח"כ וילף נענתה לבקשתו של יו"ר הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, להשתתף במשלחת אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה לברלין, ולתרום למאמץ ההסברה הלאומי ולמלאכת ייצוג הכנסת בפני עמיתיה בגרמניה. ההשתתפות במשלחת נקבעה שבועות רבים מראש ותואמה על ידי מחלקת קשרי החוץ של הכנסת, עוד בטרם פורסם סדר היום של מליאת הכנסת לשבוע זה. בהתאם לנהוג, ח"כ וילף דאגה מראש לקיזוז עם אחד מחברי האופוזיציה בשעת ההצבעות על חקיקה פרטית".

בנוסף גם נמסרה התגובה הבאה מטעם יו"ר הכנסת, שלא הוכנסה לכתבה: "ח"כ עינת וילף היא נכס יוצא מן הכלל לכנסת, היא הפכה לשליחה חשובה של הכנסת והיא עושה עבודה בלתי רגילה".

אמרנו גם לכתבת שאיננו מבינים מדוע הם מתעקשים לעסוק במשהו שאין בו דבר, במיוחד לאור העובדה שידוע שמשלחות רשמיות מטעם הכנסת נקבעות חודשים ושבועות מראש, וסדר היום של החקיקה הפרטית נקבע רק באותו שבוע. הכתבת הסבירה שאין לה מרחב תמרון והעורך שלה מתעקש על כך שנמלטתי מההצבעה. קשה להגיד שהופתענו – גלובס הוא בבעלות 100 אחוזים של איש העסקים אליעזר פישמן, שיש לו נתח בידיעות אחרונות ומספר חברות נדל"ן (קישור לרשימת האחזקות). מזה זמן רב הוא משתמש בעיתון שלו כדי להיאבק את מאבקם של בעלי הפירמידות כנגד מה שהוא מכנה "פופוליזם הריכוזיות".

היום בערב כשראיתי את העיתון הסתבר לי שגלובס החליטו לצאת מולי למסע הפחדה ולהבהיר לי שהם אינם חוסכים באמצעים לעשות זאת (קישור לכתבה). את העמוד הראשון (!) הם פתחו את הכתבה במלים הארסיות הבאות: "אחרי כהונה של בערך שתי דקות בכנסת, אחרי רקורד ציבורי שמסתכם, פחות או יותר, בכלום." מכאן ואילך הם המשיכו בשטף מלים שכל מטרתן אחת – לגרום לי להיראות כאדם שאין מה להקשיב לדבריו או להתייחס אליהם ברצינות.

בעמודה כפולה בהמשך הם פרשו חלקים מהראיון המגמתי עם דודי תדמור. כדי לגרום לי להשמע לא קוהרנטית נמנעו מעריכת דברי, למרות שאין דין שיחה כדין כתבה. העורך והכתב לא הסתפקו בהערות המגמתיות של דודי תדמור מהראיון ושילבו הערות מזלזלות נוספות משלהם כגון "לא ממש הבנו", "ראשנו סחרחר", "וילף פשוט מדברת שטויות", כדי להבטיח שחס וחלילה הקוראים לא יוכלו לחשוב בעצמם.

גרוע מכך, בכעסם על כך שלא נמצא דבר כנגדי, הם פשוט עשו שימוש בשלל שקרים 'קטנים'. במקום לציין שהנסיעה לגרמניה נעשתה מטעם הכנסת כנציגה של הפרלמנט הישראלי לפרלמנט הגרמני, נאמר שהיא הייתה של "אגודת ידידות ישראל-גרמניה" (משום מה המילה 'פרלמנטרית' הושמטה) ובסוגריים הוסיפו "במימון הכנסת כמובן, במימון העשוקים, כמובן". הם התעקשו לייצר שלל ספקולציות ולדבר על "מנעמי השלטון", מתוך ידיעה שאין קל מלזרוק אמירות כאלה כדי לגרום לציבור הבוחרים לפנות כנגד חברי הכנסת שלו.

הכתבה בדה מרקר הבהירה לכל החוששים מהמאבק כנגד הריכוזיות שלא ניתן ללחוץ עלי באמצעים המקובלים של הבטחת תפקידים לאחר החיים הפוליטים ותרומה לבחירות מקדימות. על כן לא נותרה להם ברירה אלא לנסות לגרום לאנשים לחשוב שלא כדאי להקשיב למה שאני אומרת. ברור לי שהעורך והעיתונאים נאלצו לשתף פעולה עם כתבה שכל מטרתה להפחיד אותי לידי שתיקה. אין לי אלא להצטער שעיתונאים בעלי יכולת נאלצים להתכופף בפני מתי מעט בעלי הון ולשרת את מטרותיהם, מתוך ידיעה שאין להם אפשרויות רבות לעבוד בעיתונות עצמאית ואמיצה. הדבר מצביע על סכנת הריכוזיות לשיח הציבורי ולמקצוע העיתונות.

בעיית הריכוזיות יותר משהיא בעיה כלכלית, היא בעיה לדמוקרטיה. הפעולה של עיתון גלובס היום מוכיחה בדיוק איזה סוג של נבחרי ציבור מבקשים בעלי ההון לראות לפניהם: מפוחדים, מבוהלים, שותקים ושאינם יכולים למלא את תפקידם למען הציבור בנאמנות. כחברה גאה במפלגת העבודה אין בכוונתי להיות אף אחד מאלה.

כדי שלא נאפשר למתי מעט אנשים לעוות את הדמוקרטיה ורצון הציבור אתם מוזמנים לנקוט את הפעולות הבאות:
1) כתבו לחברי הכנסת החתומים על החוק, ברכו אותם על תמיכתם בו, וחזקו אותם אל מול הלחצים המופעלים עליהם (קישור לחוק ולרשימת החותמים).
2) כתבו למשרד ראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה לממש את הבטחתם להקים ועדה לבחינת נושא הריכוזיות (ראו את הכתבה על הנושא עם חיים אורון).

3) הפיצו מכתב זה למי שעשוי להיות מעוניין.

ובעיקר – בכל פעם שאתם קוראים עיתונים, שאלו את עצמכם – מה מבנה הבעלות שלהם, מי עומד מאחוריהם, ומה האינטרסים שלהם והאם הבעלים מבטיחים את עצמאות העורכים והעיתונאים לטובת הציבור כולו.

ועד לעדכון לשנה החדשה, אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ואמיצה,

שלכם,

עינת.

היום פתחתי בתאווה חבילת "קליק כריות", רק כדי לגלות שהם היו יבשים, לא טריים וממש לא טעימים. כמובן שזה לא מנע ממני לגמור את כל החבילה.

וגם טעמתי לראשונה את ה-M&M החדשים במילוי בייגלה(!) שהכרחתי את ההורים שלי להביא לי מחו"ל. לא משהו בכלל. איזו אכזבה.

אם רק היו ממשיכים לייצר את "קליק בייגלה", שהיה הטעם המועדף עליי, הודות לשילוב המנצח של מתוק ומלוח. לצערי, התברר שאני היחידה שחיבבה אותו. אוף.

לפני יותר מדי שנים התחיל הבן הבכור שלי ללמוד בכיתה א'.

די מייד נתקלנו בבעיית העפרונות הלא מחודדים. המחדד לא מחדד, המחדד אבד, המחדד מלכלך, לא יכול לעשות שיעורי בית כי אין לי עיפרון מחודד ועוד ועוד.

ביצעתי רכישה נועזת ומאז אין בעיה.

קניתי מחדד שולחני – זה עם המנואלה.

מאז, אין תירוצים. תמיד יש בבית מחדד שלא הולך לשום מקום ולכן לא אובד.

לקטנים שמים לפחות חמישה עפרונות בקלמר ומחדדים להם אותם בערב, כשמסדרים את הילקוט.

אני חושב שמאז שקניתי את המחדד השולחני הראשון, נאלצתי לקנות רק עוד אחד. המכשיר הזה עמיד למשך שנים, לא לוקחים אותו לשום מקום ולכן הוא לא אובד, ואני חושב שהיחס בין השקעה ותועלת מנצח כמעט כל מכשיר אחר שקניתי בחיי.

המלצתי החמה – השקיעו כמה עשרות שקלים וקנו לכם לבית מחדד שולחני. כך תסירו מלבכם דאגה אחת מרשימת הדאגות הקשורות להורות לילדים הלומדים בבית הספר.

בחודשים האחרונים כולם הפכו למומחים בנושא תמלוגי הגז של תשובה וחבריו. כולנו מומחים במיסוי, כלכלה עולמית, הסכמים וצדק חברתי. בעשרות מליארדי שקלים כולנו מבינים אבל מה עם חשבון הגז הביתי? למה להזניח אותו? מסתבר שבזמן האחרון קיימת תחרות בין חברות הגז אבל בדומה לבקשה להנחה בעמלות הבנקים, חשוב לגלות אחריות צרכנית או במילים אחרות פשוט לבקש את ההנחות.

רוב האנשים גרים בבתים משותפים בהם מותקנות מערכות גז מרכזיות המתופעלות על-ידי חברות הגז (סופרגז, אמישראגז וכו'). הסידור די נוח. אין צורך לבדוק מה מצב הבלונים. אין צורך להזמין גז. אין צורך להחליף בלונים. הכל נעשה על-ידי חברת הגז. לשרות הזה כמובן יש מחיר ועלות הגז המרכזי גבוהה מעלות קניית בלונים פרטיים והחלפה תקופתית באופן יזום.

המצב הנוכחי

הבנין בו אני גר מחוברת למערכת מרכזית של חברת סופרגז. השרות טוב ואין בעיות. תמיד יש גז. חשבון הגז לא מגיע ל- 100 ש"ח בחודשיים (אנו לא מחמים בחורף בתנור גז). למעשה זהו החשבון הביתי הנמוך ביותר, אפילו מחשבון המים. על-פי חשבון הגז האחרון שלנו אנו משלמים 32.55 ש"ח למטר מעוקב גז ועוד כ- 14 ש"ח תשלום קבוע לחודש (המחירים ללא מע"מ).

לאחרונה נתקלתי בפרסומת של חברת גז לא מוכרת – מרכז הגז. החברה מציעה גז במחיר של 18.95 ש"ח למ"ק גז ותשלום חודשי קבוע של 7 שקלים (שוב  ללא מע"מ). מדובר בהנחה של כ- 40% במחיר הגז ושל 50% בתשלום הקבוע. נכון שלא הולכים למכולת עם אחוזים ומדובר "רק" בכמה עשרות שקלים בכל חשבון אבל דין פרוטה…

מכתב לחברת הגז

חוש הצרכן הנבון התעורר בי (פשוט לא רציתי להיות פראייר) ובתחילת החודש שלחתי פקס לחברת סופרגז בבקשה להפחתת החיוב (מכתב לדוגמה לשימוש חופשי – נפתח בחלון חדש).

לאחר פחות משבוע נשלח אלי מכתב תשובה קצר וקולע:

בקשתך נתקבלה והחל מהחשבון הבא יוזלו מחיר המ"ק גז והתשלום הקבוע לדיירי בנינכם ויעמדו על:
מ"ק גז – 18.95 ש"ח.
תשלום קבוע – 7 ש"ח לחודש (30 יום).
המחירים אינם כוללים מע"מ וצמודים לשינויים החלים במחיר עלות הגז לחברה.

כלומר הבקשה התקבלה במלואה וכמובן תחול על כל דיירי הבנין. שימו לב למשפט האחרון במכתב המחייב אתכם להמשיך ולעקוב אחרי החשבונות!

במכתב אחד אתם זוכים בהנחה של כמה עשרות שקלים ותודה מהשכנים

יש חשיבות לפרפראות במעגל החדשות היומי. הן מספקות הפוגה (הומוריסטית, לרוב) מהחדשות ה"קשות" ומספקות נושאים מצוינים לשיחה בינות בני האנוש שעדיין צורכים בכלל חדשות.

בבלוג הראשון שלי, טיפחתי במשך תקופה ארוכה פוסטים שקוטלגו תחת "הסיפור המוזר" והיוו מקור איכותי לשעשוע (בעיקר עצמי). שנים אחר כך, בשבתי ב-TheMarker, ייסדתי מדור זהה (מינוס שאלות טורדניות) בתקציר ה-PDF שיצא כל יום למנויים שלא היה להם זמן לחפור באתר כל היום.

יש אתרים שמתמקדים רק בסוג כזה של חדשות, או לפחות מקדישים לו מדור מיוחד. לפעמים הסיפורים האלה הופכים למיתולוגיים ומאוזכרים גם בחדשות הרגילות.

המקרה דנן, בו מעורבת פרה (האמנם פרה? תיכף נראה), מצחיק מהרבה בחינות. לאלה שמתעצלים להקליק, מדובר בפרה שהשתוללה בקניון נשר ואף פצעה קל מישהי וכיסחה איזה טנדר.

מה לעשות, פרה משתוללת בקניון זה סיפור דבילי ומשעשע. לא פחות משעשעת היא התגובה המרכזית בכתבה, מפיו של חובש במד"א. התגובה הזו נראית כאילו העתיקו אותה מכתבה על אירוע הרבה יותר חמור - כמו פיגוע, למשל: "היה עלול להיגרם שם אסון, אנשים ראו פתאום את החיה הזו רצה לעברם, פרה כזו שמשתוללת, חלקם עם ילדים בעגלות. אנשים ראו את המוות בעיניים". המוות. כן, המוות. לא סתם. אין כמו קצת מלודרמה של חובש מד"א שטיפל במישהי עם שריטות קלות בגב.

הטוקבקים, באופן לא מפתיע, מספקים את חומר הקריאה הכי מצחיק בכתבה הזו - התחכמויות על פרות, סטייקים, נשים ושוורים עפות שם על ימין ועל שמאל. החביבה עליי ברגעים אלה היא התגובה "פר אקסלנס". אולי זו השעה המאוחרת, אבל אותי זה ממש הצחיק.

גם העורכים של הכתבה הזו לא טמנו ידם בצלחת. הנימה הצינית והמסתלבטת לא מתחבאת כל כך טוב בין השורות, ואלא אם כן מבוגר אחראי יעבור על הכתבה הזו, הרי שכיתוב התמונה הזה (זהירות, תוכן שיווקי!!!) יישאר לידה לדראון עולם:

המבוגר האחראי יצטרך גם להחליט אם מדובר בפר או פרה. ברור מאוד מה קרה בטקסט המצ'וקמק הזה: בהתחלה חשבו שזה פר, וכתבו את כל הכתבה בזכר. אחר כך החליטו שזו פרה ושינו לנקבה, רק שעשו עבודה מרושלת למדי, וכך אנו מקבלים משפטים כאלה:

וגם כאלה: "עדי ראייה סיפרו כי במהלך האירוע המדהים, שנדמה כי נלקח מפמפלונה הספרדית, נגחה הפרה וגרמה נזק לטנדר שניסה לבלום אותו".

אכן, אירוע מדהים.

או כמו שזימזם אחד הטוקבקיסטים:

אין פרטיות.

אם אתם לא רוצים שידעו עליכם, תעשו unlike לדפים שעשיתם עליהם like. הדפים שאנחנו מעריצים מספרים עלינו יותר מאשר כל דבר אחר שאנחנו עושים בפייסבוק, תאמינו לי. אבל אם אתם לא רוצים להאמין לי תשאלו כל מעסיק שבודק את הפייסבוק של המרואיין הבא שלו. בדפים אנחנו בעצם מספרים מה אנחנו אוהבים בלי להגיד מילה. אתם יכולים להסתכל על זה כמו שפת גוף. שפת גוף לא משקרת אף פעם, רק צריך לדעת לקרוא אותה. אלא אם כן אתם חברים בְּברנז'ה, ואז צריך להסתכל עליכם כמו חלק מעדר, אתם תעשו לייק לדפים שהחברים שלכם מנהלים כדי להיות חברים שלהם, או שאתם תעשו לייק כדי להיות שייכים. סביר להניח שאם אתם חלק מברנז'ה מסוימת, אתם תסגלו לעצמכם את צורת הדיבור והחשיבה הנהוגה בברנז'ה הזו. אתם תאמצו את החוקים הלא כתובים, את הנוכחות במסיבות, את הפעילות האינטרנטית, אפילו פעילות פיזיות. אתם תהיו שייכים.

אין חברות.

וגם אין חברויות אמיתיות אונליין. אין הכרות אמיתית, אין ערבות, אין לסמוך. אתם יכולים לענות למייל מתי שבא לכם או להיעלם מהצ'ט לכמה זמן שתרצו, זה בנורמה. אין חברות. לבטח לא חברויות שנשארות בפייסבוק. חברויות כאלה הן בערך כמו הבחור ההוא שפגשתן בהופעה ונראה נחמד וכמו ההיא מהשיעור באוניברסיטה, נו ההוא. ההיא. פרצוף בלי שם. רק שפה יש שם ויש פרצוף ויש עוד הרבה דברים. אבל עדיין יענו לכם מתי שיתחשק ועדיין תהיו בחזקת זרים. אין חברות אמיתית. הם לא יבואו לעזרתכם אם תצטרכו פתאום ולבנות איתם קשר יכול לקחת זמן, זמן ארוך, אלא אם אתם פנומנים ביחסים. וירטואלי דורש שינוי מצב צבירה כדי להפוך לאמיתי, דורש השתדלות.

תמונות?

נו, אז ידעו מי החברים שלכם לפי התמונות, אז מה?!
הגדרות הפרטיות שלי בפייסבוק קובעות שגם מי שאינו חבר שלי יכול לראות את אלבומי התמונות שלי וגם חתיכה מהפרופיל. יש לי מעל 120 אלבומים. זה מה שבחרתי שיחשבו עלי.
כשאתם משחקים בהגדרות הפרטיות ומחליטים מה אנשים יראו אתם בעצם קובעים מראש מה הם יחשבו עליכם ואיך הם ינהגו איתכם. את חלקם אתם תרתיעו, את חלקם אתם תסקרנו. רובם יהיו טיפשים. גם רובן. עד כדי כך שהם לא יכתבו לכם הודעה מקדימה כשהם יזדרזו ללחוץ על בקשת החברות.

Trust Issues.

אתם יודעים למי יש הכי הרבה Trust Issues?
לאלה שיש להם אלפי חברים בפייסבוק ואלה שמאשרים אנשים על ימין ועל שמאל בלי להכיר אותם אפילו. תעשו ניסוי, תשאלו אותם איך הם מנהלים את המוניטין שלהם. אנשים עם Trust Issues הם אנשים שקשה לפתח איתם שיחה. אלא אם כן אתם כמוני, סקרנים (גם אז זה קשה, אבל משתדלים). בינינו, זה לא שווה את הזמן. לאנשים עם בעיות אמון יש בעיה עם העמוד שידרה שלהם.
עוד משהו, אנשים שמתעסקים עם מספרים גדולים יודעים דברים שאנשים במספרים הקטנים יותר לא יודעים. זה נכון בפייסבוק וזה עוד יותר נכון אגב בטוויטר. אני יודע כי כבר עקבתי ונעקבתי על ידי 20 אלף איש (קלי קלות, אל תייחסו חשיבות למספרים גדולים, זה שעשוע בלבד). כשהגעתי לשם למדתי מה שלמדתי על חוקי המספרים הגדולים ואז הנשרתי את כולם בשלושה ימים של עבודת מחיקה.

מחיקות.

כל כמה שבועות אני עושה מחיקה של 3-10 אנשים בממוצע. השיחה על את מי מוחקים מעמידה אותנו מול העמדת הפנים הזאת שלנו, הצביעות הפנימית שאנחנו חיים איתה בפייסבוק. כל מי שאנחנו עושים לו הייד הוא מיותר במצבת החברים שלנו בפייסבוק. גם אני צבוע. גם אתם, זה בא בילט אין בתוך פייסבוק, מכשיר שמחולל בנו צביעות. קטע, הא?!

תיכון.

אני עדיין מתחזק חשבון במסנג'ר. במסנג'ר אספתי עם השנים כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. אני מכיר אנשים שרשימות המסנג'ר שלהם כוללות מאות אנשים. אני מחזיק שם בערך 20-30 איש. מביניהם אני מדבר עם 2-3-4 מקסימום. אני צריך להוריד את השאר, באמת, אין לי איתם שום שיח, שום עניין משותף…
התחושה היא כמו להחזיק בטלפון מספרים של ילדים שלא דיברתי איתם מאז התיכון ועברו כמה שנים מאז…
אותו הדבר קורה בפייסבוק, אנחנו צוברים אנשים שאין לנו איתם שום קשר אמיתי, כשכל מה שיש שם זה פיקסלים. היתרונות שאולי יבואו מהקשרים המתים מהלכים האלה הם שמישהו יראה אתכם פעם בתגובה, או בתמונה, או במשהו אחר ושם תבוא אליכם ההזדמנות העסקית או הקשר המשמעותי הבא, ככה במקרה. או שלא.

אין פרטיות.

אחת הבדיחות היותר טובות ששמעתי אי פעם על טוויטר היתה שבטוויטר יש מין אינטימיות בין המשוחחים, מרגישים פרטיות. כאילו חדרים קטנים. לא נעים לי אז לא שפכתי מים על מי שאמר את זה, ושמעתי את זה מרבים. טוויטר יגלה יותר עליכם מאשר כל טכנולוגיית אינטרנט אחרת שקיימת היום על פני כדור הארץ. יותר מגוגל אפילו.

יום אחד יגיע אליכם מנהל הרשת ויכריז שהתחלתם לעבוד עם VPN של צ'קפוינט. זה קרה לי לראשונה בתקופה שעבדתי בנענע והיום נדרשתי לכך פעם נוספת.
משתמשי חלונות מסודרים בתחום הזה, נכון שזה די מאלץ אתכם לעבוד עם אינטרנט אקספלורר אבל הדפדפן יתריע שעליו להוריד קובץ, יתקין אותו ויעניק לכם את הגישה הנדרשת. בלינוקס זה לא עובד ככה ולכל היותר השוא"ש יקפיץ הודעת שגיאה שיש בעיה עם רכיב הג'אווה.

הפיתרון הנותר הוא להשתמש ברכיב snx דרך הטרמינל וכך זה נעשה.
1. יש להוריד את הקובץ Check_Point_SNX_R66_HFA_01_For_Linux_800004013.sh מהאתר של צ'ק פוינט.

2. הריצה מצריכה את הספריה libstdc++5 יש להורידה ולהתקינה.

3. פותחים חלון טרמינל

את server יש להחליף בשם השרת, בפועל זה אותו הדומיין שפותח את הפורטל של צ'קפוינט, היוזר והסיסמא הם בדיוק אותם יוזר וסיסמא שיש להקליד בפורטל.

בפעם הראשונה תאלצו לאשר קבלת תנאי שימוש, ה snx יבצע את ההתחברות ויסיים ריצה אבל החיבור פעיל.

יאן קוטליארסקי הוא סוג של יח"צן. נדמה לי. היום הוא עובד במחלקת מחקר ותקשוב ב-GCS. זה מה שעמוד הפייסבוק שלו אומר.

אבל יאן לא מאמין בבלוגים. אם משהו לא מתפרסם בפרינט, הוא לא שווה כלום. גם ב-2010. כי בכל זאת, הרבה אנשים היום מחפשים מידע בפחי הזבל ולא נניח, בגוגל.

זוהי תגובתו בדיון המבייש על גלובס נגד עינת וילף:

לאורה, שימי לב איפה פורסמה התגובה שלה..בבלוג…איזה חבר כנסת מגיב בבלוג?

איזה חבר כנסת מגיב בבלוג? כזה שמחובר למציאות ויודע היכן נמצא קהל היעד שלו. כזה שלא מפחד להגיע לציבור ולשוחח איתו. לא להטיח בו מסרים בצורה חד כיוונית.

בגלל שיאן קוטליארסקי לא מאמין בבלוגים החלטתי לפרסם את הפוסט הזה. בבלוג.

הדיון הציבורי בנוגע לחוק הספאם שהחל בשבועות האחרונים בעקבות מכתבי ההתראה שנשלחו לאחרונה נגד גולשי פייסבוק שהזמינו מספר חברים לאירועים והחל באכיפה (ואף הקים את המרכז לאכיפת ספאם בישראל) דן בסוגיה החשובה השניה במהותה לפי חוק הספאם. החוק, למרות הסברים מפורטים בתקשורת, לא זכה עד כה לדיון מהותי. מהותו של החוק בנויה על שני יתדות: דבר הפרסומת והסכמה (דף שאלות ותשובות שהעלתי באתר של ערן ורד). הסעיף מתחיל בהגדרה בעייתית של מהו דבר פרסומת, כפי שניתן לקרוא בנוסח החוק: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

השאלה מהו מסר המופץ באופן מסחרי קיימת. האם בעצם שליחה לקבוצה מצומצמת של אנשים (נניח, שלושה חברים בפייסבוק), מתייתרת ההגדרה של האופן המסחרי? כיוון שבתי המשפט טרם נדרשו לשאלה, בין היתר כיוון שכל הדיונים עד כה בנוגע לחוק היו בבתי משפט לתביעות קטנות, שאינם מספקים פסקי דין מנומקים, יש לקבל תשובה בצורה של היקש. בע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה החל דיון בשאלה מהי מטרת רווח, אולם יש להבין מהביטוי "אופן מסחרי" כי אופן הפעולה קשור למסחר. לא מדובר על סתם שליחה באמצעות תוכנת דואר לרשימת נמענים סגורה. אולם, בתי המשפט דחו את הטענה כאילו אי השאת רווחים דיה בביטול המסחריות (תק 36975/10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב) וכי אי מסחריות הגוף ששולח מחריגה אותו מהוראות חוק הספאם, אך התחשבו בכך בעת שפסקו פיצוי (ת"ק 11965-01-10 אלי חי נ' מרכז קהילתי נווה ארזים). אולם, העדר הדיון בשאלה מהו אופן מסחרי יוצר הלכות רעות. ברור שמערכות אוטומאטיות נכללות בהגדרת המסחריות, אך לא כך בנושאים כמו שליחת הודעות בתוך פייסבוק.

החלק השני בהגדרת החוק הוא סעיף המטרה, "לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". דווקא כאן היתה הפסיקה יכולה להבחין ועשתה כן (עניין גיא מור, לדוגמא) ; במקרה אחר, ת"ק 14311-01-10 מרדכי יוסף איכברונר נ' תקשורת מקוונת דיגיטלית בע"מ, קבע בית המשפט כי אף אם מדובר במסר המציין כי אדם מסוים שלח לך הודעה באתר ההיכרויות, ויש צורך לרכוש מנוי לאתר על מנת לצפות במסר, מדובר בעידוד לרכישה של מוצר או שירות: "ההודעות שנשלחו לתובע הן אמנם התראות על כך שגולשת אחרת יצרה עימו קשר, ואין בהן לכאורה הצעה גלויה ומפורשת לרכישה של מוצר או שירות. ואולם, נציג הנתבעת עצמו הודה במהלך הדיון כי 'במידה וגולש יוצר קשר עם גולש אחר, אחד משני הצדדים צריך לרכוש מנוי", ועל-כן אין ספק שההודעות הינן'דבר פרסומת' כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק, שכן מדובר במסר המופץ באופן מסחרי אשר מטרתו היא לעודד רכישת מנוי אצל הנתבעת" (אגב, כיוון שמדובר בהודעה שנשלחה לנמען אחד, ספק אם אכן מדובר במסר מסחרי).

ואולם, למרות המחלוקת המאוד אזוטרית על פרשנותו של חוק הספאם, מגיעה פסיקה זרה (דרך הבלוג של אריק גולדמן) על כיצד אפשר לדעת האם מטרת המסר היא רכישה של מוצר או שירות. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי באילינוי, 08-C-2014 Holtzman v. Turza מתעוררת שאלה דומה. באותו המקרה, הנתבע, משרד עורכי דין, שכר את שירותיה של חברת הפצה בפקס ששלחה לכל רואי החשבון בעיר מסוימת ידיעון דו-שבועי בנושאי נדל"ן. בתחתית כל הודעה הופיעה פרסומת המציגה את משרד עורכי הדין, פרטי הקשר שלו, תמונתו ותחומי עיסוקו.

החוק הפדרלי עליו הסתמכה התביעה, הTelephone Consumer Protection Act, חל, למרבה המזל, גם רק על פרסומות. בית המשפט, באותו המקרה, בחן ושאל האם הופעת שמו של הנתבע בצורה כה בולטת מהווה באמת הפרה של החוק ופוסק כי "הכללת הגרפיקה, גודל הפונט הבולט, החזרה על שמו של הנתבע, כולם מקטינים את העובדה שהתוכן ב75 האחוזים שאינם פרסומת מכילים מילים רבות יותר מאשר בחלק העמוד שבו המידע המזהה. לבסוף, הפקסים, למרות שנחזו כאילו נשלחו על ידי הנתבע בעצמו, נשלחו על ידי Top of Mind כקמפיין שיווקי ממומן".

לשיטתי ולסיכום, על מנת שדבר דואר מסוים יוגדר כמסר מסחרי, הוא חייב לכלול הן עידוד לרכישה של מוצר או שירות, ואין הבדל גם אם מדובר בתרומה לעמותה, והן להיות מופץ באופן מסחרי: כלומר, אם חבר או מכר שולח הודעה על אירוע בפייסבוק, לא מדובר במסר מסחרי; אם מדובר במערכת ששולחת את ההודעות באופן אוטומאטי, או שליחה לרשימה של נמענים שאינם נמנים על חוק חברים מסוים, אזי המשלוח הוא באופן מסחרי.

• Subscribe to the comments for this post?
• Share this on del.icio.us
• Share this on Facebook
• [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A9%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%99%20%D7%94%D7%96%D7%A0%D7%91%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A%20%D7%A9%D7%9C%D7%99%20%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%99%20%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94%20%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9F%2C%20%D7%90%D7%95%20%D7%9C%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%90%D7%97%D7%AA%20%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94.%20%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%AA%D7%99%20%D7%90%D7%96%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%20%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%AA-%D7%96%D7%A0%D7%91%20%D7%A9%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%AA%20%D7%90%D7%AA%20%D7%98%D7%A2%D7%9E%D7%95%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C%20%D7%91%D7%94%D7%99" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A9%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%99%20%D7%94%D7%96%D7%A0%D7%91%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A%20%D7%A9%D7%9C%D7%99%20%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%99%20%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94%20%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9F%2C%20%D7%90%D7%95%20%D7%9C%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%90%D7%97%D7%AA%20%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94.%20%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%AA%D7%99%20%D7%90%D7%96%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%20%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%AA-%D7%96%D7%A0%D7%91%20%D7%A9%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%AA%20%D7%90%D7%AA%20%D7%98%D7%A2%D7%9E%D7%95%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C%20%D7%91%D7%94%D7%99" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
• Add this to Google Reader

הו, הדרמה, הדרמה. לעתים היא נראית טוב יותר בשחור-לבן-מטושטש ובליווי פסנתר מפחיד:

לכבוד פסטיבל הקומיקס והאנימציה (הנה האנימציות של הזוכים), נירמו (ראשי תיבת של ניר מולד, לאחר שמסירים את ה"לד"), שיסה שיחרר (איך אומרים unleashed בעברית?) לאוויר העולם בעולם את "גוגי ומגוגי: הנדסה גנטית". הסרטון מציע 10 דקות של דיאלוג בין שני מתבגרים המתדיינים על הנדסה גנטית ועל שלל המשמעויות המיותרות (ואולי לא כל כך) שנגזרות ממנה: כגון "מיליון בין-לאדנים משוכפלים", "קצירת איברים מנשר גמדי", ועוד.

אם משום מה אתם גם רוצים לקרוא את מה שנירמו כותב, יש לו בלוג, שבו אפשר להתעדכן על דברים נהדרים כמו מתי יהיה מופע הסטנדאפ הבא שלו (או האם ההופעה המתוכננת במקרה התבטלה)

וקצת קרדיטים לאשמים בסרטון "גוגי ומגוגי 2":

תסריט ובימוי: נירמו
אנימציה: אורי בר לביא, ניר גרין, אלונה בלובה
סאונד: דודי סופר
דיבוב: איריס מורגנבסר, נירמו
עריכה: ליאו תנא
עיצוב דמויות ופתיח: מיקי מוטס

אבנר קשתן מתווכח עם לאו לאפורט, אושיית אינטרנט וכו', על האינטרנט כמדיום לשיחה:

אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית¹. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.

כאן

קוטקה מפנה לצילומים של ניק גלייס, שהסתובב במטוסים הפרטיים של דיקטטורים אפריקאים וצילם מכל הבא ליד. גיקי ומטורף.

• Subscribe to the comments for this post?
• Share this on del.icio.us
• Share this on Facebook
• [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%96%D7%94%D7%A8%D7%94%3A%20%D7%96%D7%94%20%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F%20%D7%91%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%93%20%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%20%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%9A%20%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%99.%20%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%AA%D7%9D%20%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%90%20%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%94%D7%96%D7%94%20%D7%A2%D7%93%20%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D%20%28%D7%91%D7%98%D7%97%20%D7%A9%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94%29.%20%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%20%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%D7%99%20%E2%80%93%20%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%96%D7%94%D7%A8%D7%94%3A%20%D7%96%D7%94%20%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F%20%D7%91%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%93%20%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%20%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%9A%20%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%99.%20%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%AA%D7%9D%20%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%90%20%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%94%D7%96%D7%94%20%D7%A2%D7%93%20%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D%20%28%D7%91%D7%98%D7%97%20%D7%A9%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94%29.%20%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%20%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%D7%99%20%E2%80%93%20%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
• Add this to Google Reader

אחד הדברים המעצבנים ביותר בפייסבוק הוא רעש הרקע הנלווה אל פעולת הלייק. אהבת את הסירטון של דינה? מצאה חן בעיניך התמונה של יוסי? מעכשיו תדע כל פעם שמישהו אחר יאהב אותו או יגיב עליה. עבור אייטם זניח זה פחות נורא אבל ברגע שאייטם הופך לפופולארי במיוחד מדובר בשטף נוטיפיקציות אדיר שיגיע אל תיבת המייל שלכם.

ככל הנראה מישהו בפייסבוק החליט להענות לתחינת הגולשים ולאפשר להם לסמן לייק בלי לקבל עידכונים שוטפים על האייטם.

ברגע שתלחצו על קישור הלייק בפייסבוק הוא יוחלף בלינק ה unLike אך חשוב מכך לידו יתווסף לינק unsubscribe. לחיצה על הלינק מבטלת את אופציית קבלת העידכונים על האיטם והתיבה שלכם תחזור להיות נקייה ושקטה.

הרועה שצעק זאב הינו משל מפורסם מאוד, המיוחס לאיזופוס. המשל נפוץ בגרסאות מרובות, אשר בהן הפרטים הקטנים משתנים, אך העיקרון נשאר זהה. לעתים הרועה הינה איכר, אישה, או דמות אחרת, ולעתים הזאב הוא אריה או דוב, וכדומה.

הרועה, אשר משעמם לו, נכנס ליער וקורא לעזרה, כיוון שהוא מותקף על ידי זאב. כל אנשי הכפר מתחמשים ורצים לעזור לו, אך כאשר הם מגיעים למקום, הרועה צוחק עליהם, ואומר ששיעמם לו. לאחר מספר ימים הרועה נכנס שנית ליער וקורא שנית לעזרה מפני הזאב. אנשי הכפר מתחמשים שנית, ושוב רצים לעזרתו, ואילו הרועה לועג להם שוב. לאחר זמן מה, הרועה נכנס ליער, ואכן נתקל בזאב. הרועה מתחיל לצעוק לעזרה, אך הפעם האנשים לא מתייחסים אליו, והזאב טורף את הצאן.

המשל מלמד שאל לנו להגיד לאנשים שאנחנו בסכנה, אלא אם זה באמת כך. אחרת, כאשר באמת נהיה בסכנה – אף אחד לא יאמין לנו.

- – -

Educational experiments have been conducted to see if hearing the story helps children be more truthful. The results were negative. "In fact, after hearing the story, kids lied even a little more than before."

- מתוך ויקיפדיה וwikipedia

מסע ההלוויה של הרכבת הקלה בתל-אביב החל השבוע: עיריית תל-אביב ומשרד האוצר הבינו שהם לא יצליחו להוציא לפועל את הרכבת הקלה בתל-אביב בצורה מופרטת, ושלמרות מסך עשן שרון חולדאי מפזר בכל מערכת בחירות כפתרון התחבורתי, עוד מ2003, ברור כעת שהרכבת הקלה לא תנוע. הפתרון התחבורתי מנגד, "מהיר בעיר" של עיר לכולנו תקוע עקב רפורמה עקומה למדי של משרד התחבורה, שמפחיתה את מספר הקווים ויוצרת חוסר בהירות והעדר הסכמה של ראש העיר. לשיטתו של רון חולדאי, התחבורה הציבורית היא תחלואה של החברה, שבאה על חשבון העשירים, אינה בראש סדר העדיפויות, ולכן היא מתנהלת כך.

ומדוע זו המסקנה היחידה? כיוון שרון חולדאי הביצועיסט שיכול להזיז הרים, מצליח לדאוג לפרויקטים שמספיק חשובים לו; לעולם לא תשמעו את חולדאי מבטיח שב2013 תהיה רכבת קלה אם הוא לא יכול לעמוד בהבטחתו, או שיאכוף איסור על כניסה של רכב פרטי, שגם לכך יש לו סמכות. אלא הסמכויות היחידות שיטול לעצמו הן לאשר מגדלים, גם אם יש בכך בעיה, וגם אם השלכת הרוחב של האישור היא יצירת בועת נדל"ן בתל-אביב.

אבל הביצועיסט מתל-אביב יודע מה טוב לעיריה: תחבורה ציבורית פוגעת בשכבות החזקות, היא לא מאפשרת לג'יפים לחנות על מדרכות ובאה על חשבון חניונים. היא גם מגבילה את הנגישות לרכב פרטי, ולכן היא אינה יעילה. הנגשת מרכז העיר לציבור מהשכונות הדרומיות והמזרחיות גם תוריד את מחירי הנדל"ן במרכז ותעלה את המחירים בשוליים, מה שיפגע בשכבות החלשות שמחזיקות בנכסי דלא ניידי. לכן, כדי להמשיך את בועת הנדל"ן ובניית המגדלים, אי אפשר לתת לתחבורה הציבורית (ולרכבת הקלה) להתקיים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

יצאתי עם איש
שהיה קצת name dropper.
היום הוא כבר מת.

חזרתי לשחק Bejeweled 2. היתה תקופה שהתמכרתי למשחק הזה. נהגתי לשבת מול המחשב במשך שעות וניסיתי לעבור כמה שיותר שלבים.

ואיך לא? האבנים הצהובות נראות בדיוק כמו שקדי מרק; האבנים הירוקות – כמו אפונים יבשים; והאדומות? הן בכלל "קליק כריות".

* המילים הגרועות ביותר בשפה האנגלית

וכאילו שלפרסם את פרופיל Facebook שלי באתרים שונים לא היה מספיק, עכשיו החליטו המפתחים הגאונים של האח הגדול ליצור גם שירות מיקום, שמפרסם אוטומטית היכן אני נמצאת. כמובן שמיד ביטלתי את השירות, שמופעל, אגב, כברירת מחדל וגם מאפשר לכל החברים שלכם להודיע לעולם איפה אתם.

מעולם לא הבנתי אנשים שנרשמים בכוונה ובדיעה צלולה לאתרים כגון Foursquare, ששולחים לכל חבריהם את מיקומם המדויק בכל רגע נתון. למה לעזאזל חשוב לכם כל כך שכולם יידעו איפה אתם עכשיו? יש בזה כמות נכבדה של אקסהיביציוניזם, שלא לומר פתטיות.

ולמה אתם חושבים שזה מעניין אותי?

מאז שנחשפתי לטעמים המיוחדים שמציעות גלידריות בוטיק ("וניליה" שולתתת!!!1), אני מעקמת אף בכל הנוגע לגלידות "רגילות", כלומר אלו שקונים בסופר.

ולראייה – אני בקרייבינג היסטרי לשוקולד פלוס PMS מתקדם, ולמרות שבמקפיא שלי נמצאת חבילת גלידה די איכותית בטעם שלושה שוקולדים, אני לא מתכוונת לגעת בה אפילו בכפית.

זה הזמן להודות – לא גדלתי על כדורגל בבית. בזמן שאבות אחרים לקחו את הילדים שלהם למגרש אבא שלי היה עסוק בבטחון המדינה, אז אותי לקחו להופעות של מקהלת הנערים של טלץ בפסטיבל ישראל (שכה יהיה לי טוב). אהבתי כדורגל מיד שניה –  מה שהחברים שלי אהבו זה מה שאני אהבתי, בלי להבין למה. באיזה שהוא שלב זה נהיה טפשי להחליף קבוצה, אפילו שאתה יודע שאתה לא מתאים לה, והיא לא כל כך מתאימה לך. ככה יצא שאני אוהד של בית"ר שמצביע מרצ, אוהד של ליברפול שלא היה שם מעולם (ואין לו שום עניין לתקן את זה) ואוהד של בוסטון שאבא שלו מביא לו בשמחה רבה חליפה של הלייקרס מארצות הברית (הוא עד היום לובש אותה לריקודי עם, השם ירחם).

לא ברור איך – אבל עדיין יצאתי חובב ספורט. זה קצת כמו קרחת. אתה יכול להתכחש לגנטיקה עד שלב מסוים, אחר כך זה כבר משיג אותך. עכשיו, אין דבר שאני אוהב לקרוא יותר מאשר מאמרים על ספורט. ככל שהנגישות של שידורי הספורט יורדת, אני מוצא את עצמי שוב חי מרשמים של אחרים. גם בשנים שהיתה לי אנרגיה לקום באמצע הלילה לראות כל משחק NBA ו- NFL אפשרי בטלוויזיית 14" מעאפנה שמחוברת לממיר אנלוגי של הוט, הכתיבה של עיתונאים כמו ביל פלאשקה בחו"ל וכתבי "העיר" ו"חדשות" (בתקופה שעוד היו שם עיתונאים ולא היפסטרים) גרמה להכל להראות יותר מרהיב, יותר קסום.  כשגדלתי ניסיתי את כוחי בכתיבת ספורט כזאת. מספר חודשים זעומים ככתב ספורט בעיתון "תל אביב" (שחבל מאוד שהרגו את הארכיון שלו, היו שם דברים לא רעים). לפעמים יצאו דברים יותר טובים (כמו זה וזה), אבל בדרך כלל זה נגמר בראיון עם לירון בסיס או רונן חרזי שאתה כותב את התשובות של השחקן לפני שאתה שואל אותו את השאלות.

בשנים האחרונות למצוא כתיבת ספורט מגזינית טובה זה משהו ששמור לאנשים עם הרבה סבלנות. לא תמצאו את זה באתר של ערוץ הספורט, גם לא בווינט. הבלחות של שלח ופוהורילס ב- NRG, שלומי ברזל בהארץ, קיפניס בגלובש ודוד רוזנטל בוואלה. כל בוקר לעבור על כל האתרים בקריז כדי לקרוא ניתוח אינטליגנטי של המתרחש בליגת הפחים של לוזון. זה לא חיים זה. אבל – נראה שיש אור בקצה המנהרה שלשם שינוי אינו הרכבת של צ'רלטון – האתר דה-באזר. רונן דורפן (אותו אני קורא באדיקות במגוון אתרים תמוהים בהם הוא נדד בשנים האחרונות וישראל היום הוא בהחלט אתר תמוה) אסף סביבו את מיטב כותבי הספורט העבריים לאתר חדש שמרכז כתיבת ספורט שאתם יכולים לקרוא בלי להרגיש כאילו האי.קיו שלכם נמחק. לא ברור לי איך האנשים שעורכים את מוספי הספורט בעיתונים הגדולים עוד ממשיכים למלא אינצ'ים על גבי אינצ'ים עם הבלים של כתבי חצר, גרזנים מטעם ודוברים בשם וקוראים לזה "פרשנות"? אני, את הספורט שלי צורך מדה-באזר. שרק יביאו את דוד רוזנטל ושלומי ברזל לכתוב שם ואנחנו מסודרים. אפשר לשלוח את כל שאר עיתונות הספורט לנופשון בטורקיה. אומרים שפיני בלילי עומד לחתום עם איזושהיא קבוצה שם. תיהנו.

• Subscribe to the comments for this post?
• Share this on del.icio.us
• Share this on Facebook
• [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%96%D7%94%20%D7%A7%D7%A8%D7%94%2C%20%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%94%D7%95%20%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D%2C%20%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%94%D7%9C%D7%9A%20%D7%95%D7%A7%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%20%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%93%20%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%93%20%D7%A9%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94%20%D7%95%D7%A9%D7%9C%20%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%AA%20%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%94%2C%20%D7%95%D7%91%D7%9B%D7%9C%20%D7%96%D7%90%D7%AA%20%D7%A0%D7%A9%D7%90%D7%A8%20%D7%A9%D7%9D.%20%20%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%92%D7%A2%D7" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
• [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%96%D7%94%20%D7%A7%D7%A8%D7%94%2C%20%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%94%D7%95%20%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D%2C%20%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%94%D7%9C%D7%9A%20%D7%95%D7%A7%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%20%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%93%20%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%93%20%D7%A9%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94%20%D7%95%D7%A9%D7%9C%20%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%AA%20%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%94%2C%20%D7%95%D7%91%D7%9B%D7%9C%20%D7%96%D7%90%D7%AA%20%D7%A0%D7%A9%D7%90%D7%A8%20%D7%A9%D7%9D.%20%20%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%92%D7%A2%D7" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
• Add this to Google Reader

באוקטובר 2006, ממשל בוש הכניס חלק בלתי רלוונטי לחוק בטחון הנמלים. מטרת התוספת היתה, בפועל, להגן על אזרחי ארצות הברית מהימורים בלתי חוקיים. החלטת ארצות הברית היתה להוציא מחוץ לחוק את ההימורים המקוונים על ידי קביעה שהימורים וירטואלים אסורים בארצות הברית ושמוסדות פיננסיים לא יוכלו לסלוק כרטיסי אשראי למשחקים אלו. אולם, מספר שנים קודם לכן, אנטיגואה, מדינה קטנה עם מאות קזינואים וירטואליים, פנתה לארגון הסחר העולמי נגד האיסור בארצות הברית על הימורים באינטרנט. טענתם היתה שטכנית, כל פעולות ההימורים הן סחר בינלאומי, וככאלו מוגנות על ידי הסכמי הסחר. ארגון הסחר העולמי פסק לטובת אנטיגואה וקבע שארצות הברית לא יכולה לנהל מוסר כפול, ובאם הימורים חוקיים בארצות הברית תחת רשיון, הם חייבים להיות חוקיים גם באינטרנט, לכן, כאשר ארצות הברית חוקקה את חוק בטחון הנמלים, היא הפרה בשנית את הסכמי הסחר העולמי. זהו חסם סחר שמפלה בין עסקים עקב מקורם: כשם שמדינות עולם שלישי לא יכולות להטיל מכסים על ייצוא חקלאי מארצות הברית, ממשלת ארצות הברית לא יכולה לאסור על הימורים באינטרנט. [את החלק הראשון, הקדמה, כתבתי כבר בפוסט אחר, כדאי שתקראו גם אותו].

יש הרבה ללמוד מפסיקת אנטיגואה כאשר מדברים על חסימת אתרי ההימורים בישראל. כמו במקרה של אנטיגואה, גם בישראל הימורים מוסדרים בחוק: לשלושה גופים יש היתר לעריכת הגרלות, הימורים ומשחקי מזל: מפעל הפיס הוא בעל סמכות לעריכת הגרלות בצורה בלעדית, המועצה להסדר הימורים בספורט היא בעלת הזכות הבלעדית לניהול הימורים על משחקי ספורט, ולאגודה למען החייל סמכות, שאינה משתמשת בה, להפעיל הגרלה שנתית.

ישראל היא חברה בארגון הסחר העולמי, וככזה קיבלה את תניותיו. אחת התנות בהסכם היא שאם מתן שירותים מסוים חוקי במדינה, המדינה אינה יכולה להפלות ולאסור על אספקת אותם שירותים משירות שמורשה לעסוק בהם במדינה אחרת. כך קובעים בארגון הסחר העולמי, בסעיף 17 להסכם מרקש, ובשאר ההסכם. כך גם פסיקת אנטיגואה פרשה את הסכם הסחר.

כלומר, ישראל, על ידי פעולה של חסימת אתרי הימורים, מפרה, לפחות לכאורה, את הסכמי הסחר הבינלאומיים עליהם היא חתמה ועשויה להיות כפופה לסנקציות נגדה על ידי שאר המדינות המפעילות את האתרים שנחסמו. למדינת ישראל אין זכות להפלות בין מפעל הפיס, שמספק שירותים מורשים בישראל, לבין אתר ויקטור צ'נדלר, שמורשה תחת החוק בגיברלטר. האפליה שמדינת ישראל מפעילה אינה חוקית, ואף אם היתה למדינה הסמכות לחסום את האתרים, הרי שהפעלת הסמכות שקולה להפרת הסכמי סחר. מעניין מה יש לפרקליטות להגיד על זה?

הודעת יח"ץ שנחתה בתיבת המייל שלי הבוקר עסקה באפליקציית המציאות המורחבת של דפי זהב. האפליקציה משתמשת במצלמה וברכיב ה GPS של המכשיר על מנת לזהות ולהציג למשתמש מידע על העסקים הנמצאים בסביבה.
על פניו, ומבלי לבדוק את האפליקציה, הדבר מזכיר לי קצת את ה Google Goggles ואני מניח שהם עובדים על אותו הרעיון.

אבל הנקודה הבאמת מרגשת בכל האפליקציה הזו היא רשימת המכשירים התומכים שנלוותה אל הודעת היח"ץ (רשימת המכשירים תומכים ). לראשונה, יוצאת חברה גדולה בישראל עם אפליקציה שמותאמת לרוב מערכות ההפעלה הסלולאריות הנפוצות (איפון, סימביאן, אנדרואיד ובלאקברי) ולא מתהדרת באפליקציה לאיפון בלבד (כדוגמת סלקום עם מטרופולין). ההכרזה על אפליקציה מקבילה מבוססת HTML5 גורמת לי להאמין כי האפליקציה נבנתה מראש על בסיס סביבה כגון ה webkit ופשוט נעטפה לאחר מכן בממשק משתמש רלוונטי על בסיס ה API של כל אחת מהחברות.

לצערי האפליקציה כרגע זמינה רק באפסטור, אך לפי מה שהבנתי היא אמורה להגיע אל שאר המכשירים במהלך השבוע הקרוב, אני כולי תקווה שדפי זהב לא תפספס את המומנטום ואכן תספק את המוצר. האם נזכה לראות חברות אחרות צועדות בעקבות דפי זהב? אני מקווה מאוד שכן, אבל במציאות שבה חברות כגון שופרסל מוציאות אפליקציה לאיפון אבל מסרבת לתקן את האתר השבור והמגוחך שלה אני לא יותר מדי אופטימי.

השבוע האחרון התאפיין בהרבה חדש מבית פייסבוק, אבל גם גוגל ואפל לא נעלמו לנו.

חידושי פייסבוק

Facebook Places - ראשית, פייסבוק השיקה השבוע את השירות החדש שלה, שירות מבוסס מיקום הנקרא Facebook Places. על השירות בהרחבה תוכלו לקרוא ב-140,  את הפרשנות והשפעות הכלי על עולם התוכן בבלוג זה, מדריך לשמירת הפרטיות בשירות עצמו בניוזגיק ודמו נוסף בדה מרקר.

Facebook Live – פייסבוק השיקה בסוף השבוע שעבר גם את ערוץ הוידאו שלה, Facebook Live שבינתיים לא זוכה להצלחה מרובה, בערוץ יהיה ניתן לראות סרטונים גם מעולם מאחורי הקלעים של פייסבוק. סקירה רחבה על פייסבוק לייב בכלכליסט.

עוד שיא ל-Facebook – אם מישהו עוד לא הבין כמה פייסבוק גדולה (ובטוחה שכולכם הבנתם אבל בכל זאת), אז עכשיו היא גם הפכה להיות אתר הווידאו השלישי בגודלו בארה"ב.

Facebook Law – בשנת 2003, השקיע פול סליה 1000$ בפייסבוק ובתמורה נחתם חוזה בינו לבין מארק צוקרברג בו 84% מהרשת החברתית הם של סליה. פייסבוק טוענת כי החוזה מזוייף, בינתיים סליה חשף צ’ק על 3,000$ ששם את פייסבוק במצב בעייתי אף יותר, ובראיון עמו אומר על צוקרברג, "אני עוד אתפוס אותו". הראיון המעניין בגלובס.

Facebook Status – הסטטוס המצייץ של השבוע שכנראה שובר שיא חדש בעולם הסטטוסים המצייצים הוא סטטוס של אליאב אללוף: "אתמול פנתה אלי נציגה של "הוט" והציעה לי לעשות מנוי. "בתנאי שתנשקי אותי!", אמרתי לה. "לנשק אותך?!" היא הזדעזעה, "מה פתאום?". ואני הסברתי בחיוך "בדרך כלל, מנשקים אותי לפני שמ&#@^ים אותי". הסטטוס עומד כרגע על 401 לייקים ואתם מוזמנים ללייקק לו כאן.

ועוד בנושא סטטוסים: זוהר אוריין כותבת פוסט עם טיפים על סטטוסים, איך ליצור שיחה ותוכן בסטטוס שלכם ומנתחת את תורת הסטטוס לעומק. מתוך הפוסט:

יש המון דיבורים על פתרונות טכנולוגיים, על דרכים ורעיונות, וכמו כן על טריקים שונים להפקת תוכן. אבל, חשוב לזכור את המהות הדיאלוגית העומדת בבסיס העניין. ללא הדיאלוג ובלי האינטראקציה שתתרקם במתחם, הרבה לא קורה .ראשית דבר, אם אתם רוצים לייצר אינטראקציה ותגובתיות ברור לכל שעליכם להיות מעניינים אבל עם זאת נידרש מכם להיות גם חברתיים.

בואו לקרוא.

שימוש מקורי בפייסבוק – נועה ליבנה מחפשת עבודה. היא פתחה דף פייסבוק בשם נערה עובדת. הפוסט המלא כאן. טיפ: נועה מכינה עוגיות מדהימות (וגם כותבת על זה בלוג) ומי שיעזור לה ודאי יזכה לקופסה טעימה טעימה.

פישינג בפייסבוק – מבול שלם של הונאות פייסבוק מציף אותנו בימים אלו, בין השאר החלו להשתמש גם ברון ארד על מנת לגרום למשתמשים להכנס לאתרים מפוקפקים, על מבול ההונאות השלם תוכלו לקרוא כאן. בנוסף, מתברר שאם אתם שולחים הזמנות בפייסבוק, אתם עשויים להיתבע על ספאם.

עסקים במדיה החברתית

עידו קינן מפרסם כתבה מלאה ומעניינת שנקראת "מותגים מאבדים שליטה בפייסבוק" ומציג את נסטלה, בלייזר, קסטרו ועוד.

איתמר בר כותב על קבוצות רכישה בפייסבוק ואיך זה מתחבר לשירותים מבוססי מיקום.

זוהר אוריין ממליצה בבלוג זה על 14 אפליקציות מומלצות לעסקים ומקצוענים בפייסבוק.

מירב קריסטל ב-ynet – פייסבוק הוא מועדון הלקוחות החדש.

תמונת השבוע

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)

שלומית יהב, מנכ"לית חברת "החלק המשלים" (שנראית באופן חשוד כמו חברה של "קואצ'רים", כפי שהם מכנים את עצמם^[1]), החליטה להסביר להמונים הנדכאים בישראל שלמעשה, אפשר לחיות יופי ממשכורת ממוצעת בישראל. לא טרחתי לקרוא את מירב הטור, כי אחרי הפסקה השישית הייתי צריך להתפנות לבית חולים עקב נזק קריטי לגולגולת, ולהזמין מישהו שיתקן את הקיר.

יהב מסבירה בטור שלה איך הכנסה ממוצעת יכולה להספיק לחיים טובים ואפילו לקצת חסכון. עכשיו, כולנו יודעים שהמונח "הכנסה ממוצעת" קצת מטעה, כי 70 אחוז מהאנשים מרוויחים פחות מההכנסה הממוצעת. אבל המקרה הזה הרבה יותר גרוע, כי יהב מדברת על משקי בית בהם שני בני הזוג מרוויחים משכורת ממוצעת, כל אחד. כך היא מצליחה להגיע למשכורת ממוצעת שנתית של לא פחות מ-173,000 ש"ח, או כמעט 14,500 ש"ח לחודש.

1. אחרי כתיבת הפוסט, ניסיתי בכל זאת לקרוא את רשימת ההמלצות האנמית וחסרת התוחלת. בין השאר התחזק החשד שלי כאשר ההוצאה היחידה שציינה יהב עבור ילדים כמשהו שעשוי לעלות כ"פעילויות בחירה או כורח" היא "שכירת מאמן אישי לילד וכד'"…

אתמול הגשתי את הסמינר בפרגמטיקה, כך שהתפנה לי קצת זמן כדי לנקות את הגוגל רידר שלי. במהלך הניקוי נתקלתי בסרטון המופלא הבא (שאפשר לראות גם בגודל מלא כאן):

Second Wind from Ian Worrel on Vimeo. (מקור לסרטון).

זה הזכיר לי שהאינטרנט מלא בסרטוני אנימציה שאני ממש אוהבת, כמו הסרט הקצר המופלא של מארק אוסבורן, More (שבטח כבר שיתפתי אותו פעם, כי אני כל כך אוהבת אותו, ושגם אותו אפשר לראות בגודל יותר נורמלי כאן):

More – Mark Osborne from Paxton Hansard on Vimeo.

ואיך אפשר בלי להזכיר את הסרטון קורע הלב בכיכוב הקויוי (לא הפרי, הציפור):

ואת סצינת החתול מתוך סרט האנימציה "Alegro Non troppo" של האנימטור האיטלקי ברונו בוזטו מ-1977:

זה כנראה גם המקום להזכיר שהיום מסתיים הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה בסינימטק תל אביב. השנה לא היה לי זמן ללכת, אבל בשנה שעברה ראיתי שם את"מארי ומקס", סרט אנימציה (בפלסטלינה!) באורך מלא. מדובר בסרט מקסים ומומלץ בחום.

יש עוד המון סרטונים שאני אוהבת, אבל אני חייבת ללכת לכתוב עכשיו עבודה בסמנטיקה, אז זה יחכה. אתם מוזמנים לצרף לינקים לסרטונים שאתם אוהבים במיוחד בתגובות.

לפני שנתיים וחצי פרסמתי את הפוסט שילוב תמונה ענקית באתר באמצעות ה-API של גוגל מפות. זה פוסט מגניב שאני אוהב כי הוא מסובך ועושה האקינג מאד מייגע כדי לאפשר הצגת תמונה מאד ברזולוציה גבוהה עם אפשרות לעשות zoom in  בתמונה.

הבעיה עם הצגה של תמונה ברזולוציה גבוהה היא, מלבד המשקל וזמן טעינת הדף, גם הצורך להראות את התמונה בכללותה ומצד שני לאפשר להתמקד בפרטים בתוך התמונה, כמו למשל בהצגת מפה. אני נתקל בצורך הזה לפעמים כשאני רוצה להציג תמונת מסך של אתר אינטרנט. מצד אחד אני רוצה שיראו את האתר כולו כולל הגלילה כתמונה אחת שלמה, מצד שני  רוצה שיוכלו לראות פרטים מתוך האתר ולקרוא את הטקסטים. הנה שירות שמאפשר לעשות את זה בקלות.

שירות Zoom.it להצגת תמונות ברזולוציה גבוהה

כאמור השיטה שתוארה באותו פוסט היא מעט (הרבה) מורכבת ודורשת עבודה. כדי לעשות את אותו דבר אבל בקלות, אפשר להשתמש בשירות Zoom.it מבית -Live של מיקרוסופט שמאפשר לאמבד באתר תמונה ברזולוציה גבוהה. זהו שירות מוצלח למדי שעובד יופי. צריך רק להעלות או לקשר לתמונה ולקבל את הקוד להטמעה באתר (או קישור אל התמונה ב-Zoom.it). כשמוסיפים תמונה מקישור ישירות מפליקר זה גם מציג את הפרטים ובכלל, אחלה. בנוסף, ל-Zoom.it יש גם פונקציות API אותן לא בדקתי, אבל הן שם.

דוגמא אפשר לראות כאן למטה עם הטמעה של עמוד שלם מוואינט (קוראים דרך רסס יכולים לראות כאן)

• הרצל, יש לי מקום יותר טוב
• נו, בבקשה תחפשו אצלנו
• מכתב לאמא – תוכנות מומלצות
• מערכת בקוד פתוח לתמיכת לקוחות אונליין
• תבניות מגזין לוורדפרס