22982 items (8724 unread) in 102 feeds
אמש, במסיבת העיתונאים המסורתית של חברת אפל, הציג סטיב ג’ובס את Ping – הרשת החברתית החדשה של אפל. ג’ובס כינה אותה כ"רשת חברתית מוזיקלית", שתפקידה העיקרי הוא לעזור ללקוחות חנות iTunes למצוא מוזיקה חדשה ולעקוב אחרי האמנים החביבים עליהם. Ping זמין (נכון לעכשיו) רק דרך תוכנת המוזיקה של החברה, iTunes 10, וניתן לצפייה גם דרך מכשירי ה-iOS: ה-iPhone, iPod ו-iPad.
אך האם יש לפייסבוק, טוויטר וחבריהם סיבה להזיע? האם מגע הזהב של אפל יעבוד גם ברשתות החברתיות? מצב אחד – לג’ובס יש מגע זהב, ורוב המוצרים שהוא משיק מצליחים לכבוש את השוק
במהירות וביעילות. מצד שני, Ping נראית כמו שילוב מוזר של פייסבוק, טוויטר ומייספייס, וחסר לה הניחוח החדשני של מוצרי אפל המסורתיים. אם נוסיף לכך את העובדה שבשביל להתחבר לרשת צריך להשתמש ב-iTunes, תוכנה כבדה ומסורבלת (במיוחד ב-Windows) נגיע למסקנה שההצלחה של Ping אינה וודאית כלל.
כך או כך, בשביל שתכירו את Ping צירפנו בשבילכם מספר תמונות וסרטוני הדגמה, כדי שתוכלו להחליט בעצמכם אם לרשת החדשה של אפל יש סיכוי.
ככה נראים העמודים האישיים ב-Ping
האם טוויטר גדול יותר מאירופה ומה שטחו של פייסבוק?
האם טוויטר עבר את השיא? הזווית הישראלית
ממשקים מאוחדים: טוויטר היא האופציה היחידה
דפי זהב החליטה: גישה מלאה לפייסבוק בעבודה
פוסט מאת ארז רונן
ארז רונן הוא כתב טכנולוגיה בעבר וסטודנט לקולנוע בהווה. בזמנו הפנוי הוא משחק במשחקי וידאו, מתפעל ממוצרים של אפל ומתפעל את אימפרית "זה לחלשים" הכוללת בלוג ופודקאסט שבועי.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
אני משחק עם גוגל אינסייטס. זה צעצוע נהדר. הוא מודד “אינטנסיביות חיפוש”, מספר החיפושים של מונח מסוים. במהלך העבודה על ציר הזמן של סיפורי ההפחדה בתקשורת הגלובלית התחלתי להסתקרן לגבי איך חיפושים נראים באמת.
למשל, החיפוש “violent video games” (“משחקי וידאו אלימים”) חושף תבנית מאוד מובהקת:
למה התבנית המובהקת? אם מוסיפים את התאריכים, הדברים מתבהרים:
כל אפריל ונובמבר הנושא מתלהט. למה?
20 באפריל הוא יום השנה לטבח בקולומביין. למרות שההשפעה שלו הולכת ופוחתת, האירוע הזה עדיין מהדהד בתודעה הקולקטיבית.
לא בטוחים בקשר לשיא של נובמבר? אולי כי זו התקופה בה מכריזים על משחקי הווידאו לקראת חג המולד?
______________________________

דיוויד מקנדלס (David McCandless) הוא סופר, כותב ומעצב בריטי. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו Information is Beautiful ב-7.8.2009, ברשיון cc-by-nc
האימייל מתיישן ופייסבוק יחליף אותו בקרוב, נכון? לא כל כך מהר. הוובמייל הופך בהדרגה לפלטפורמה של קשרים אישיים ומידע אישי, על גביו זמינים לנו כבר היום כלים חדשניים ושימושיים.
השבוע התבשרנו על השקת תכונת Priority Inbox של ג’ימייל, המסדרת הודעות נכנסות על פי סדר עדיפויות אוטומטי.
מטרת התכונה החדשה היא לסייע למשתמשים שמקבלים כמויות גדולות של הודעות נכנסות להקל על עומס המידע ולעשות קצת סדר בתיבה על פי סדר עדיפויות. היום זמינים לא מעט כלים שיספקו ערך מוסף לתיבת המייל שלכם ויחסכו לכם זמן.
Rapportive
Rapportive הוא תוסף דפדפן עליו כתבנו בעבר, ולמרות זאת רבים לא מכירים אותו.
Rapportive הוא תוסף חדש עבור פיירפוקס וכרום שיחליף את המודעות בג’ימייל שלכם בתמונו
ת, מידע ביוגרפי וקישורים לפרופיל הפייסבוק, הלינקדאין והטוויטר של כל אדם עמו אתם מתכתבים, כולל תצוגה חיה של טוויטים אחרונים עבור האנשים שאתם מרבים להתכתב איתם במייל. זהו פלאגין מצוין שידרוש מכם שתי דקות התקנה. תתפלאו כמה שהתוסף הזה משפר את חוויית המייל שלכם. החסרון: קשה לתקן מידע שגוי ש-Rapportive מציג אודותיכם או אנשים אחרים.
איך Rapportive מייעל את העבודה
שימו לב לריכוז הפרטים אודות איש הקשר כלכם והיכולת של הכלי לשפוך אור על זהותו, כולל פרטים שאותו אדם לא בהכרח התכוון לספק לכם.

WiseStamp
כתבנו על התוסף לדפדפן פיירפוקס וגם כרום עוד בינואר, אך רק השבוע השירות הישראלי הזה הושק רשמית. WiseStamp מנסה להעשיר את חווית המשתמש בשירותי דואר-מבוסס-רשת כמו ג’ימייל, יאהו, הוטמייל ואחרים על ידי יצירת “חתימה אישית” המשלבת גם קישורים לפוסטים אחרונים שלכם בבלוג, חשבונות פליקר, תוכנות IM וסטטוסים מהרשתות החברתיות שלכם.
איך WiseStamp מייעל את העבודה
WiseStamp יוצר מאש-אפ של פלטפורמת התקשורת האישית עם סטרימים של העדכונים האישיים שלנו מרשתות חברתיות ורסס. זו דוגמה נהדרת לאופן בו פידים של תכנים יכולים להעשיר את חוויית השימוש שלנו. במקרה הזה, המיילים שלנו לא נסרקים (כמו במקרה של הפרסומות בג’ימייל) ובמקום זאת אנחנו יכולים לחשוף אחרים לתכנים רלוונטיים ומעניינים.

Greplin הוא שירות חיפוש מבוסס ענן שמאנדקס את כל שירותי התקשורת האישיים שלכם בתיבת חיפוש אישית אחת: המיילים שלכם, היומנים, חשבון הטוויטר, הפייסבוק, לינקדאין, Evernote, Salesforce ואחרים. לא יוכלים להיזכר דרך איזו פלטפםורמת תקשורת קיבלתם הודעה מסוימת? (היום קשה לזכור עקב ריבוי הפלטפורמות). אין בעיה – Greplin יפתור את הבעיה הזו עבורכם. בדרך זו הכלי הזה יוצר עבורכם מנוע חיפוש אישי מאוחד עבור כל ערוצי התקשורת הנכנסים והיוצאים שלכם. השירות הבסיסי ניתן חינם. ניתן לצפות בדמו.
Greplin Demo from greplin on Vimeo.
איך Greplin מייעל את העבודה
Greplin סורק ומאנדקס שירותים רבים חינם. מרתק לחשוב על יישומים עתידיים של השירות. למשל, מנוע המלצות שיאפשר לא רק לחפש אלא גם להמליץ לכם על תכנים רלוונטיים להודעות. למשל, כאשר אתם מתכתבים עם אדם, הכלי יציג לכם את כל המסרים האחרונים עם אותו אדם מכל ערוצי התקשורת שלכם.
למה זו רק ההתחלה
האימייל מתפתח לאט לכדי פלטפורמה. התהליך הזה מתרחש באיטיות במשך שנים אך רק
כעת צובר תאוצה, הודות למנגנון מאובטח שמספק למפתחים וחברות גישה מאובטחת לתכנים אישיים של משתמשים מבלי שםה ייאלצו למסור את הסיסמאות לחשבון המייל שלהם.
המנגנון נקרא OAuth והוא מציע סטנדרט לספקי מייל ומפתחי אפליקציות חיצוניים המבקשים גישה מאובטחת וזמנית למידע אישי מבלי שהמשתמשים ייאלצו למסור להם את סיסמאות המייל שלהם. OAuth מספק למפתחים ואפליקציות את המידע האישי הדרוש להם מבלי לחשוף אותם לסיסמאות שלכם. טוויטר החלה לאכוף לאחרונה את הדרישה לכל מפתחי האפליקציות החיצוניות בפלטפורמה להשתמש אך ורק ב-OAuth. גוגל משתמשת בסטנדרט לגישת IMAP לג’ימייל וגם יאהו משתפת איתה פעולה במטרה להפוך את OAuth לסטנדרט.
מידע אישי שמופץ ומשותף באופן מאובטח הוא מכרה זהב, הן לעסקים, והן למשתמשים שרוצים לשפר את חוויית השימוש שלהם. הכלים שהצגנו כאן הם רק ההתחלה.
פוסט זה נכתב על ידי מרשל קירקפטריק ופורסם במקור ב-ReadWriteWeb, אחד הבלוגים הנקראים והמשפיעים ביותר בעולם בתחום הווב.
פוסטים קשורים -->
חדש: חתימות אישיות מסוגננות בג’ימייל
שלושה תוספים מומלצים ל-Chrome
עצרו הכל והתקינו את הפלאגין הבא: Rapportive
פוסט מאת ReadWriteWeb
ReadWriteWeb הוא אחד הבלוגים הנקראים בעולם והבלוג מספר 1 בתחום טכנולוגיות מידע. ReadWriteWeb מפרסם את הפרשנויות המעמיקות והאיכותיות ביותר מדי יום על תעשיית האינטרנט. פוסטים נבחרים של ReadWriteWeb יתפרסמו ב"חורים ברשת" מדי שבוע
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
דן מנו על המידע שלכאורה נגנב ממחשבי משתתפי הישרדות: “הפרסומים, לרבות זה בו נחשף הליין-אפ של הגמר, גרם לצופים לפקפק באמינות של התוכנית” (ynet, 1.9.2010).
אמינות. של תוכנית ריאלטי. אני מקווה שסוף העולם הגיע ורק ענייני בירוקרטיה מעכבים את היישום שלו.
"יפעת מידע תקשורתי" השיקה אפליקציית התראות חדשה המאפשרת לחברי
פייסבוק לנטר חדשות רלוונטיות בנושאים ומילות מפתח שהוגדרו מראש.
"יפעת מידע תקשורתי" ממוקדת באיתור וניתוח מידע מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית. באמצעות האפליקציה החדשה, הזמינה חינם לכל חבר פייסבוק, תוכלו לקבל את העדכונים הכי חמים ואקטואליים אודות הנושאים שמעניינים אתכם, לעקוב אחר נושאים שחברים אוהבים ולהיחשף לנושאים הטרנדיים ברשת.
איך זה עובד
1. מתקינים את האפליקציה
2. מגדירים התראות
בלשונית "נושאים חמים" תחשפו לנושאים הטרנדיים באפליקציה ותוכלו להוסיף אותם לרשימת המעקב שלכם.
אפשר להציץ בכתבות האחרונות בנושא המבוקש באמצעות לחיצה על הנושא:
תוכלו להגדיר כל מילת מפתח בעברית בלשונית "הנושאים שלי".
ניתן לבדוק כמה עדכונים זמינים על פי ההתראה המבוקשת עוד לפני הוספתה לרשימת המעקב באמצעות כפתור "בדוק". מצער שהחיווי שניתן הוא רק מספר הידיעות בנושא ולא הצגת הכותרות שנמצאו.
ניתן להיחשף לידיעות אחרונות בנושאים אחריהם עוקבים חברים שלכם בפייסבוק תחת הלשונית "נושאים של חברים".
מוזר בעינינו שנדרשות 24 שעות כדי שעדכונים מההתראה החדשה יופיעו תחת לשונית "הנושאים שלי".
אפשר להוסיף עד ארבע התראות בלבד. אם תרצו להגדיל את מכסת ההתראות, עליכם להזמין חברים להשתמש באפליקציה. לא אהבנו את החובה הזו לבצע הפצה ויראלית עבור יפעת, באופן שעלול להטריד את החברים ולהיתפש בעיניהם כספאם. אם אנשים יאהבו את האפליקציה, הם כבר ימליצו עליה לחברים מרצונם. למה לפגוע בחוויית המשתמש של כולם?
3. תוכן גולשים או כתבות מקצועיות
הגדירו במסך "הגדרות" אם תרצו שההתראות יתבססו על כתבות מקצועיות, תוכן גולשים או שניהם בלבד.
4. לאן תרצו לקבל את המידע?
"יפעת מידע תקשורתי" ממליצה על קבלת העדכונים לפייסבוק – כדי שהחברים יוכלו לראות את הנושאים שלכם ולהצטרף בעצמם. זה רעיון לא רע בכלל, אך היישום שלו גרוע. האפליקציה תפרסם עדכונים חדשים באופן אוטומטי על הוול שלכם בפייסבוק. עדכונים אוטומטיים עלולים להציף. חוץ מזה, העדכונים מוצגים בוול במתכונת משמימה במיוחד:
הייתי מצפה שהאפליקציה תפיץ לחברים עדכונים על התראות חדשות באמצעות המייל בלבד ובתוך האפליקציה ולא באמצעות הפרסום על הוול. גם אם יפעת תציג על הוול את ההתראה באמצעות כותרת רלוונטית, זה עדיין יטריד: יכול להיות שיהיו עדכונים שלא ארצה שיתפרסמו על גבי הוול ללא רשותי. איך אפשר לעשות את זה אחרת? באמצעות Page שיציג עדכונים בהתראות חמות מכל משתמשי האפליקציה ובו לשונית שתאפשר לכם להציץ לעדכונים האחרונים בנושאים שאתם הגדרתם באופן שיאפשר לכם גם לפרסם עדכונים מעניינים על גבי הוול שלכם. הצטערנו לראות שאין בשלב זה גירסה של האפליקציה לטוויטר – פלטפורמה בה היא יכולה להתגלות כשימושית במיוחד.
פוסטים קשורים -->
דפי הפרופילים בפייסבוק מאבדים רלוונטיות
מה נשתנה בפייסבוק: דפים קהילתיים וקישורים בפרופיל
זהירות: וירוס בפייסבוק מפנה לסרטון זוועה
8 טיפים לשמירת הפרטיות בפייסבוק
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
התייחסתי לנושא בקצרה אבל הטיעונים שעולים ראויים לריכוז והפרכה מורחבת.
מתוך העין השביעית שמצטט ממעריב:
אחת התושבות תוהה: "דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?". המצוטטת היא חסיה ויזל, "לא מתנחלת ולא כובשת", על-פי עדותה, אלא "מורה לספרות".
חסיה היא ישראלית אבל לא כובשת. חסיה תושבת אריאל אבל לא מתנחלת. חסיה מורה כאילו-נאורה אבל היא עיוורת כשנוח לה. חסיה חושבת שכיבוש התרבות הפלאסטינית ע"י התרבות הציונית-רביזיוניסטית היא "רב תרבותיות".
בדיון על "מרד השחקנים" אצל טל בבלוג כתב רביב
במה שונה שחקן הקאמרי מעובד של חברת חשמל או טכנאי של "הוט"?
ובכן אני לא יודע מה נהוג היום, אבל ככל הידוע לי מסביבות 10 שנים אחורה, טכנאים שאמורים לתת שירות גם בשטחים יוצאים בזוגות, לפעמים רק עם מאבטח בתקופות לחוצות, יכולים לדרוש ולקבל רכב ממוגן, נשק להגנה עצמית במקרים של התקנות בשטחי A+B ותוספת סיכון במשכורת. אם לזה אתם קוראים "נוהל רגיל" של טכנאי שטח אני מאוד אופתע. זה נשמע לי כמו יציאה לתוך שטח עוין.
בנוסף, טכנאים שמוכנים לעבוד בשטחים מוחתמים על חוזה מיוחד שבו הם מאשרים שהם מוכנים לעבוד בתנאים דלעיל. אי אפשר לקחת את טכנאי ההתקנות של הוט מאזור רחובות-גדרה ולהורות לו להרים נל"ן בין "מכתש" ל"עלי".
זה היה לפני עשור, היום אני מניח שהם פשוט מפעילים פרילאנסרים מקומיים שמוכנים לעבוד גם בתנאים יותר גרועים, אני בספק אם טכנאים היום נשלחים לשטחים אם הם לא חייבים ומחויבים לכך בחוזה מראש. יש מתנחלים מובטלים שמתים לעשות את זה ברכבם הפרטי בשביל קצת הכנסה כעוסק זעיר או עוסק מורשה.
ציטוט מדיון ברוטר:
מה יקרה כשעובדי קופ"ח,בי"ח,עובדי מד"א,אנשי ביטוח לאומי וכו' יחליטו שהם לא נותנים שירות לתושבי יו"ש..?
יפוטרו. עובדי ביטוח לאומי הם עובדי מדינה (ואני מניח שמי שעלול להשלח לשטחים עדיין מוחתם על חוזה מתאים). עובדי מערכת הבריאות מוגבלים בכל מיני חוקים, בכלל יש שאלה אם לעובדי שירותי חירום מותר לשבות, לשוטרים למשל אסור לשבות, ואם לא היו שביתות אחריות ורופאים מדי פעם הייתי בטוח שגם הם היו אמורים להיות מכוסים בחוק הזה.
ועדיין, שחקן תיאטרון אינו מנתח. הוא לא שירות תשתיתי או הכרחי בחירום. תיאטרון הוא תרבות, ובעיני אחרים מותרות. תאטרון באריאל הוא הכשרת שרץ, הוא נזם זהב באף חזיר, הוא ציפוי סוכר על ערימת אתם-יודעים-מה.
עלה הטיעון שחברות ציבוריות חייבות לתת שירות בשטחים. האמנם? חייבות? אני בעל עסק ולא חובה עלי לתת שום שירות לאף אחד שאני לא רוצה. גם שקם אלקטריק יכולים לסרב לשלוח לך מקרר בהובלה לשטחים אם לא מתאים להם. היחידים שכפויה עליהם נתינת השירות הם שירותי בחירום (בריאות, צבא) ומפעילי שירותים שדורשים זכיון. זה אומר מפעילי תקשורת למשל. זה אומר עובדי תשתיות ממשלתיות כמו עובדי מקורות וחברת חשמל. חברת הוט וחברת בזק משלמות כסף טוב על זכיון הפעולה שלהן, ואת ההתחייבות לתת שירות גם בשטחים הכבושים, וזאת בתמורה למונופול מטעם המדינה לעסוק בתחום שלהן.
כשהגברת לבנת חושבת שלתושבי אריאל מגיע בידור תיאטרון כמו שמגיע להם שידורי ערוצים 1+2, היא מסתכלת על תיאטרון כתשתית חסרת ערכים, כאחרון מופעי השירה בציבור במקרה הטוב וכשיתוק לאומי בסגנון "השרדות" במקרה הרע. האזרחים צריכים לקבל מים, חשמל, ביוב ובידור כדי שלא יפקחו עיניים ויסתכלו מה באמת קורה – מה שקראו בזמנים עתיקים "לחם ושעשועים". התיאטרון צריך להיות כפוף להחלטות הקומיסארים ולהתייחס לאריאל כאל עוד מקום שם צריכה להיות מוקמת תשתית הבידור. הקמת היכל התרבות באריאל כנראה משולה להקמת תחנת טרנספורמטורים של חברת החשמל או מרכזיה של בזק. שדרגנו את חומה ומגדל וזרקנו פנימה תיאטרון, והופה. אריאל היא עובדה מוגמרת על המפה. לשטחי A לעולם לא תהיה רציפות, הגדה היא ישראל, שתי מדינות על שטח אחד, עובדה שזה עובד כל כך יפה.
ואגב, עוד ציטוט מהעין השביעית של פרשן שלא ידוע כנוטה לשמאל:
ימיני כותב בטורו ב"מעריב" כי "גם אם גושי ההתיישבות יישארו בכל הסדר עתידי בתחומי מדינת ישראל, עדיין יש בעיה עם אריאל, המצויה כ-20 ק"מ מהקו הירוק. אם רצוננו במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה אחת גדולה – ספק אם אריאל תישאר במקומה"
כלומר אין אפילו הסכמה רחבה בימין שאריאל היא עיר ככל הערים. העובדה שהיא עלולה להיות בעצם התיישבות זמנית ולהתפנות למען הבטחת שלום איננה דמיונית כמו שנדמה.
תגים: אקטיביזם, בידור, ביטוח, בריאות, חדשות, חופש, חופש הדיבור, חוק, חור, ישראל, כסף, מונופול, מורה, ממשלה, מפה, עתיד, פוליטיקה, שחקן, שירות, שלום, תאטרון, תרבות
מעתה בחורימבה: פוסטים מתורגמים נבחרים מבלוג הפרודוקטיביות המצוין Lifehacker.

הפופולריות העצומה של פייסבוק הביאה לכך שאנשים רבים מזייפים חשבונות על מנת לזכות בחברות שלכם ולשלוח לכם ספאם חברתי. הנה כמה טיפים שיסייעו לכם לזהות בקשות חברות מפוקפקות ולהימנע מהספאם החברתי הנלווה להן לא פעם.
בדקו את הפעילות האחרונה של המבקש

עם קבלת בקשת חברות מאדם שאינכם מכירים באופן אישי, בדקו את הפרופיל של המבקש ובחנו את הפעילות האחרונה שלו באתר. אם הוא הוסיף ממש לאחרונה כמות גדולה למדי של חברים, יש סיכוי סביר שמדובר בדמות מזויפת למטרות ספאם.
האם יש לכם חברים משותפים?
![]()
פייסבוק מאפשר לכם לדעת בקלות אם לכם ולמבקש יש חברים משותפים. אם אינכם בטוחים באשר לזהות המבקש, שלחו הודעה פרטית לאחד מהחברים המשותפים ושאלו אותו אודות המבקש לפני צירופו לרשימת החברים שלכם. ייתכן שהחבר יוכל לספק לכם מעט מידע רקע מרגיע או להפך – מעורר חשש. יכול להיות שהחברים המשותפים שלכם הוסיפו את המבקש מבלי לדעת דבר על זהותו ועל כן, רשימה נכבדה של חברים משותפים לא יכולה להבטיח שלא מדובר בספאם, אך יחד עם סימנים משותפים היא עשויה להוות אות חיובי.
חשדו בהמלצות על חברים
תכונת People You May Know של פייסבוק מציעה לכם לצרף חברים חדשים שעשויים לעניין אתכם, על פי פייסבוק. בעוד התכונה סיפקה המלצות מתאימות עבורי חצי מהפעמים, בחצי האחר היא דחפה לי אנשים עלומים שכל קשר ביני לבינם אינו קיים. אם תענו להמלצות האלה מבלי לבדוק, ייתכן שתצרפו חברים שאינם אלא ספאמרים לאחר שחברים שלכם צירפו אותם ללא מחשבה. אל תצרפו אנשים מומלצים לרשימת החברים שלכם לפני שבדקתם אותם.
חשדו גם בחברים אמיתיים
תרמית זו אמנם נפוצה פחות, אך חשוב להיות מודעים לה שכן נזקיה גדולים במיוחד. ספאמרים מתוחכמים גונבים זהות מאנשים אמיתיים ומזדהים אליהם באמצעות חשבון מסוים. עם קבלת בקשת חברות מאדם שאתם מכירים, יידרש מכם רק לבקר בדף שלהם בפייסבוק במשך 10 שניות כדי לוודא שאינו נראה מוזר. למשל, ריק לחלוטין או מלא במסרים שיווקיים, למשל. רוב הסיכויים הם שלא תיתקלו במקרים כאלה, אך לא יזיק לבדוק כל בקשות חברות לפני אישורה.
אמתו את הזהות שלכם
לחברים חשדנים במיוחד מומלץ להשתמש ב-mysafeFriend, אפליקציה שמאפשרת
לכם לאמת את הזהות שלכם על מנת שחברים ידעו כי אתם אמנם אתם בפייסבוק. כמובן שגם אפליקציה זו לא תוכל לאמת לבטח את זהותכם, אך היא תורמת לוודאות. פשוט הוסיפו את האפליקציה בפייסבוק, לחצו על הכפתור האדום הגדול עם הכיתוב Validate Your Identity Now ועברו דרך שלושת השלבים.
אימות מאובטח יותר יעלה לכם כסף, אך שירות האימות הבסיסי הוא חינם ואמור להספיק לכל משתמש ביתי. ככל שיותר אנשים ישתמשו באפליקציה, נוכל להיות בטוחים יותר שאכן אנשים אמיתיים מולנו.
כותב הפוסט הוא אדם דאצ’יס והוא פורסם במקור בבלוג הפרודוקטיביות Lifehacker
פוסטים קשורים -->
משאל: מהי מדיניות הנוכחות שלכם בפייסבוק?
דפי הפרופילים בפייסבוק מאבדים רלוונטיות
8 טיפים לשמירת הפרטיות בפייסבוק
פוסט מאת Lifehacker
בלוג בנושא תוכנה והמלצות על שירותים, כלים, אתרים וקיצורי דרך שחוסכים זמן ומייעלים את השימוש בווב
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
הצלמת גלית רוזנבאום עורכת מכירה מצילומיה:
היי חברים
לכבוד סופ קייץ שהגיע
והביא איתו גם את יומהולדתי
פותחת את ביתי ליום שלם של מכירת צילומים במחירי סופ עונה
על הקיר: ים ועוד ים, ת”א ושלל הפתעות
כדאי!
מתי?
יום שישי 3.9.2010 רופין 51 ת”א
מ 11.00 בבוקר עד 20.00 בערבתבואו. יהיה כייף
חזרתי מטיול עם המשפחה וההורים לחופיו הדרומיים של הג'ורג'יאן ביי (המפרץ הג'ורג'יאני?), חלק מאגם הורון. פרט מתמונה אחת מתוך אינספור תמונות מרהיבות שצולמו במהלך הטיול אפשר לראות עכשיו בראש הבלוג (כמו גם את השינוי הבלתי נמנע של הטאגליין של הבלוג). אם מישהו צריך המלצות על מסעדות מצויינות (ובית קפה זוועתי אחד) באזור אוון סאונד ו/או מיפורד, שיבקש.
בלי קשר, הנה קטע מתוך ספר שקראתי היום. הספר נקרא The Emergence of Binational Israel, בעריכת אילן פלג ואופירה סליקטר. הקטע הוא מתוך המאמר המסכם, מאת אילן פלג, Epilogue: The Future of Binational Israel – Beyond the Winter of Discontent.
If Israel remains a binational society without becoming a binational polity its future could be put in jeopardy. Inevitably there will be growing tension between a fastly shrinking Jewish majority and an equally fastly growing Arab minority, tension accompanied by ocassional terrorist attacks, flare-ups along the borders, and severe criticism of Israel from the world public opinion. The binational reality would likely turn Israel into an increasingly conflict-ridden society, less liberal, tolerant and democratic.
Above all, binationalism could strengthen Israeli psychological complexes – along with Arab complexes – making a peaceful resolution of the conflict even less likely. Since continued Israeli control over the territories will necessarily result in harsh criticism from the rest of the world, it will reinforce the sense of many Israelis that Israel is once again alone in a hostile world… The particularist camp in Israel would be strengthened if the occupation continues. Coercive binationalism is a Gordian knot which ought to be cut in a painful operation; if the knot is not severed, it will become increasingly tight until it may choke everyone involved.
A future, Israeli binationalist state will probably be characterized by increasingly severe waves of internally generated violence, a protracted civil war of a sort with lows and ebbs … a low-intensity conflict where the front is nowhere and everywhere… On the one side of the uncertain fence in this internal conflict will be a popular army, the IDF … now with an increasingly controversial role. In a future, protracted conflict with the civilian population on the West Bank and Gaza Strip soldiers and officers of the IDF will have more intense moral doubts, feelings that must filter into the Israeli society as a whole…
If the Israeli political leadership will be determined to keep the control over the territories at any cost, it will have to adopt Draconian means. The [Shin Bet]… will have to intensify its actions… it may be decided to use heavily the Border Police… Yet, even [this] is unlikely, in the long run, to shield the Israeli population from the events in the territories.
…
Many Israelis and Israel's supporters will tend to deny the internal nature of the evolving conflict; as a psychological mechanism, the term "civil war" will remain unacceptable. In frustration, accusations will be aimed at the PLO, the internal and international media, and above all the "world" who refuses to understand the security imperatives imposed on Israel. These accusations would be accompanied by harsher measures, mostly measures designed to impose collective punishment on the restive Palestinian population.
…those in Israel determined to maintain control over the territories at any price are likely to find numerous explanations, excuses, and rationales in order to convince others that the conflict is easily treatable. The growing violence would be described as "passing wave" … committed by masses who have been incited by religious preachers or outside manipulators … assisted or even manufactured by internal traitors (the press, the "leftists", PLOnicks or Ashafists), and made possible by the incompetence of the leadership…
איפשהו, במקום אחר בספר שאני לא מצליח למצוא עכשיו, מתואר גם תהליך ההתנתקות של הדור הצעיר של יהודי ארה"ב ממדינת ישראל, בצורה שדומה להפליא למה שאפשר לראות ממש כיום.
הספר יצא לאור ב-1989.
קליפ מקסים וכיפי, מציג קטעים מסצינות ריקוד מפורסמות בסרטים, לצלילי השיר האלמותי Footloose. תענוג:

מהו סוד הצלחתם של יזמים? מהם האתגרים המרכזיים עימם הם צריכים להתמודד? איך בונים חברה גדולה? איך מתמודדים עם הציניות וחוסר הפירגון האופייניים כל כך לקהל הישראלי?
עם השאלות האלו ועוד רבות אחרות יתמודדו ביום ראשון הקרוב שניים מהיזמים הבולטים ביותר בהיי-טק הישראלי – יהודה זיסאפל ושי אגסי. שניהם יהיו אורחים שלי בפורום MIT באוניברסיטת תל אביב
, באירוע מיוחד לקראת ראש השנה. זיסאפל ואגסי עומדים מאחורי תופעות יוצאות דופן בנוף ההיי-טק הישראלי, ואני משוכנע שהסיפורים שלהם יכולים לעורר השראה אצל רבים מאיתנו.
לא פחות מעניין מהסיפור האישי שלהם, הוא נושא השתייכותם למשפחה של יזמים. ראובן אגסי, אבא של שי, יהיה גם הוא על הבמה ויענה על שאלותיי בנושאי יזמות סידרתית ו"איך זה לעבוד כשותף עם הבן שלך?" יהודה זיסאפל עובד עם אחיו זוהר, עבד עם בנו רועי וגם אשתו נאוה היא יזמית מכובדת בפני עצמה. תודו, שיש פה חומר מעניין למספר שאלות בנושא.
בנוסף, ננסה ללמוד קצת מזיסאפל על מה שקורה מאחורי הקלעים באחת החברות הפרטיות הגדולות בהיי-טק הישראלי, הלא היא רד תקשורת , ואולי להפיק לקחים בנושא הכל כך מדובר של "איך בונים חברה גדולה?"
שי אגסי מנהל היום את "Better Place" , פרויקט מאתגר, עצום בהיקפו ולא פחות מכך בשאיפות שלו. הסיפור שלו יהיה מרתק, אני בטוח בכך.
מקווה לראות אתכם ביום ראשון באוניברסיטת תל אביב. לפרטים נוספים היכנסו כאן.
ובנוסף: יש לכם שאלות, שהייתם מעוניינים לשאול? אין בעייה, שילחו לי אימייל, או – יותר טוב – כיתבו אותן כאן. השאלות הטובות ביותר יישאלו בעת האירוע, אני מבטיח.
חורימבה מחלקים חמישה כרטיסים חינם לאירוע. כדי לזכות בהם, השתמשו בתגובות כדי להפנות שאלות מעניינות ליהודה זיסאפל ושי אגסי לקראת האירוע. חמישה מכם שישאלו שאלות מעניינות במיוחד ייזכו להיות באירוע ולשאול אותם פנים מול פנים. שמות הזוכים יתפרסמו בערב חמישי הקרוב.
פוסטים קשורים -->
סטארט דאון: למה ישראל מתייבשת
פוסט שותף: האם יש עתיד לתעשיית האינטרנט הישראלית?
פוסט מאת יזהר שי
יזהר שי, יזם היי-טק, משקיע הון סיכון ואוהד נלהב, כותב על השחקנים ועל האירועים המרכזיים בהיי-טק הישראלי
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
בפוסט שפורסם פה ב-17.8.2010 נפלה טעות. התיקון בתחתית הפוסט >>
0. (תודה לעודד סלע)
רפורמת בכר, שהביאה לנו הפרדה בין היועץ הפנסיוני למי שבפועל מטפל בכספי הפנסיה שלנו הביאה לחקיקת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (עיסוק בייעוץ פנסיוני ובשיווק פנסיוני). אותו חוק קובע חובת רישוי לייעוץ פנסיוני, קובע חובות אמון ודרישות להעדר ניגודי עניינים ותנאים מקיפים לפיקוח. המטרה להצעת החוק היתה לייצר שוק משוכלל, שלא יפעל מתוך תשתית הניגודים הקיימת בכך שהגוף שמשווק לרוב הציבור את תכניות החסכון גם מרוויח מעצם החסכון, ועשוי לתעל את הכסף לאפיקים לא ראויים. למרות זאת, דו"ח מבקר המדינה לשנת 2010 קבע שהרפורמה, בכל הנוגע לפנסיה, יושמה בחלקה בלבד. למרות זאת, משרד האוצר פועל לצורך הקמת גוף אשר ירכז את כל המידע אודות העבר הפיננסי של אדם לצורך מתן שירותי ייעוץ פנסיוני. אותו גוף ירכז מידע רב מדי, בלי לשים דגש ראוי על סוגיות של פרטיות, כאשר כל גוף פיננסי יהיה רשאי להקים לעצמו, בתנאים כאלה או אחרים, מסלקה פנסיונית משלו, ולהחזיק מידע רגיש מאוד אודות עברו הפיננסי של אדם. על פי על פי תזכיר החוק שהופץ לאחרונה מטרת החוק ברורה:
"נכון להיום, אינפורמציה מלאה לגבי מצב החיסכון הפנסיוני של אדם, אינה קיימת בצורה נגישה. היעדר האפשרות לקבל מידע אמין ונגיש מקשה, בין השאר, על ביצוע ייעוץ פנסיוני נאות, מהווה חסם להעברת כספים בין גופים מוסדיים שונים, ומגדיל את חוסר המודעות של הפרטים לגבי מצב חסכונותיהם לגיל פרישה".
1.
כלומר, תכלית החוק ברורה: לסייע לאלה המעוניינים לקבל ייעוץ פנסיוני. ומהם האמצעים? תוקם מסלקה אשר רשאית להעביר מידע, על פי בקשת בעל המידע, בין מגופים מוסדיים ליועצים פנסיוניים (סעיף 31ב(1) לתזכיר החוק), העברת מידע, על פי בקשת בעל המידע, מיועצים פנסיוניים לגורמים מוסדיים (סעיף 31ב(2)) והעברת מידע בין גופים מוסדיים שונים אגב ביצוע העברת כספים או נכסים ביניהם, לפי סעיף 23 לחוק הפיקוח על קופות גמל (סעיף 31ב(3)). כאשר סעיף קטן 3 אינו דורש את הסכמת בעל המידע. החלק החסר והמהותי בסעיף 31ב, הסעיף המכונן, הוא סעיף השליטה וההסכמה של בעל המידע. למרות הכל, בסעיף 31ב לא מפורט כיצד יגיע המידע למסלקה.
2.
לשיטתנו, המטרה החשובה של ייעוץ פנסיוני יכולה להתגשם על ידי אמצעים הפוגעים פחות בפרטיות האזרח. הקמת מאגר גדול המכיל פירוט של מלוא נכסי האזרח, אף אם ישנה ענישה חמורה במיוחד על רשלנות באבטחת המידע, מהווה סכנה גדולה ופוטנציאל לנסיונות גניבת זהות רבים מדי. חברות הביטוח ומחזיקי המידע הרגיש אינם מעונינים באבטחה מוגברת, ולעיתים, כמו שהיה לאחרונה עם חברת AIG, אף סוחרים במידע. התמריצים לשימוש במידע פרטי לצורך קידום אינטרסים מסחריים (עשמ 3275/07 שמואל ציילר נ' נציבות שירות המדינה, עש"מ 222/07 יוסף אסדו נ' נציבות שירות המדינה, תפ 1056-09 מדינת ישראל נ' אלברט אוחיון) הם גדולים מדי, במיוחד כאשר מדובר במאגר כזה. מתעוררת סכנה כי כל שימוש במידע בצורה בלתי הפיכה לאחר גניבת זהות, במיוחד לאור חוסר היכולת להזדהות בישראל לאחר דליפת מרשם התושבים לרשת, יגרום נזק אנוש.
3.
לכן, לשיטתנו, יש לאמץ את עקרון השליטה וההסכמה כפי שהתווה מיכאל בירנהק ולקבוע כי ראשית למסלקה פנסיונית תהיה היכולת לאגור מידע רק לאחר הסכמת בעל המידע, ולא לבקשו מראש מבלי הסכמתו (Opt-In). עקרון כזה, ראשית, ימנע אגירה מיותרת של מידע ללא הסכמת האדם ויבהיר כי האדם המבקש את אגירת המידע מודע לסכנה (והשוו את הסכנות הקימות בנושא התממשקות גורמים פרטיים למידע ממשלתי במאמרו של אבנר פינצ'וק, רגולציה של מאגרי מידע בסקטור הפרטי וכן בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד הפנים). אולם, פתרון זה אינו מושלם.
4.
פתרון טוב יותר הוא לאמץ את עקרון Privacy by Design בצורה אמיתית: לקבוע כי המידע לא יועבר דרך מסלקות פנסיוניות, אלא להותיר את המידע בצורה מבוזרת אצל הגופים הפיננסיים, הבנקים וחברות הביטוח, ולאפשר ליועצים הפנסיוניים לקבל את המידע לפי בקשת האדם הפונה לייעוץ. לייצר "מסלקה וירטואלית פרטית" שתשב במשרדו של כל יועץ, שתוכל לפנות לכל אחד מהגורמים הפיננסיים ולבקש מהם את המידע; הבקשה תבוצע בצורה מאובטחת על ידי זיהוי כפול: הן של היועץ והן של האדם הפונה, על ידי מידע מזהה טוב יותר מאשר מספר הזהות (לדוגמא, על ידי אימות מול כרטיס חכם ו\או קוד סודי). המידע יושמד בתום הפניה וישאר מבוזר.
5.
כמו כן, לשיטתנו, העברת תזכיר החוק כחלק מחוק ההסדרים המוצע נוגד את האמור בבג"צ 4885/03 ארגון מגדלי העופות נ' ממשלת ישראל בו השופטת (כתארה דאז) דורית ביניש פסקה כי "השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים ודומיו (כגון החוק נשוא העתירות שלפנינו), מעורר בעייתיות רבה מבחינת ההליך הדמוקרטי התקין. רבות מהבעיות שמעורר מנגנון חקיקה זה נובעות מכך שהוא מתאפיין בריבוי ובמגוון הנושאים הכלולים בו כמקשה אחת ובפרק הזמן הקצר שנתון לממשלה ולכנסת לדון בנושאים אלו. עובדה זו פוגמת לא פעם בהליך קבלת ההחלטות הן בשלבי גיבושה של הצעת החוק והן במסגרת הדיון בכנסת". דיון בשינוי כה מהותי בדרך בה הציבור מקבל שירות חייב לבוא תוך דיון עמוק ובהשתתפות מלוא השחקנים. ללא דיון מסוג זה, אין מקום לקבל את החוק ולשיטתנו, יש להמתין עם החקיקה עד למועד מאוחר יותר.
לשכת ראש הממשלה מוכיחה שקיפות ומפרסמת בפליקר הרשמי שלה את מספר הטלפון הלווייני של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הלשין: יובל עצמון.
גלידות שטראוס משיקה גלידות עליהן מוטב
ע הלוגו של פייסבוק וכיתוב שמציין כי המוצר "נבחר על ידי האוהדים של קרמיסימו בפייסבוק". מדובר בטעמים שהחברה מחזירה למדפים, שנבחרו על ידי צרכנים דרך עמוד הפייסבוק של קרמיסימו – קרמבו ומוס שוקולד. לרגל השקת הקמפיין השיקה החברה סרטון פרסומת די משעשע בו מככב שחקן בן דמותו של מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, שמבקש להודות לחברי קרמיסימו בפייסבוק ושוקל ברצינות להחליף את הלייק בלק לאות הכרה. אהבנו.
ה-FDA האמריקני: אסור לעשות "לייק" על תרופות
חורימבה לשבת: לייק להמונים וכרטיסים חינם לכנס דה מרקר
פייסבוק מציינת 500 מיליון ושואלת: מה הסיפור שלכם?
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
יוטיוב זה אחלה. באמת! האפשרות לראות כמויות חסרות פשר של סרטוני וידאו בחינם, ולשתף אותם איך שרק רוצים עם כל העולם, עשתה מהפכה של ממש בעולם הוידאו ברשת, ולא בכדי. ולמרות זאת, אחד מהדברים המעצבנים ביותר ב-Youtube, לפחות עד לאחרונה, היה דווקא אחת מנקודות החוזק העיקריות שלו: האפשרות להטמיע סרטים באתרים אחרים, או בלעז: Embed.
על פניו זה פשוט: לוחצים כל כפתור ה-Embed שנמצא מתחת לכל סרטון (כמעט) ביוטיוב, מעתיקים את קוד ה-HTML שנוצר לאתר שלכם – והנה הוידאו המבוקש נמצא אצלכם. הבעיה: גוגל הגדילו את ההטמעה לגדלים מסויימים בלבד. כך למשל, בסרטוני HD, אפשרה יוטיוב רוחב מינימלי של 560 פיקסלים לסרטון. ומה יעשה מי שרוחב טור התוכן באתר שלו צר יותר מ-560 פיקסלים? יכנס לצרות, כי נסיון להטמיע סרטון כזה באתר יוביל לתוצאה מחורבשת.
כמובן שכל מי שמתמצא מעט ב-HTML היה יכול לשנות את הקוד, ידנית, כדי להתגבר על הבעיה. אבל זה היה פתרון עקום, שדרש התעסקות מיותרת בקוד וחישובי יחס מעצבנים. המטמיעים המכורים ישמחו לדעת שגוגל סוף סוף הוסיפה אפשרות לשנות באופן ידני את הגודל של הסרטים. רק הזינו את הרוחב או האורך המבוקש, ויוטיוב ישנה בעצמו את השינוי בקוד. הרבה יותר מהיר, הרבה יותר פשוט, הרבה יותר יעיל.
ובכלל, מי שמשום מה לא העיף מבט בשלל האפשרויות שיוטיוב מאפשרת לבצע בהטמעת סרטונים, רצוי שיעשה זאת כעת. משחק באפשרויות השונות יאפשר לכם להוריד או להפעיל את האפשרות להראות סרטונים דומים, לשנות את צבע המסגרת של הסרטונים, לאפשר גרסאות HD של סרטונים ועוד.
הטמעה מיוטיוב היא אחד מכלי העבודה היעילים ביותר בכל הקשור לוידאו ברשת – ותמיד כדאי לדעת מה עושים ולהתאים את אופי ה-Embed לאופי האתר שלכם, ולא סתם ללחוץ בעיוורון על הכפתור, להעתיק את הקוד הדיפולטי, ולהמשיך הלאה.
>
פוסט מאת ארז רונן
ארז רונן הוא כתב טכנולוגיה בעבר וסטודנט לקולנוע בהווה. בזמנו הפנוי הוא משחק במשחקי וידאו, מתפעל ממוצרים של אפל ומתפעל את אימפרית "זה לחלשים" הכוללת בלוג ופודקאסט שבועי.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
אזהרה: הווידאו הבא קשה לצפייה ובכל זאת פסטורלי במפלצתיות שלו: נערה עומדת על גדת נהר, רוכנת אל דלי מלא בגורי כלבים, נוטלת מתוכו לידה כלבלב אחר כלבלב ומשליכה אותם לנהר. הסרטון פורסם ביום ב’ השבוע לדיון בקהילת התמונות הפופולרית 4chan עם מסר "תמצאו את הכלבה המטומטמת הזו ותזרקו אותה לנהר".
אפשר לסמוך על חברי 4chan הידועים לשמצה לא יאכזבו. המשימה לא הייתה פשוטה. דף הסרטון ב-Liveleak הכיל מעט מאוד פרטים על זהות מפרסם הווידאו:
וכך חברי הקהילה ניגשו למשימה עם רקורד קודם של הצלחה: הם איתרו אישה שהשליכה חתול לפח אשפה והטרידו אותה עד שנאלצה להודות ולהתנצל. והם לא אכזבו גם הפעם. חברי 4Chan התחקו אחר מפרסם הווידאו ביוטיוב, הם גילו, ככל הנראה, את חשבון הפייסבוק שלו וגם שני פרופילים שנראו קשורים לבחורה שנראית בווידאו, כמו גם חברים של הצלם.
לאחר שאותרו החשד, החלו חברי 4Chan להציק לאנשים כאלה באופן שיטתי. Gawker מדווח שנער מבוסניה פירסם הודעה בפורום משחק קרואטיאני בו הוא מתלונן על הטרדות ומודה על קשר כלשהו לווידאו. עד כה לא ברור אם מי מהחשודים אכן קשור למעשה. בסתר לבכם אתם בוודאי מאחלים לאותם מתעללים שימותו בעינויים קשים, אך מי באמת שם את חברי 4chan לשופטים. מי ערב לכך שהם צודקים? באותה קלות בה אנשי 4Chan עושים צדק, הם גם עלולים לבצע לינץ’ וירטואלי באנשים על לא עוול בכפם. האכזריות שלהם מתחרה בברבריות של אותה משליכת כלבלבים אלמונית.
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
“להנחות את מגישי חברת החדשות – ובעיקר את יונית לוי – להטעים כשיש צורך גם אותיות גרוניות. לא ייתכן ולא סביר שהאות ע’ והאות א’ יישמעו אותו הדבר” – מתוך מכתב תלונה של רשת בתי הספר הדתיים אמי”ת, בו נטען שצופי חדשות 2 טעו לחשוב שהמנהל המטריד מינית עובד ברשת אמי”ת ולא בבי”ס עמית, בגלל שהמגישה יונית לוי לא הגתה את האות עי”ן כמו שצריך. נרג מעריב, 1.9.2010.
בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:
ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואהאיך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיוגבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)
גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיואך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירהכל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלהכל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה
(מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)
ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.
אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.
ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.
האם ניתן לחייב אדם למסור את ססמאת המחשב שלו או הססמא שמצפינה כונן קשיח במסגרת חקירה פלילית או במסגרת הליך אזרחי? זו, בקצרה, אחת השאלות המעניינות יותר שרשויות האכיפה מנסות להמנע ממנה בצורה אובססיבית. אחת הסיבות להמנעות מהשאלה הזו היא כיוון שרשויות השלטון מעדיפות, עד שבית משפט יחליט אחרת, לנסות למצות דרכים טכנולוגיות לעקוף את הרגשת הפרטיות היחסית שמרגיש אדם שמשתמש בשירותים אלקטרוניים כמו שירות הצפנת התקשורת של Blackberry, שיחות מוצפנות של Skype ושירות הדואר האלקטרוני של Google. בעצם, במהלך העסקים הרגיל שלנו, אנו סומכים על עשרות שירותי צד שלישי שמחזיקים ססמאות שלנו, מנהלים עבורנו תקשורת מאובטחת ומוצפנת ומהווים את היד הארוכה שלנו.
ראשית, צריך להבין מהו הכלל: המידע שלך, בין אם הוא מוחזק על ידך ובין אם הוא מוחזק על ידי צד שלישי, נחשב מידע פרטי שלך, שאתה קובע למי יש את הגישה אליו. גישה לא מורשית לקבצי מחשב של אדם מהווה עבירה פלילית: חוק המחשבים קובע כי "החודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב, דינו – מאסר שלוש שנים". הפסיקה פרשה את החדירה ככניסה ללא הסכמתו של אדם, תוך מעקף של אמצעי אבטחה. בפרשת אבי מזרחי, ציין בית המשפט כי: "עצם העובדה שבעל מחשב איננו שש למעשי החודר אליו, איננה מספקת. העובדה שבעל האתר איננו מעוניין במעשי אחרים אין לה דבר עם ההליך הפלילי. רק אם החדירה הצליחה לעקוף אמצעי אבטחה ברורים כלשהם, ומטרתה הייתה לעקוף אמצעים אלו, אז ורק אז מדובר בחדירה שלא כדין" (ת"פ (י-ם) 3047/03 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"מ תשס"ג(3) 769 וכן עפ71766/04 מדינת ישראל נ' ברמן רם (פורסם בנבו), אושר בעליון ברע"פ 6489/04 מדינת ישראל נ' רם ברמן).
כך גם גורס השופט טננבוים בהחלטה בנושא הלוי (פ 9497/08 מדינת ישראל נ' משה הלוי) כאשר פסק כי חדירה לאתר אינטרנט, לאחר שסופקה לנאשם מחרוזת שקולה לססמאת הגלישה, בה ביצע הנאשם שורה של מעשים בשם המתלונן, אינה חדירה לחומר מחשב: “אישית אנו סבורים כי ייתכן שמן הראוי היה לנסות לזנוח את הניסיון להגדיר מושגית את המונח "חדירה למחשב" אלא לנסות להגדרו בצורה קזואיסטית. קרי, לתת רשימת מקרים שקיומם ייחשב ל"חדירה" (כגון השגת סיסמאות במרמה, כניסה לאתרים שמבקשים לחסום באופן טכנולוגי את הכניסה ממי שאין לו "מפתח", או שיש בהם אמצעי אבטחה שרמתם תוגדר בחוק, ועוד). אין אפשרות לדעתנו למצוא הגדרה מופשטת טובה שנוכל היעזר בה, אולם שוב, זו דעה אישית. אולם כל זה איננו רלוונטי למקרה שלפנינו. משקבעתי עובדתית כי הלמו קיבל משדות את הקישור לאתר המרכז לגביית קנסות שדן בו, הרי ברור כי לא עבר עבירת חדירה למחשב וממילא לא חדר למחשב על מנת לעבור עבירה”.
כלומר, על פי חוק המחשבים, אין כל אפשרות להכנס למחשבו של אדם אלא בהסכמתו או על פי דין. לכן, במקביל להוספת העבירה, תוקנה פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) כך שסעיף 23א של הפקודה יאפשר במקרים בהם שופט נותן צו חיפוש לערוך חיפוש אגב חדירה לחומר מחשב. על הצו לפרט את מטרת החיפוש ונאסר על החיפוש לפגוע בפרטיות במידה העולה על הנדרש. הדרישה היא כה מהותית עד שהפסיקה הבינה כי החיפוש במחשב הוא פגיעה בקניינו של אדם (ב"ש 1152/03 מדינת ישראל נ' מיכאל אברג'יל) וכי כל חדירה כזו נדרשת להעשות בנוכחות עדים מטעם בעל המחשב.
אולם, צו החיפוש מאפשר אך לחדור לחומר המחשב. כיצד תבוצע החדירה? בפרשת אברג'יל אימץ בית המשפט את גישתו של דר' נמרוד קוזלובסקי וקבע כי "לאחר תפיסת המחשב, יועתקו קבצי המחשב (בנוכחות מומחה מטעם המשיב), כאשר הדיסק בו מצוי החומר המועתק ייחשב כמקור וניתן יהיה להציגו כראיה בתיק העיקרי, וזאת לאחר שב"כ המשיב מסכים מראש לכך שלא יטען כל טענה כאילו דיסק זה אינו מקור, ולא יטען כל טענה שהבאת דיסק זה כראיה סותר את "כלל הראיה הטובה ביותר". לאחר העתקת הקבצים לדיסק, ניתן יהיה להחזיר את המחשב (על התוכנה שבו) לבעליו".
אבל לעיתים לא די בהעתקת המחשב, שכן העתקתו עדיין לא מאפשרת את החיפוש בו. במקרים בהם נדרשת ססמא על מנת לחדור לחומר המחשב, גם אם ימצא העתק בידי המשטרה, עדיין לא יהיה בכך כדי לאפשר להם לחדור ולקרוא את חומר המחשב. בעניין ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל. באותה הפרשה החזיק גלעד שרון במספר מסמכים אשר היו דרושים לצורך חקירה נגדו. המסמכים הוחזקו בבית ראש הממשלה, ועל כן למשטרה לא היתה סמכות להכנס לביתו של החשוד ולחפש שם. לכן, ביקשה המשטרה צו שמחייב את שרון להציג בפניה מספר מסמכים. שרון לא ציית בצורה מוחלטת לצו, וטען כי החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה מאפשרים לו לא לשתף פעולה עם רשויות החקירה כאן. בית המשפט, בהחלטה שאינה חד-משמעית, קבע כי "סעיף 43 עצמו אינו קובע סנקציה בשל אי קיום צו שהוצא מכוחו. לכאורה, יוצא כי בית המשפט מוציא הצו אינו מוסמך להטיל עונש על מי שאינו מקיים את הצו וכל שמוסמך הוא לעשות הוא להבהיר בהחלטה מטעמו כי הצו לא קוים כדין"; אולם, קבע כי על שרון ישנה חובה למסור את המסמכים.
בישראל טרם נדונה השאלה האם יש להכריח אדם למסור את ססמתו בעת חקירה פלילית, למרות שהעניין עלה בצורה אגבית במספר הליכים משפטיים מבלי לקבל את ההתייחסות הראויה (בש"א 9455/09 תום קפלן נ' קבוצת PCIC, תפ (ת"א) 40071/04 מדינת ישראל נ' חברת בוריס פקר הנדסה בע"מ, עב (ת"א) 7615/02 דוד בנימין נ' קוריג'ין בע"מ), מקרים בהם אישר או דחה בית המשפט בקשה לחדירה לחומרי מחשב של עובדים או שותפים עסקיים (עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ועב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים, (ה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב). או טען כי פריצה למחשביו של עובד היא פגיעה בפרטיותו (עמר"מ 13028-04-09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה). אולם, בכל אחד ממקרים אלה לא עלתה השאלה האם ישנה חובה על אדם למסור את הססמא, ומה תהיה הסנקציה במקרה של אי מסירתה.
כלומר, במסגרת חקירה פלילית, יכול חוקר המשטרה לשאול אדם לססמאת הגישה שלו למחשב. אדם יכול לסרב ממספר טעמים: ראשית, הוא יכול לטעון לכך שמסירת הססמא תפגע בזכותו למניעת הפללה עצמית לפי סעיף 47 לפקודת הראיות; שנית, הוא יכול לטעון כי מסירת הססמא פוגעת בפרטיותו מעבר למידה הנדרשת ועל כן מדובר בפגיעה בזכות חוקתית. כאמור, אי מסירת הססמא עשויה להיות בעייתית מבחינת המשטרה, אולם, לאור הפרקטיקה הפסולה שמשטרת ישראל נוקטת בעת חיפוש בחומרי מחשב ((בשפ 5837/09 אורטיז נ' מדינת ישראל, תפ (י-ם) 2077/06 מדינת ישראל נ' אליהו אריש), הרי שאי מסירת ססמא יכולה להציל לעיתים חפים מפשע יותר מלהרשיע פושעים.
בארצות הברית, מנגד, פסקו בתי המשפט כי אין על נאשם חובה למסור את ססמאת המשתמש שלו. בית המשפט פסק כי "ססמא, כמו צירוף מספרים, נמצאת בתודעתו (mind) של החשוד ולכן היא עדות הנמצאת מעבר לאפשרות החקירה של חבר המושבים במשפט" (Boucher v. State, United States District Court for the District of Vermont, 2007 WL 4246473). בית המשפט לערעורים באותו המקרה, אמנם, חייב את הנאשם למסור את תוכן הכונן הקשיח שלו (אך לא את הססמא) כיוון שבתחילה אכן נתן לרשויות את הרשות לחפש בכונן (2:06-mj-91 In Re: Grand Jury Subpeona v. Boucher). בית המשפט פסק, בצורה דומה מאוד לבית המשפט העליון בישראל בנושא גלעד שרון כי:
"Boucher accessed the Z drive of his laptop at the ICE agent's request. The ICE agent viewed the contents of some of the Z drive's files, and ascertained that they may consist of images or videos of child pornography. The Government thus knows of the existence and location of the Z drive and its files. Again providing access to the unencrypted Z drive adds little or nothing to the sum total of the Government's information about the existence and location of files that may contain incriminating information".
בבריטניה ישנו חוק ספציפי המאפשר את חשיפת מפתחות ההצפנה The Regulation of Investigatory Powers Act 2000 שקובע בסעיף 49 כי ניתן, במקרים בהם ישנו חשד כי מפתח למידע מוצפן נמצא בידי אדם, לחייב את אותו אדם למסור את המפתח. במקרה אחד, בית המשפט העליון בבריטניה פסק כי חובה על חשודים למסור את מפתחות ההצפנה שלהם:
"On analysis, the key which provides access to protected data, like the data itself, exists separately from each appellant's "will". Even if it is true that each created his own key, once created, the key to the data, remains independent of the appellant's "will" even when it is retained only in his memory, at any rate until it is changed. If investigating officers were able to identify the key from a different source (say, for example, from the records of the shop where the equipment was purchased) no one would argue that the key was not distinct from the equipment which was to be accessed, and indeed the individual who owned the equipment and knew the key to it" (S & Anor v. R [2009] 1 All ER 716, [2008] EWCA Crim 2177).
לשיטתי, ההחלטות שגויות ונובעות מתוך תפישה לא נכונה של מהות ההצפנה. אין מחלוקת, כי לו יכלו רשויות החקירה בצורה טכנית לחדור לחומר המחשב המוצפן, היתה להם את הסמכות לעשות כן. אלא שהמחלוקת היא על עצם חיובו של אדם למסור מפתח הצפנה כלשהוא. הן במקרה הבריטי של S & R וגם במקרה האמריקאי של Boucher, החיוב למסור את מפתח ההצפנה נבע מצורך טכנולוגי שבגללו לא הצליחו רשויות החוק לחדור לחומר. דרשו מאדם לשתף פעולה עם רשויות חקירה שמעוניינות לפעול נגדו, ובעצם להיות חלק מהליך החקירה. לא מדובר על מענה על שאלות פשוטות (שגם עליהן יכול אותו אדם לסרב לענות), אלא על מצב בו נדרש אותו חשוד לפענח עבור רשויות החוק את מילות הקוד שלו.
הרציונאל בשני המקרים היה כי רשויות החקירה ידעו על קיומו של החומר, ופשוט לא היתה להם גישה אליו; במקרה של S&R דובר על סרטון מוצפן שהתגלה ובמקרה של Boucher דובר על פורנוגרפית קטינים. אלא, שברוב המקרים, דווקא לרשויות החקירה אין מושג לגבי תוכן הכונן, ואין דרך להבטיח שהחיפוש שיבצעו יהיה ממוקד אך ורק לחומרים אותם הם מחפשים. אלא שהעדר היכולת הפרקטית של רשויות החוק לפתוח מפתחות הצפנה וכן הרצון המתמד שלהן לפקח על התנהגויות, מביאות לכך שפרקטיקות פסולות ננקטות.
מטרת ההצפנה היא להגדיר, בפועל ובלי כל חוק, מידע מסוים כחלק אינהרנטי מהמידע הנמצא בראשו של אדם. בניגוד למפתח פיסי, כמו מפתח הבית שלך, שהמשטרה יכולה לתפוס כיוון שהוא חפץ, מחשבה אינה חפץ. הססמא שנשמרת בצורה של מחשבה (ומחשבה בלבד) היא חלק ממחשבותיו של אדם, ואף אם היא מועילה לרשויות בחקירה, היא חלק בלתי נמנע מהמתחם הפרטי ביותר. כשם שנאסר על המשטרה להגיש ראיות שהופקו על ידי פוליגרף (עממ 1/95 פלוני נ' שר הביטחון) למרות שמותר למשטרה להשתמש במכשיר לצרכים פנימיים, (בג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים אלוף אילן שיף); כלומר, כאשר מדובר בחקירה המבוססת על ממצאים פיסיולוגיים לא רצוניים של אדם, בתי המשפט אפשרו קליטה חיצונית (כמו פוליגרף) או חיפוש בגוף החשוד אך לא חדירה לנבכי מוחו.
חדירה למוחו של אדם חורגת הרבה מעבר למותר; החדירה שוברת את האיזון העדין בין אדם וחברה (בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל). בפרשת הועד הציבורי נגד עינויים, ציטט בית המשפט העליון את ספרו של יעקב קדמי, "על הראיות", בו אומר קדמי כי "כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים"; אולם, קבע כי על אמצעי החקירה לא להיות בלתי סבירים ובלתי ראויים, ועליהם להגשים את מטרת החקירה. בית המשפט פסל שלל אמצעים הכוללים פגיעה בכבודו של אדם והבהיר כי הנסיבות היחידות בהן יכול חוקר להפעיל לחץ או אלימות כלפי אדם הוא הסייג של "פצצה מתקתקת" וגם אז, ההגנה שתנתן היא הגנה של פטור מאחריות על הפעלת האלימות על האדם.
חקירה המחייבת אדם למסור את מפתח הכניסה למוחו או לקבציו המוצפנים אינה שונה מהפעלת היפנוזה, סמים או לחץ פיסי על מנת לקבל את המידע הצפון בתוך ראשו של האדם. חומר המחשב המוצפן אינו חפץ, אלא חומר שאדם בחר שלא לשתף עם אף אדם אלא עם עצמו בלבד. אם היה נותן את מפתחות ההצפנה לאדם אחר, או אם היתה ראיה חיצונית כלשהיא אודות אותו החומר, הרי שהיה ניתן להשיג את החומר באמצעי אחר; מנגד, כאשר החומר מוצפן, הוא מהווה חלק מנפשו של אדם והאמצעי הטכנולוגי אינו משפיע על היכולת לגעת בחומר.
מחקר קטן שנערך בקנדה קבע שפייסבוק מעודד נרקיסיסטים. איזה שטויות, באמת, ובתור מכור לפייסבוק אני יכול להגיב בפחח אחד ארוך על השערת החוקרים בגלל שאני בחור כל כך נהדר וחכם. תנו לי לייק, מה אכפת לכם? אולי תגובה, אם זה לא קשה? זה בסדר, אני מחכה. אני עדיין מחכה.
עכשיו ברצינות. תחשבו על זה: קל להאשים את הנרקיסיסטים. מי כבר חושב על עצמו כנרקיסיסט? הרי לכולנו יש דברים חשובים לשתף עם אחרים, נכון? לעולם לא נחשוב על עצמנו כסוחרי מוניטין ממולחים, המגלפים את תדמיתם הציבורית ברשתות חברתיות, אמני המותג של האני.
נחזור לכך בהמשך, אבל ברשותכם כמה מילים על המחקר, בו השתתפו 100 סטודנטים, שקבע כי צעירים בעלי מאפייני אישיות נרקיסיסטית נוטים להשתמש בפייסבוק למטרות קידום עצמי. בעבור הנרקיסיסט המצוי, רשתות חברתיות מעניקות כח רב לשלוט בתדמית הציבורית שלו בעיני אחרים. עוד התברר שנרקיסיסטים נוטים לעדכן יותר בפייסבוק והעדכונים שלהם עוסקים לרוב בעצמם באמצעות סטטוסים, תמונות ו-Notes. הם שוהים יותר ברשת החברתית ובודקים עדכונים חדשים בתדירות גבוהה יותר מאנשים פחות נרקיסיסטים.
אז מי שמאוהב בעצמו ישתמש בפייסבוק לצורך האדרה עצמית. ביג פאקן דיל. מי מופתע בדיוק? פייסבוק גורם לכולם להרגיש יותר טוב, כולל אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה. הרשת החברתית הזו מעודדת תקשורת מנותקת רגשית ותחזוקה של קשרים רופפים עם מאות אנשים, שתמיד נמצאים שם בשבילכם, לעשות לייק או להגיב. אלה פידבקים שמשחררים במוח שלנו הורמונים של נדיבות ואמון. האנשים האלה
לעולם לא יאכזבו כחברים אמיתיים ולא תובעניים בזמן ותשומת לב.
ליטופי אגו חטופים זה כל מה שדרוש היום – המחיר של להיות נחמד לאחרים הוא זול מאי פעם. בעידן קצר בזמן ועמוס בריגושים כמו הנוכחי, חברים אמיתיים הפכו מצרך שהביקוש לו יורד. מי צריך לאב כשיש לייק, הא?
אני לא מתכוון להיות שיפוטי יותר מדי בעניין הזה, אך אם חושבים על כך לעומק, מגלים שלא פעם, מדיה חברתית היא תחרות בנוסח "למי יש את הזין הווירטואלי הכי ארוך". זה לא עניין של נרקיסיסטים בלבד. כולם, גם בעלי ההערכה העצמית התקינה ישמחו לשובל ארוך של לייקים ותגובות, על אף שבעלי ההערכה העצמית הנמוכה והנרקיסיסטים יירצו בו נואשות יותר.
מספרים לנו שרשתות חברתיות הן מדיה שיחתית. זו הקלישאה הגדולה שמוכרים לעסקים שרוצים להשתלב במרחב החדש. האמת היא שמתנהלות מעט מאוד שיחות: מקצתן בטוויטר, כנגד כל הסיכויים והפלטפורמה המקוטעת, על ידי מיעוט מבין המשתתפים. הרוב פשוט משגרים את דבריהם לחלל ולא זוכים למענה או להד. בפייסבוק השיחות אפילו נדירות יותר. המרחב הזה דומה יותר לתחרות מגהפונים: כל חבר מנסה לצעוק חזק יותר, להמם בשנינה שתזכה אותו בלייקים ותגובות. אם שיחה מתנהלת בין שווים, אין למצוא אותה בפייסבוק: כאן בעלי המגהפון הגדול יותר ייזכו בנתח הלייקים והתגובות הגדול ביותר והרוב יגלו שכמעט אף אחד לא מתייחס לעדכונים שלהם.
אם מקבלים את התיאוריה הזו, הרי שרשתות חברתיות דומות יותר למדיה של הוצאה לאור אישית: בה כל אדם צועק "עכשיו תורי" בניסיון לתפוס את הבמה ומי שמיטיב לשווק את עצמו באמצעות תכניו גורף את מרב העניין. אם כל זה נשמע לכם מופרך, נסו לענות על השאלה הבאה: מה חשוב לכם יותר ברשתות חברתיות – פידבקים חיוביים לביטוי העצמי שלכם או דיון שיעשיר אתכם. אם אתם מגיבים לאחרים, האם אתם עושים זאת משיקולים אינטרסנטים (בתוך פייסבוק או מחוץ לרשת החברתית) או משום שהתוכן באמת מעניין אתכם ואתם רוצים לתרום לדיון. כן, אני יודע שכל אחד ואחד מאיתנו מרגיש שהוא מתנהג אחרת בעוד האחרים מחפשים ליטופי אגו, אך תשובה כנה יותר אולי תגלה אחרת.
כל אדם נוטה להיותר מרוכז בעצמו יותר מאשר באחרים וזה רק טבעי שברשתות חברתיות לא נתנהג אחר, אך לטכנולוגיות ולממשקים יכולת להעצים או לדכא רצונות. במקום לעודד שיחה, רשתות חברתיות במתכונתן הנוכחית מאדירות את הקידום העצמי, מוכוונות-משפיענים לסוגיהם. חברים מקושרים היטב יעוררו תגובות רבות גם עבור תכנים דלים בעוד דברי טעם של אנשים פחות חברתיים יניבו מעט תגובות. כי במדיה חברתית, זהות החבר חשובה יותר ממסריו ועדכוני סטטוס עוזרים לקידום העצמי שלנו. מה לגבי שיחות? טוב ששאלתם. רוצים לדבר על זה?
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
במשך עשרות ארוכות של שנים כלכלנים הרבו להלל ולשמוח על רגע הפיכת הכלכלה לרעיון של מסחר וירטואלי בספרות שלא מייצגות הרבה. מאז שהתנתקו מתקן הזהב, יכלו ממשלות להדפיס עוד כסף, ובשלב מסוים עבר ייצור הכסף לבנקים. כיום 90% מה"כסף" שעובר בשוק הוא הון וירטואלי לחלוטין שמומצא בבנקים, שלפי החוק מורשים להכניס את עצמם לחוב ע"י הלוואות של כספים מדומים ש"הומצאו" במחשבי הבנק, בהסתמך על הריבית שעוד תבוא להם מההלוואה. דומה הדבר לאדם שילך ויפקיד $1000 אצל ברוקר בבורסה ואז ימכור מניות "שורט" בסכום של $9000 בבטחון מלא שיהיה לו את הכסף לקנות אותם בפחות במורד הדרך. כמו שהשנתיים האחרונות בוול סטריט מעידות, זה לא עובד. אבל המזיקים קיבלו עידוד לחזור על הרגליים מכספי משלם המיסים האמריקני, המנהלים לא פוטרו (חלקם קיבלו בונוסים), המהלכים המסוכנים שלהם לא הוצאו מהחוק, והעולם ימשיך עד לקריסה הבאה.
האם להאמין לרואי שחורות כלכליים ולפרופסורים באוניברסיטה? אם מסתכלים על מצב הבורסות הגדולות בעולם ב-80 השנה האחרונות, הבועות והקריסות הופכות לתכופות וחזקות יותר. בין הנפילות באסיה לאלו האמריקניות, המערכת הממוחשבת והמתוחכמת הזו פועלת מהר ואכזרי יותר ממה שיוצריה יכולים למתן אותה בזמן אמת, בין חברות של מסחר אוטומטי ועשיית רווחים על קניה ומכירה של מט"ח, האזרח הקטן חסר סיכוי מול הענקים האלו, ולא ברור אם נכון לו בכלל להכנס לתעשיית המספרים הגדולים הזו, במיוחד כשהיא רגישה למדי להתפוצץ ולהתדרדר אם רק יתפרץ עוד איזה הר געש איסלאנדי או שעוד מדינה אירופית תמשיך בדרכה של יוון להכריז על אי יכולת לשלם עוד משכורות ופנסיות (הכי קרובה לקרוס כרגע, אם להאמין לעיתונים, היא יפן).
וזה רק הצד הכלכלי.
ככל שאני קורא יותר על תחזיות סביבתיות, שינויים גאו-פוליטיים בגלל פליטי אקלים ותחזיות ספציפיות לגבי ישראל ואזור הים התיכון, אני רואה שלאט מתחילים לזחול אפילו לעיתונות המרכזית אייטמים על השאלה הגדולה של הגבלת ילודה ומשאבים, האם כהשקעה כדאי לצבור אג"ח או כמות פיסית ממש של פלדה, זהב וחומרי גלם? אנשים רציניים מתחילים להסתכל על המצב של משבר אקלים שימוטט מדינות ומערכות עולמיות אבל המדינות כמעט ולא עוסקות בזה.
מסע ההכחשה נתמך בעיקר ע"י קפיטליסטים שמרנים וימניים על רשתות כמו פוקס ניוז. התחממות גלובאלית? לא קיימת, ואם כן היא רק זמנית, ואם לא זמנית אז היא טבעית ולא באשמת האדם, וגם אם היא באשמת האדם אז בטח אין מה לעשות נגד זה. לא עכשיו. לא בתקופת שפע כזו יפה, אי אפשר לבוא ולהגיד לאנשים להוריד פחות מים בשירותים, להתקלח בפחות מים, להדליק פחות מזגן בדיוק בקיץ הכי גרוע בהיסטוריה, ללכת ברגל במקום לנהוג בפרייבט כשהחום בצל יכול להרוג אותך.
המסר לא נעים. את זה אמר גם פיל פלייט (ראו "אל תהיה פוץ"). מיעוט ספקני מול קהל אדיש או דתי, שצריך להבהיר שאין תשובות יפות. לא באנו להחליף את הבטחון במשהו יותר בטוח, אנחנו באים רק עם שאלות פתוחות חדשות, אנחנו יכולים רק לשכנע שאנחנו שואלים שאלות יותר נכונות, אבל לא באים להציע תשובות מוחלטות בכל התחומים. המסר הוא שאין עולם הבא, אין אבא מציל בשמיים, אין עולם רוחות שמגן או מייעץ, זהו, אנחנו יתומים ביקום, אבל בזכות זה אנחנו יכולים להתגאות בהצלחותינו ולבנות עליהן חדשות.
באותה מידה המיעוט שמסתכל מדעית על האמיתות של שינוי האקלים ויותר מזה על המשמעות שלהן, יודע לשאול שאלות יותר ממוקדות שלידן בעיות של כיבוש ובעלות על קרקע מתגמדות והופכות בלתי משמעותיות כמעט. שאלות של צורת החיים שלנו כולה, שאלות גיאופוליטיות שקשורות לתזוזת אזורי אקלים. לא ברור מה יהיה האקלים הפוליטי של ישראל עוד עשור, אבל מתחיל להראות כאילו קו הבצורת שלנו מצפין ויגיע ללבנון אולי עוד עשור או שניים, ולא תהיה כאן מדינה מעניינת מספיק כדי להתווכח עליה בכלל.
It's the end of the world as we know it, as far as we knowמה שיש לנו, זה עץ שאלות. כל תשובה, אפילו הסתברותית, מתפצלת לעוד ועוד שאלות אחרות. הדגים את זה יפה פן ג'ילט בסוף הפאנל הזה מTAM7, כשנשאל לגבי דעתו על התחממות גלובאלית והאם שינה את דעתו מאז שעשה תוכנית Bullshit! נגד זה. אבל האמת היא שבולשיט לא יצאה נגד התחממות גלובאלית, אלא נגד מיחזור ותופעות חסרות פואנטה אחרות שצמחו בצל הבעיה האמיתית, כל מיני הסחות דעת שלא פותרות את הבעיה האמיתית. הוא נשאל אם הוא "עדיין חושב שההתחממות היא שטויות":
ניסיתי להגיד בעבר שאיני יודע. אבל כשאתה אומר שאתה לא יודע זו נשמעת תשובה שטותית כמו לענות "לא יודע" על השאלה אם השואה קרתה. אז כשנישאלתי ניסיתי בכל דרך להגיד "אני לא יודע" בלי להגיד "אין ראיות לזה". אבל את לא אמורה להקשיב לי. אני האדם הכי פחות מוכשר לענות על השאלה הזו. זו הסיבה לכך שלא עשינו תוכנית "בולשיט" על התחממות גלובאלית, כי אנחנו רוצים לעשות רק דברים שיש סיכוי טוב שאנחנו צודקים לגביהם, ואין כמעט שום סיכוי שנהיה צודקים לגבי התחממות עולמית.
כל מה שאני רוצה להגיד זה ש (1) אם יש באמת התחממות עולמית (וכנראה שיש) זה לא אומר בהכרח שאנחנו גרמנו אותה. ו(2) אם גרמנו אותה (ונראה שכך), זה לא בהכרח אומר שאנחנו יכולים לעצור את זה. אני ורנדי כאן יכולים לקחת נגרר של טרקטור לראש גבעה ולדחוף אותו ללא בלמים, זה לא אומר שנוכל לעצור אותו רק כי אנחנו דחפנו אותו.
אז (3) אם אנשים יכולים לעצור את ההתחממות (וכנראה שכן), זה לא אומר שהדרך לעשות את זה היא (4) לעצור פליטות פחמן (מה שסביר שנכון).
[בשלב זה כל הקהל מתגלגל מצחוק ומוחה כפיים וכמוהם גם ראנדי, כי זה מהפך גדול למדי בגישה של פן לענין. פן מרים ידו ושוב סופר על אצבעותיו:]
ואם (1) זה באמת קורה ו(2) אנחנו באמת גרמנו לזה, (3) אנחנו יכולים לעצור את זה ו(4) הדרך לעשות את זה היא צמצום פליטות פחמן, זה לא אומר ש(5) התשובה היא בהכרח סוציאליזם, אבל יכול להיות שכן. אני לא יודע, ואני מתכוון לזה במובן העמוק, לא בפשטוט של איזה ניאונאצי צעיר וגלוח ראש ש"לא בטוח לגבי השואה" אלא באמת, I DON'T FUCKING KNOW.
וזה מתמצת לדעתי את הענין שלי בספקנות, וזה אולי מה שמפחיד כל כך כל אדם – הרעיון של עזיבת הבטחון המופרז בנכונותה של תשובה זו או אחרת. יש עץ שאלות, כל ענף מתפצל לעוד ענפים. כמעט תמיד אין תשובה החלטית וסופית בקצה הענף אלא רק הסתברויות, אבל יש שלב שבו מצטרף מספיק מידע לכדי היכולת להחליט להתעלם מענף שלם של שאלות כבלתי סבירות לחלוטין ולהפסיק להשקיע מאמץ בלשאול אותן. יש אנשים שמתעקשים להמשיך לשאול שאלות על ענפים שאין סיבה לבקר שוב, וקוראים לעצמם ספקנים. אלו הם המחזיקים בתאוריות קונספירציה על זיוף הנחיתה על הירח או חטיפת אנשים בעב"מים. אי אפשר להגיד עדיין שמכחישי האקלים נמצאים שם, אבל נראה שהסתברויות מאוד נגדם…
(זוגתי לפעמים מציקה לי בשאלות על הבטחון שיש לי במדע ורציונאליזם, ו"לך תוכיח בכלל שתער אוקהם נכון לוגית". אז נכון, הוא לא נכון לוגית באופן אבסולוטי, אבל הוא כלי שעוזר להחליט מאיזה ענף של העץ עדיף להתעלם ובאיזה להתמקד. אין שום חוק טבע שאיננו מבוסס על עקביות של תצפיות וההנחה – שנראית נכונה אמפירית – שהחוקים לא משתנים מדי פעם)
הכחשת רפואה מציקה לי כי זה קובע את איכות ואורך חייו של אדם זה או אחר, אבל הכחשת אקלים זה ענין לא פחות מסוכן, כי זה העתיד המשותף של כל האנושות, ובעיקר כי מדינות רבות נמנעות מלעשות שינויים נבונים. אולי אני צריך לתת הנחות למכחישי אקלים, כי השינויים האמיתיים מגיעים מהשלטון ולא כל כך מפעילות של פרט אחד או אחר או אפילו של קהילה, אבל ככל שאסביר ליותר בעלי זכות בחירה את הבעיה, אולי הם גם יצביעו למען האנשים הנכונים ויחליפו את השלטון בחבורה שמבינה את הענין.
עדכון של אחר הצהריים: כמה שעות אחרי הפוסט הזה, אני קורא ש(עוד) אחד מספקני האקלים הבולטים שינה את דעתו.
תגים: Crictor, TED, אנשים, בטחון, בעיות, דת, החיים, הכחשה, חדשות, חוק, יפן, ישראל, כלכלה, כסף, מדע, מוח, מחשבות, מידע, מיחזור, מים, מפחיד, ספקנות, ספר, עתיד, קהילה, רפואה
כבר כל כך הרבה זמן אני מחפשת עבודה שכשהתקשרו להגיד שהתקבלתי למקום שהתראיינתי בו יום קודם, דבר ראשון הייתי נורא מופתעת. ואז הייתי מאושרת, כי באמת חיפשתי המון זמן וכל התהליך היה מעצבן קשות. ואז נכנסתי ללחץ. אני לא יכולה להתחיל לעבוד עכשיו! ספטמבר מגיע ואיתו לפחות 10 סדרות שאני ממש חייבת לראות. ויש לי תור לרופא. ואני צריכה לעשות כביסה. ואין מצב שאני עוזבת את שסק לבד בבית כל היום. איך הייתי פעם מספיקה לעשות דברים? היו לי עבודה וחיים וחברים, ועכשיו פשוט אין לי זמן לכלום. לא, אני ממש לא יכולה להתחיל לעבוד ברצינות. ומה שאני בעצם מנסה להגיד פה זה שאני יותר מדי נהנית להיות בחופש.
אני מנסה להתגבר על קשיי הנשימה הלא מוסברים שתקפו אותי ולהזכיר לעצמי למה אני בכלל רוצה עבודה – 1. כדי לצאת מהבית ולהיזכר איך מדברים עם אנשים. 2. בשביל להרוויח כסף. שימו לב איך עניין בחיים או קריירה לא היו דרישה, וככה באמת יוצא שאני הולכת לעבוד במה שנשמע כמו אחת המשרות המשעממות ביקום. דווקא מתאים לי קצת שקט בחיים.
מה שאומר שיש לי שבוע לעשות את כל מה שרציתי ולא הספקתי – לתלות דברים בבית, לקנות בגדים, לראות חברים שמזמן לא ראיתי, לקנות מתנות לכל מי שאני חייבת, לראות את העונה השנייה של פרינג', ללכת לכל הצילומים והתורים שלי לרופא, להסתפר, לקבוע תור לקוסמטיקאית, לרדת 5 קילו, לבקר את סבתא, להתחמק מארוחת ראש השנה, לסיים את כל מה שנשאר לי בעבודה הנוכחית, לדבר עם מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי, לקנות אוכל חדש לחתולה, לשלם חשבונות, ואם יישאר עוד זמן – ללמוד איך משתמשים באיזה תוכנה שאין לי שום מושג מה היא עושה אבל הבטחתי להם שאני מדהימה בה ברמות.
אני צריכה ללכת להירגע קצת, ואז אולי אני אזכר שאני שמחה. מין שימחה היסטרית כזאת. העיקר שסופסוף קורה לי משהו בחיים, אחרי תקופה מאוד ארוכה של קיפאון ארקטי. האמת, זה דווקא כיף.

ב-2005 הופץ באימייל שרשרת מזכר סודי ביותר ממשרד ראש הממשלה, על פיגוע שעומד להתרחש. המזכר, שהופץ בספאם-שרשרת, נחשף במהירות כקמפיין לסדרה “חדר מלחמה” (AKA “חמ”ל רוה”מ”) של יאיר לפיד אצל הזכיינית רשת.
“עופרת יצוקה” כבר נמצא רחוק רחוק מאחורינו, אך הדיונים הרבים לגבי פעילות צה”ל באותה תקופה עדיין מהדהדים בעולם כולו. סרטון שהועלה לאחרונה ליוטיוב על ידי קבוצת “חוסם שמאל“, בו מסביר מי שהיה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן כי צה”ל פעם במהלך המבצע בצורה הומנית, משגע בימים האחרונים גולשים ישראלים רבים בפייסבוק.
חוסם שמאל הוא ארגון ששם לעצמו מטרה לשנות את השיח הציבורי על ידי “התאחדות נגד השמאל הסהרורי והתקשורת הנלוזה”. הסרטון, בן כשלוש דקות, מציג את הקצין הבריטי לשעבר מעיד לטובת צה”ל באו”ם, וטוען שמדובר בצבא המוסרי ביותר בהסטוריה של הלחימה האנושית.
לא משנה מה הנטיות הפוליטיות שלכם, הדברים הנאמרים בסרטון בהחלט מעניינים, ושווים צפייה. אך מה שיותר מעניין, כמו תמיד בפייסבוק, הן התגובות. כמעט 1,000 תגובות עד לרגע כתיבת שורות אלה מציגות ריבים פוליטיים רבים, בעיקר של גולשים ישראלים מהקצוות השונים של המפה הפוליטית.
הדיון, כמו גם העובדה שהסרטון הנ”ל צובר הצלחה, בינתיים, בעיקר בקרב גולשים ישראליים, גורם לנו לתהות על אסטרטגית השיווק וההסברה מאחורי הפעילות האינטרנטית של “חוסם שמאל”. דעתם, כמובן, לגיטימית וראוייה להשמע, אך לא ראוי להפיץ את דברים אלה, כמו רבים מהסרטונים האחרים שנמצאים באתר האינטרנט של הארגון, דווקא לאנשים בארצות אחרות?
לי באופן אישי, ההחלטה לרכז את המאמץ בפעילות בעברית, המיועדת לקהל ישראלי, נראית קצת קטנונית. הרי התקשורת נוטה, בצורה מעשית, למרכז (לפעמים מרכז ימינה, לפעמים מרכז שמאלה – תלוי בכתב / תוכנית / פלטפורמה) – זאת עקב רצונה לפנות לכמות גדולה ככל הניתן של קהל. תמיד השמאל יטען שהיא ימנית מדי והימין שהיא שמאלנית מדי.
אך מה שעוד גם שמאל וגם ימין תמיד יסכימו היא העובדה שההסברה הישראלית בחו”ל לא מספיק טובה, ואנחנו נתפסים, לעיתים לא בצדק, כבריונים של המזרח התיכון. אולי עדיף, במקום להתחיל להתנצח בריבים בלתי נגמרים בפייסבוק ולנסות “לצאת נגד השמאל הסהרורי” – לנסות לתרום למשהו עם קצת יותר תועלת בעולם.
מצד שני, אני שמאלני סהרורי ידוע, אז, אתם יודעים, תמיד צריך לקחת את הדברים שלי בערבון מוגבל.
לצפייה בסרטון (פייסבוק)
לאתר האינטרנט של “חוסם שמאל”
PAki: התכנים החמים ברשת הישראלית על פי פייסבוק
כך תתקנו את הפיד של פייסבוק
מסתבר שהחוק הישראלי לא חל על פייסבוק
אתרי הלייק מגלים: מה אוהבים חברי פייסבוק בכל אתר
פוסט מאת ארז רונן
ארז רונן הוא כתב טכנולוגיה בעבר וסטודנט לקולנוע בהווה. בזמנו הפנוי הוא משחק במשחקי וידאו, מתפעל ממוצרים של אפל ומתפעל את אימפרית "זה לחלשים" הכוללת בלוג ופודקאסט שבועי.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
גוגל השיקה פרויקט ניסיוני בכרום: חוויה מוזיקלית בווידאו המובילה את הצופים, הלכה למעשה, למחוזות ילדותם. יוצרי הניסוי הוא כריס מילק ולהקת Aarcade Fire האלטרנטיבית ו
הוא מדגים את היכולות האינטראקטיביות, האמנותיות והטכנולוגיות של כלי Web כמו HTML5 ומוצרי גוגל כמו הדפדפן כרום ותצוגת Street View במפות.
כפי שהעיר אליוט וון באסקירק מוויירד, נכון יותר לכנות את הפרויקט חוויה מוזיקלית מאשר קליפ וידאו, מאחר והיא חורגת מגבולות הקליפ הקוונוונציונלי. אל תטעו: תוכלו לצפות בווידאו ולהאזין למוזיקה, אך נוסף עליהם תהנו מגרפיקה המרונדרת בזמן אמת ותמונות הנשלפות מ-Google Maps ו-Street View. החוויה מופיעה בכמה חלונות בו זמנית וציפורים תלת מימדיות עפות מלון לחלון. היוצרים אף שילבו רגע סנטימנטלי אינטראקטיבי בחוויה, בה אתם יכולים לכתוב "לעצמכם הצעירים" מסר אישי.
ההרתפקה מתחילה כאשר תתבקשו להזין את כתובת יישוב הולדכם. ישראלים שיבקשו להגדיר ישובים בישראל יתאכזבו לגלות כי אין לגוגל מספיק מידע כדי להתאים את החוויה עבורם ועל כן כדאי להקליד שם של עיר בארה"ב או אירופה. בשלב זה גוגל תשלוף ותציג תמונות מיישוב הולדתכם (בהנחה ונולדתם במערב אירופה או ארה"ב) היישר מ-Google Street View וצילומי לוויין מ-Google Maps.
יוצר הפרויקט, אהרון קובלין, מסר לוויירד: "אנחנו נרגשים לפרוץ את גבולות קופסת נגן הווידאו ביחס של 4:3 או 16:9 ולתת לווידאו להשתלט על כל חוויית הדפדפן". קובלין הדגיש את ההישג בשילוב data-feeds בזמן אמת והתאמת החוויה באופן אישי לכל צופה.
על פי כריס מילק, על אף שסביבת HTML5 עדיין נמצאת בחיתוליה, הוא רואה את הדפדפן כחוויה אמנותית שלמה בשל יכולת HTML5 לאפשר אינטראקציה מיידית ומקיפה בין האמן למשתמש. הניסוי מדגים כמה תכונות של HTML5 בהן האפשרות לסנכרן מוזיקה ווידאו בין חלונות שונות, להשתמש בשפה עבור רינדור בתלת מימד, סיבוב וזום של תמונות לוויין מגוגל מפס ואף שילוב אנימציה בזמן אמת בתוך תמונות לוויין.
התנסו בחוויה בעצמכם. גוגל ממליצה (כמובן) להשתמש בדפדפן שלה, כרום ולסגור את כל שאר החלונות והתוכנות לפני שמתחילים, שכן הניסוי זולל משאבי מחשב. אם אתם מתעצלים להתנסות, הסרטון למעלה ימחיש לכם את החוויה. אחרי שתתנסו ספרו לנו, האם אתם חושבים ש-HTML5 יזלול את הפלאש לארוחת צהריים?
פוסט זה פורסם במקור ב-ReadWriteWeb, אחד הבלוגים הנקראים והמשפיעים ביותר בעולם בתחום הווב.
עוד ב-RWW: עשר טעויות נפוצות של ספקי API
פוסטים קשורים -->
Street view של גוגל ב-3D: לא בדיחה של 1 באפריל
חובה לצפות: מיקרוסופט חזק בתמונת המפות
חורימבה מחלקים: 25 כרטיסים ל-Chrome Devfest של גוגל
פיפא וגוגל מציגים: כלים לחוויית מונדיאל עשירה יותר
פוסט מאת ReadWriteWeb
ReadWriteWeb הוא אחד הבלוגים הנקראים בעולם והבלוג מספר 1 בתחום טכנולוגיות מידע. ReadWriteWeb מפרסם את הפרשנויות המעמיקות והאיכותיות ביותר מדי יום על תעשיית האינטרנט. פוסטים נבחרים של ReadWriteWeb יתפרסמו ב"חורים ברשת" מדי שבוע
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
לפני כמעט שנתיים הגעתי למשרדי מכללת הייטק בהרצליה עם המלצות של אנשים טובים. אני אוהב להדריך, אני חושב שאני טוב בזה, ואני שואף לעשות סוויצ' מחיי IT משמימים מזה כבר 10 שנים אבל לא לגמרי מצליח לפרוץ החוצה. הייתי אמור לתת שם הדרכות לינוקס, הסכמתי אפילו לירידה משמעותית במחיר לשעה כדי שיתנו לי קורסים להדריך (אמרה לי את זה המנהלת בפירוש – תן לי 30% פחות מהמחיר הרגיל שלנו ואז אוכל לשבץ אותך). אני הסכמתי לתת מחיר מיוחד, כי ממש רציתי לעשות את הסוויץ' הזה. אבל חודשים ארוכים חלפו ולא קיבלתי צלצול.
ואז לפני כשנה וקצת ראיתי שהם מחפשים מורה לקורס טכנאי PC. שאלתי למה לא מתקשרים אלי והבהירו לי שזה הרבה פחות כסף ובנוסף זו התעסקות עם חלונות. להכל הסכמתי רק כדי להכניס רגל דלת, אבל לא היה לי מושג לתוך מה אני נכנס. מלבד שניים או שלושה תלמידים רציניים שבאו לשמוע וללמוד, היה מדובר בחבורה של משועממים שבהו בתקרה ונמנמו וסירבו בתוקף לנסות להבין. ממולי ישבה כיתה של 13 איש בני 25-34, שליש מהם לא ידע להפעיל אפילו "חלונות"(!!) לא כל שכן להבין למה לחשמל יש פלוס ומינוס, ואני אמור הייתי (לפי מערך השיעורים שהיה דף בודד ודל תוכן) ללמד חשבון בינארי, חוק אוהם, מספיק כימיה כדי להסביר מה ההבדל בין מוליך ומבודד, זיהוי צ'יפים, הבנה של ההבדל בין PCI מקבילי ל-PCI-X טורי, northbridge, southbridge וכל מה שהולך על לוח אם ועל קו אינטרנט בשלושה עשר השיעורים של השלב ראשון בקורס.
נתנו לי ספריה מלאה במצגות אבל כשגילו אחרי שלושה שיעורים שאני משתמש בהם ירדו עלי כסאח והסבירו שהן גרועות ובעצם אסור לי בכלל להשתמש בהן. זה לא שהיו מצגות מעודכנות, אסור היה לי להשתמש במצגות האלו נקודה. אם אני רוצה אני מוזמן לבנות חדשות בזמני החופשי (והחינמי). כשניסיתי לרמוז שכדאי ללמד אותם על הרכיבים לפני שיורדים לאבסטראקטים כמו חוק אוהם וחשבון בינארי ירדו עלי שאני ביקורתי ושחצן כי ככה מלמדים כבר שנים שם והכל בסדר. כשביקשתי רשימת תפוצה או פורום אמרו לי שבועות "עוד רגע" עד שפתחתי להם בעצמי אחד מחוץ לאתר המכללה, וכולי. לא אכנס לעוד פרטים, אבל אסכם בזה שמהם קיבלתי כל הזמן ביקורת שלילית ומהתלמידים קיבלתי משוב חיובי. חלק מהם העידו שזו הפעם השניה שהם נאלצים לעשות את הקורס ואצלי יותר מענין ומובן (מה גם שבמחזורים קודמים הלכו מכות בהפסקות ואנשים ברחו הביתה. כן, אני מדבר על אנשים בסביבות גילאי השלושים).
אחרי שבעה שיעורים שבהם הפער גדל בין מביני הענין ואלו שבאו להתבטל (הייתי חייב להניח שאת השכ"ל שלהם משלם משרד העבודה, כי שכל לא היה להם הרבה), הודיעו לי מהמכללה שאין לי מה לבוא יותר ולא פירטו אם יש סיבה ספציפית. שום משוב. הניחוש שלי היה שהמדריך הקבוע של הקורס פשוט חזר לו מחופשה בחו"ל ורצה לחזור לעניינים.
אז אחרי כל כאב הראש הזה, והרגשה שלא בשליטתי גם נשרף לי בין הידיים גשר ושאולי לא אשוב אפילו ללמד שם יותר לינוקס לקהל יותר איכותי, אני מחכה כבר 12 חודשים לתשלום מהם. דרשו ממני שאוציא להם חשבונית מס לפני שישלמו (הוצאתי, בקרוב אשלם עליה מע"ם ומקדמות מס הכנסה, אבל הצ'ק עוד לא הגיע).
אני באמת לא רוצה להשתין לבאר שחברים טובים שלי שותים ממנה. אומרים לי שהם משלמים בזמן והם אנשים נהדרים. אולי יש בין קוראי גם שיגידו שהקורסים שלהם טובים, אבל הנסיון האישי שלי היה מאוד רע איתם. אין חומר לימוד מסודר, אין גיבוי למדריך, אין מוסר תשלומים. אני את מרכולתי ושכלי אציע למתחרים שלהם. נכון להיום כבר עלינו מדרגה והבטיחו ששולחים לי צ'ק, אבל חודש עבר וצ'ק אין. אם אני חיב למחוק חוב של כ-2500 ש"ח, לפחות אקנה בסכום השערוריתי הזה את הזכות לומר את אשר על ליבי.
ישראלים יקרים – אתם מאכזבים אותי כל יום מחדש. מה נהיה איתכם?
תגים: אנשים, ביקורת, החיים, כסף, מורה, מרגיז
פייסבוק חווה בעיות זמינות קשות ברגעים אלה וסביר להניח שלא תוכלו לבקר באתר.
אבל חכו, לפני שאתם מחפשים כדורי הרגעה בידיים רועדות, מלאו את הסקר הקצר שהכנו. לא למכורים בלבד. יש לכם תשובות מוצלחות יותר? שתפו אותנו בתגובות.
פוסטים קשורים -->
מה הייתם עושים ב-108 מיליון ש"ח?
סקר הפייסבוק הגדול: התשובות שלכם
למה קמפיינים לצעירים בפייסבוק מצליחים?
פוסט מאת מערכת חורים ברשת
חשבון המסתורין של חורימבה, תכנים שאין מי שיקח עליהם אחריות ושאר ירקות
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
0.
ציפיה סבירה לפרטיות. חן הוא אוהד בית"ר ירושלים; הוא גם גיי בארון. ביום שבת תיאורטי בעוד שנה יכנס חן לאצטדיון טדי לצפות במשחק, תוך שהוא שוכח שיש לו בתיק תמונה של המאהב שלו, ג'ל KY והזמנות למסיבה שתערך במוצאי השבת. פתאום, הגיע שוטר וביקש מחן לחפש על גופו; לא, הוא לא היה צריך עילה סבירה יותר, או חשד שלחן יש נשק: המחוקק הישראלי הסמיך אותו לחפש בלי סיבה כזו. השוטר רוקן את תוכן תיקו של חן מול כולם, ושלל אוהדי הפועל ראו שהמאהב שלו, אחמד, הוא ערבי (לקריאת הצעת החוק). אחרי שהשוטר הלך, וסיים עם החיפוש, שאר אוהדי בית"ר נשארו לטפל בחן.
1.
הצעת החוק לתיקון חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור מבקשת, בין היתר, לייתר את ההגדרה של ציפיה סבירה לפרטיות: מרגע שמקום מסוים הוכרז כמקום מועד לאלימות על ידי המשטרה, כל אדם, ללא כל עילה, יופשט מזכויותיו החוקתיות וכל פקח עירוני יוכל לחפש עליו ללא עילה. החיפוש יחול גם בבתי ספר, מגרשי כדורגל, מתחמי בילוי ועוד.
2.
בפועל, אם הצעת חוק כזו תעבור, ועוד במסגרת חוק ההסדרים מדובר בביטול של זכויות חוקתיות. מצב שמדינת ישראל רגילה עליו; לא מעט חוקים שעברו לאחרונה מטרתם היתה להגביר את מרחב הפשיעה: החל מחוקי היובש שאסרו מכירה של אלכוהול בשעות הליליה וחוק המקנה לשוטרים סמכות לשפוך את בקבוקי האלכוהול שנשתו במקומות ציבוריים. יותר ויותר דומה כי הממשלה מנסה להסדיר תחומים שלא אמורים להיות מוסדרים על מנת להקל על המשטרה להלחם באלימות.
3.
ניצן ברומר עמד מעט על הקשר הסיבתי בין מועד כניסת החוקים לתוקף לבין הצלחתם והסביר כי "חוק היובש מטופש, לאף אחד לא תהיה בעיה לרכוש את הבקבוק ב 22:45 או אפילו ב 22:59, השעה 23:00 היא שעה פורמלית אבל היא לא יכולה להתמודד עם ילדים שהשחילו בקבוק וודקה בעגלת הקניות של הסופר או ששלחו את האח הגדול יותר להביא אותו מהפיצוציה, או אפילו שלחו את אחת מבנות החבורה שתחשוף מחשוף, תשרבב חיוך ותחזור עם בקבוק. אם חוק היובש היה נכנס לתוקפו לפני חודש או אפילו רק לפני שבוע ערוות המחוקק היתה נחשפת במלואה, ילדים היו ממשיכים להשתכר, קטטות אלימות היו ממשיכות להתפתח וילדים שיכורים היו ממשיכים להתאשפז בבתי החולים, על מנת להימנע מהמהצב המביך הזה, הוחלט לדחות את החלת החוק לתחילת שנת הלימודים, כך יוכלו לספר לכם סיפורים ואגדות ולסנוור אתכם עם סטטיסטיקות ומספרים על הצלחתו האדירה של חוק היובש". אני חותם על כל מילה.
4.
אבל מה יצא למשטרה מהרחבת מעגלי הפשיעה? כלומר, מדוע שוטר צריך את הסמכות להכריז על כל אדם מסוכן בלי שיקול דעת? חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה), 2010 קובע כי "אדם המחזיק משקה משכר בכלי קיבול שאינו כלי קיבול סגור, במקום ציבורי או ברכב הנמצא במקום ציבורי, בין השעות 21:00 ל-06:00, חזקה כי בכוונתו לשתות את המשקה המשכר וכי שתייתו עלולה להביא להפרת הסדר הציבורי או לפגיעה בשלום הציבור או בטחונו, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של השוטר". כך גם בסעיף 6ב להצעת חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור בה נקבע כי "שוטר רשאי לערוך חיפוש על גופו של אדם המצוי במקום מהמקומות המנויים בתוספת ובסביבתם הקרובה או במקום שהוכרז עליו לפי סעיף קטן (ב) לשם בדיקה האם אותו אדם נושא עמו נשק שלא כדין, וזאת אף אם לא קיים חשד". מטרת החוקים ברורה: להפקיע מבית המשפט את שיקול הדעת.
5.
מה? עד כה, היו למשטרה סמכויות אכיפה של חוקים, אולם אלה היו כפופים לשיקול דעת של השוטר שהיה צריך להראות עילה סבירה או חשד סביר; לאחר מכן, בית המשפט היה בוחן את העילה הסבירה של אותו שוטר, בודק האם היה חשש לחיפוש וכדומה. אולם, לאחרונה ארגוני שמאל וזכויות אדם התלוננו על השימוש המוגזם של המשטרה בסמכויות, וביקשו לבדוק את שיקול הדעת של המשטרה. אולם, אם המשטרה תשנה את החוק כך שלבית המשפט לא תהיה ביקורת, עבודתה תעשה קלה יותר, שיעור ההרשעות יעלה (כי לא יפסלו ראיות שהושגו אגב חיפוש נעדר סמכות) ולא תהיה בעיה.
6.
אזרחי ישראל צריכים להיות כמו נמלים: ממושמעים, צייתנים, שתקנים. אם הם לא כאלה, השב"כ יקרא להם לשיחת הבהרה ויסביר שהם צריכים לציית לחוק. כך גם עם החיפושים. ביטול הציפיה הסבירה לפרטיות נוגדת עקרונות כה יסודיים של השיטה. בית המשפט העליון פסק כי "כך, למשל, חוק סדר הדין הפלילי… קובע מצבים בהם חל איסור על חיפוש בגופו של אדם ומצבים בהם הדבר אפשרי. חוקתיותו של הסדר זה נקבעת על פי הוראותיה של פסקת ההגבלה. אכן, עלינו להבחין בין היקפה של הזכות לבין מידת ההגנה עליה או מימושה. … סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין". (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה).
בית ספר ב”פתח תקווה”, 290 תלמידים, 289 מתוכם אתיופים. פלא שההורים לא רוצים שהילדים שלהם ילמדו עם אתיופים? בתי הספר של הלבנים טובים יותר.
האם יכולה להתקיים ברכת ראש השנה מכוערת מזו שח”כ אנסטסיה מיכאלי הספימה לי בשנה שעברה?
כן.
• עוד בנושא: שנות טובות מכוערות
לפני ארבע שנים, שזה בערך שני נצחים במונחי רשת, לדובי עוד לא היה בלוג בבלוגלי, שלא לדבר על דומיין משלו, אבל היה לו יומן בלייבג’ורנל, במסגרתו פורסמה רשומה נרגנת משהו על מאמר שיצא לדובי לקרוא במסגרת המחקר שלו, מאמר שעסק בדפוסי הצבעה בבחירות בגרמניה ובבריטניה.
קצפו של דובי יצא על פיסקה אגבית כמעט שנגעה לניתוח הנתונים של מצביעים שתמכו אך ורק באחת משתי המפלגות הגדולות לאורך תשע מערכות בחירות (בבריטניה) או ארבע עשרה מערכות בחירות (בגרמניה). מן הנתונים שמובאים בשני הגרפים קל להבחין כי חלק ניכר מן המצביעים הפגינו נאמנות מלאה (או כמעט מלאה) למפלגה אחת לאורך כל התקופה, אבל לאחר שמסירים את המצביעים הנאמנים מקבלים תמונה מעניינת בה הפיזור בין אופני ההצבעה השונים הוא אחיד כמעט לחלוטין (אחוז המצביעים שבחר ארבע פעמים לייבור וחמש פעמים שמרנים, נניח, דומה מאוד לאחוז המצביעים שבחר פעמיים בשמרנים ושבע פעמים בלייבור, ובעצם, כאמור לכל אפשרות אחרת. בגרמניה, על פני ארבע עשרה מערכות בחירות, התקבלה תמונה דומה להפליא).
בבואם להסביר את הנתונים האלה טענו כותבי המאמר שהמצביעים שאינם נאמנים הצביעו באופן אקראי לחלוטין, ממש כאילו הטילו מטבע לפני כל מערכת בחירות. כפי שדובי אמר אז, ובצדק, לו זה אכן היה המצב היינו מקבלים דווקא ריכוז גבוה של מצביעים סביב האפשרויות של שיוויון במספר ההצבעות לשתי המפלגות ולא התפלגות אחידה כפי שמופיעה בשני הגרפים.
שנתיים אחר כך, כשפתרתי את שאלת הכדורים והשק להנאתי נזכרתי איכשהו ברשומה ההיא של דובי ורצתי לבדוק אותה. כמה ימים אחר כך כבר פיתחתי את מה שכיניתי ביני לביני “מודל הצבעת נאמנות חלשה”.
חשוב לציין בשלב זה שיש, כמובן, יותר ממודל אחד שיכול להסביר דפוסי הצבעה דומים לאלה שבגרף. המתבקש שבהם הוא לטעון שאין טעם לנסות ולהעמיד החלטה מורכבת כמו הצבעה של קולות צפים על בסיס של מודל מתמטי יחיד, ואפילו פשטני במיוחד. מודל אחר שיסביר תופעה כזו הוא מצב של סחף פוליטי הדרגתי, סחף שמתבטא, נניח, במעבר של שלושה אחוזים מן המצביעים ממפלגה אחת לשנייה בכל מערכת בחירות (יש לציין שאם זה אכן היה המצב בבריטניה או גרמניה במערכות הבחירות שנותחו והכותבים לא טרחו לציין זאת מדובר במחדל גרוע בהרבה משגיאה מתמטית תמימה גם אם גסה).
הטענה הבסיסית של המודל היא שקולות צפים מתנהגים בדיוק כמו שולף הכדורים שנידון בשני הפוסטים הקודמים. בבחירות הראשונות הם שולפים באקראי כדור\מפלגה מהשק (בהסתברות שווה לשתי המפלגות), אבל עם כל בחירה במפלגה מסויימת הם מוסיפים לשק כדור נוסף שמייצג את אותה מפלגה.
מלבד העובדה שהמודל הפשוט הזה משחזר את התוצאות האמפיריות של המחקר יש בו גם הגיון שנרמז בשמו. קולות צפים נוטים לפתח “נאמנות חלשה” למפלגה שבה כבר בחרו, נאמנות חלשה כזו מתבטאת באותה תוספת של כדור המגדילה את ההסתברות לחזור שוב למפלגה שכבר נבחרה. מובן מאליו שיש גם הגיון פסיכולוגי בתיאור הזה. הבוחר מעדיף להרגיש שלם עם בחירתו, לא רוצה לתפוש את עצמו כחסר חוט-שדרה אידאולוגי, ולכן, עם כל בחירה במפלגה מסויימת הוא גם מגדיל את הנטייה שלו לחזור אליה.
כפי שכבר ציינתי, המידע הדל שנכלל במאמר המקורי לא מאפשר לבחון את מידת ההתאמה של המודל המוצע להתנהגות המצביעים בפועל. יחד עם זאת, מי שמעוניין לבחון את המודל הזה כפרויקט מחקרי יכול לעשות זאת בקלות על-ידי בחינה של היסטוריית ההצבעה של אותם קולות צפים (ולא רק של מספר הפעמים הכולל בו הם בחרו בכל אחת מהמפלגות).
ברמה הפרקטית, אם המודל מהווה תיאור נכון הרי שיש לו מסקנות מעשיות עבור מפלגות רלוונטיות. כפי שעולה בבירור מהמודל, השלב המכריע ביותר בהיסטוריית הבחירות של קולות צפים הוא מערכת הבחירות הראשונה שלהם. זה השלב שבו לתוספת של כדור בעל צבע מסויים יש את ההשפעה המרבית על דפוסי ההצבעה של אותם בוחרים בעתיד. המסקנה, הלא ממש מפתיעה, אם כן, היא שאת מאמצי הגיוס וההסברה הגדולים ביותר ראוי להשקיע בקולות הצפים שזו גם מערכת הבחירות הראשונה בה הם מצביעים. העברה של קול צף שנהג להצביע למפלגה המתחרה אולי מצטלמת מצויין בתשדירי הבחירות אבל (לפי המודל) מרבית הסיכויים הם לחזור ולאבד את הבוחר הזה במערכת הבחירות הבאה.
מסקנה נוספת, מעט מעורפלת יותר, נוגעת לחשיבות של הגברת הנאמנות החלשה שבמרכז המודל. מפלגה שתצליח לגרום לבוחריה להחזיר לשק לא כדור אחד בלבד, אלא, נניח, 1.1 כדורים (בשלב זה אין טעם של ממש לדבוק במספרים שלמים דווקא), תצליח להגביר את התמיכה בה המערכת הבחירות הבאה כמובן, וגם באלה שלאחריה. שוב, למצב כזה תהיה השפעה מקסימלית אם הוא יתרחש במערכת הבחירות הראשונה בה מצביעים הבוחרים, ובמלים אחרות, את המאמץ הגדול יש להשקיע לא רק בגיוס המצביעים האלה אלא גם בחיזוק הנאמנות שלהם והתחושה שהמפלגה יכולה להוות “בית פוליטי” טבעי עבורם.
יש, מבחינתי לפחות, משהו עצוב במסקנות האלה, מסקנות שאומרות שהדרך לחזק מפלגה הוא פנייה דווקא לאוכלוסיית הקולות הצפים הצעירים, ומחזקות מגמות אופנתיות שאני לא ממש אוהב בפוליטיקה. טוב, יש סיכוי סביר שכל המודל הזה הוא סתם קשקוש.
דיסקליימר: קיים סיכוי סביר למדי שממש כשם שלא חידשתי דבר בדיון המתמטי של הפוסטים הקודמים כך גם המודל הזה מוכר לאנשי מדע המדינה או לסטטיסטיקאים, וכבר הוכח או הופרך.
Related posts:
הויכוח סביב מכתב השחקנים שמסרבים להופיע מעבר לקו הירוק מפיק טיעונים שונים מכל הצדדים.
הטיעונים של "תומכי אריאל" מבובלבלים אבל אין לי עניין להתווכח איתם.
לעומת זאת, אני מעוניין לחדד את הטיעון של "שוללי אריאל".
הנקודה היא לא הקו הירוק הפורמאלי.
הנקודה היא לא תושבי אריאל והתנחלויות אחרות. אני בטוח שאחוז האנשים הטובים והאנשים הפחות טובים באריאל דומה למקומות אחרים שאינם התנחלויות.
הנקודה היא לא להעניש את תושבי ההתנחלויות בגלל שהם חיים בהתנחלויות.
הנקודה היא לא תהליך השלום הקיים או לא.
הנקודה היא לא הסיבות שהביאו להקמתם של אריאל והתנחלויות אחרות.
הנקודה היא לא האם אריאל תהיה בתחומי מדינת ישראל לאחר שייחתם הסדר זה או אחר.
הנקודה היא לא החוק הבין לאומי.
אז מה הנקודה?
אריאל נמצאת בתוך שטח שמתנהל מחוץ לתחומי החוק של מדינת ישראל. אריאל נמצאת בשטח שמתנהל על פי החוק הצבאי.
השלטון הצבאי יוצר אפרטהייד מובנה של הפלסטינים תושבי השטחים.
כדי שתושבי אריאל יוכלו לחיות בנחת, הצבא מונע מהפלסטינים לחיות את חייהם כפי שהיו רוצים לחיות אותם.
מבחינת תושבי אריאל, התושבים הפלסטינים שסביבם הם אנשים שקופים. השלטון הצבאי דואג לכך.
האפרטהייד הממוסד של האנשים השקופים, הפלסטינים תושבי השטחים, הוא הנקודה.
תפקידה של המחאה נגד ההתנחלויות היא לפעול נגד תהליך ההשכחה וההתעלמות מהאנשים השקופים, התושבים הפלסטינים תושבי האיזורים שנמצאים מעבר לקו הירוק.
בין הודעה על בחירות לועד איגוד האינטרנט לבין הודעה על רישום מוקדם של שמות מתחם בעברית, פרטים אישיים של חלק מחברי איגוד נחשפו באתר האיגוד.
בוריס גילה לי כי לאחר ששלח את הטופס המקוון לחידוש החברות באיגוד האינטרנט קיבל הודעת דוא"ל הכוללת קישור לפרטי ההזמנה שלו:
מסתבר שהקישור לדף ההזמנה כולל את מספרה ועל-ידי שינוי המספר ניתן לראות פרטים של הזמנות אחרות. ככל הנראה הגישה אפשרית לנתונים של הזמנות פתוחות שטרם אושרו על-ידי הליך ידני במשרדי האיגוד. הפרטים שנחשפו כוללים שם פרטי ומשפחה, כתובת דוא"ל, כתובת, כתובת למשלוח החשבון, סוג כרטיס האשראי ומספר תעודת הזהות. לא נחשפו מספרי כרטיסי האשראי. (בידי ישנם צילומי מסך נוספים).
בתגובה לפניה הבוקר מסר רימון לוי, יו"ר איגוד האינטרנט, כי הנושא בבדיקה.
נכון לשעה זו לא קיימות הזמנות חשופות אך לא ברור האם הפרצה נחסמה או שאין הזמנות פתוחות.
אני לא מבינה: השף של הכלא אמור להיעלב מהעניין? אוי אוי אוי, מאיר אברג’יל החזיר את המנה שלו למטבח.
כאילו, ברצינות, מישהו אמור להתרשם מזה? מקסימום יחזירו לו את המנה עם תוספת גבינה, או יותר חם או שיוציאו את הכוסברה.
זה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת בבנדיקט.
למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ומביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.
בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות "ניסוי כלים" בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים (עדכון מבהיל – גם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה וגם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.
בינתיים, מחוץ להיכלות הממשל, מתחילה הקרן החדשה לישראל להראות סימני עייפות מדאיגים במאבק מול השמצות הימין (שגובלות בעלילת דם רוב הזמן).
תשמעו… מההימלאיה ועד האיטי יש כריתת יתר. כשהעצים לא מחזיקים את הקרקע בשורשיהם, הקרקע פשוט מחליקה בגשם הראשון לנהר והופכת להצפת בוץ שקוברת כפרים במורד נתיב הנהר. אם המדרון כולו גולש, הוא לא צריך להיות חלקלק או מחוספס, אתה תיפול איתו לנהר. ממשלת ישראל הנוכחית עוקרת עצים בסיטונות. ממשלה שמעקמת ידי אמנים ותאטרון איננה דמוקרטית, ממשלה שמחזיקה עם כבוש ולא מקדמת שלום אינה יהודית. תגידו לי למה אנחנו עדיין תחת האשליה של "יהודית ודמוקרטית"?
תגים: haaretz, ynet, אי-צדק, אי-שוויון, אידאולוגיה, אינטרנט, אמנות, אנשים, אקטיביזם, בידור, ביקורת, בלוגוספירה, דמוקרטיה, הסברה, חדשות, חופש הדיבור, חוק, חוק ההסדרים, ישראל, ממשלה, מפחיד, מרגיז, נתניהו, שלום, תאטרון, תרבות
חשבתי שחלק מהקטע של לשבת בכלא זה שאנשים אמורים *לסבול*. כי הם אנשים שעשו מעשים לא טובים ומגיע להם עונש.
וכן, כולנו נענשים באוגוסט הנוכחי. גם אבנר הררי.
כסף להשכלה הגבוהה זה יופי, אבל יש לו מחיר. גדעון עשת:
והנה מתברר שיש כאן דווקא רפורמה גדולה: לראשונה מאבדת המועצה להשכלה גבוהה את סמכותה, שנקבעה בידי הכנסת, לחלק תקציב ליעדי ההשכלה הגבוהה. הכסף יגיע רק אם היא תעשה מה שהאוצר רוצה. או בלשונו של האוצר: "התוכנית כוללת טבלת שימושים מוגדרת". והמשמעות: לאוצר יש זכות וטו על השימוש שייעשה בכסף: "הוועדה לתיקצוב ולתיכנון ואגף התקציבים באוצר יגבשו במשותף יעדים מדידים ואבני דרך, שישמשו לבקרה ומעקב אחר יישום התוכנית".
גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?
לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.
וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.
הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.
ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.
את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.
אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

[תמונה: גוני ריסקין]
פוסטים קשורים:
הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.
רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.
אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.
יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.
לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.
אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.
נעבור לנושא הסבוך יותר, זה של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים היה חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.
עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).
אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).
אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.
(יוסי גורביץ)
0.
"הניכור מבסס את עצמו בצורה חלקית מכך שהתחכום בצרכים ובאמצעים (לריצויים) בצד אחד מייצרים ברבריות חייתית, שלמה, אכזרית ומצד שני אבסטרקסטית של הצורך … האדם שב למאורתו, שהיא כעת מזוהמת על ידי הנשימה הנגועה של הציביליזציה, והוא ממשיך לחיות בצורה זהירה, בהיותו זר למגוריו שיכולים להמשך ממנו בכך יום … זה לא רק שלאדם אין יותר צריכים – אפילו החיה שבתוכו חדלה מלהתקיים. בן אירלנד אינו יודע יותר על הצורך למעט הצורך לזון, ובפועל רק הצורך לזון מתפודים ותפודים עבשים, כך הזן הרע של תפודים. אך בכל עיירה מתועשת של אנגליה וצרפת יש כבר אירלנד קטנה. לפרא ולחיה לפחות יש את יצר הציד, השיטוט וכדומה – הצורך בלוויה. הפשטת המכונה, של התעסוקה נועדה להפוך את הפועל מתוך האדם המתהווה, הלא בוגר בעליל, הילד – כאשר האדם הופך לבן מוזנח. המכונה משכנת עצמה לתוך חולשת האנושיות על מנת להפוך את האדם החלש לתוך מכונה." (מתוך: קארל מרכס, דרישות אנושיות וחלוקת העבודה תחת הכלל של רכוש פרטי, כתבי יד פילוסופיים ופוליטיים, 1844)
1.
את שקארל מרכס אמר לפני מאה ומחצה יש לומר שוב היום. משלם המסים הישראלי תרם למכונת הכיבוש 40 מיליוני שקלים לצורך בניית תיאטרון בעיריית אריאל. התיאטרון, לכאורה, יציג את מיטב הצגותיהם של תיאטראות ישראל, ושלל צוותי השחקנים ידרשו לעלות לאריאל על מנת להציג לתושבי העיר תרבות. מנגד, ובצורה צפויה למדי, אמנים רבים הצהירו כי יחרימו את התיאטרון בגלל הכיבוש (אבל יזעמו כאשר אחרים קוראים להחרים אוניברסיטאות וחוקרים). הבעיה היא, וכנראה מה ששרת התרבות שלנו, לימור לבנת, לא מבינה, שתיאטרון אינו בידור, אינו אמצעי להגשמת צרכים ולהפגת הניכור: תיאטרון, כמו מוסיקה, כמו אמנות פלסטית, הוא ביטוי שנובע מחופש הביטוי. אמנות אינה בידור: בידור נועד להפיג את הניכור, להרגיע את הפרולטריון ולעודד אותו לשוב למעגל היצירה, להגשים את אותם צרכים מרכסיאנים כמו רעב, ותו לא. אמנות? אמנות היא ביטוי של נפש האדם. ככזו, אין יכולת לכפות אותה על אנשים.
2.
אכן, לא נעים להציג מחזות עם מסר מסוים במקום בו זכויות אדם מופקעות, אדמה נתפסה בכח והריבון הוא צבא. כל הגורמים האלו, יחדיו, גורמים לדיכוי נפש האדם, להתקת האמנות מיוצריה. אכן, צודק עפרי אילני כשמבהיר מדוע הצגתו של ברטולט ברכט באריאל היא כה אבסורדית. אולם, מנגד מתבטא רון נחמן, ראש עיריית אריאל, כי "לתרבות אין קשר לפוליטיקה" ובכך מצדיק את עמדת השוללים: השוללים, אלפי הטוקבקיסטים שקוראים לסנקציות נגד השמאל על החרמת התיאטרון, אינם רואים את הקשר בין הפוליטי ליצירה.
3.
במדינה בה מופת הקולנוע היא מערכון בסדרה פופולרית שחוזר על עצמו בצורה מעגלית ברור כי הציבור אינו יכול לקשור בין תרבות לאנושיות. חזונו של מרכס התגשם כאן מבלי לחשוב שנית: התרבות, של כוכב נולד שהצליחה לרמוס כל שבריר של מקוריות והוויה אנושית בלבם של אנשים, הרסה את היכולת להבין ביקורת מהי. לא בכדי לא האמנים ולא הימין מבינים את החרם על אריאל. הרי, גם לתושבי אריאל מגיע בידור, ומדוע עליהם לסוע לתל-אביב לצורך כך? רק כשהתפישה הזו תגנז יהיה ניתן להבין מדוע חרם אמנותי לא יעיל בישראל: האמנים באו לשיר לנו שיר, לא לחנך אותנו.
והנה עוד קריירה מוזרה במסגרת המבצע "החברים של אלמה לא אוהבים עבודות משרד משעממות". ט' הוא חלק מחברה שעושה סקרים עבור גורמים ממשלתיים שונים. את אוגוסט הוא מבלה בצעידה מישיבה דתית אחת לשנייה, ובדיקת רמת הנגישות של כל ישיבה עבור נכים – כמה מדרגות יש עד הכניסה, האם יש מעלית, מה זווית השיפוע של משהו וכו'. עבודה ראויה להערכה מכל בחינה, בעיקר מהבחינה שבה הוא הולך ברגל ימים שלמים בקיץ רותח במיוחד.
ט' זוכה להערות רבות משוכני הישיבות שבהן הוא מבקר, חלק אוהדות, כמה מהן פחות, רובן אדישות ומניחות שגם מזה לא יצא כלום. השבוע הוא סיפר לי על אחד מהאנשים שמנהלים איזה ישיבה, שכששמע מה ט' עושה שם אמר "על זה משלמים לך? זה ממש בזבוז כספי ציבור!"

יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.
כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.
אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.
וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.
רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.
ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.
ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.
אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.
הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.
(יוסי גורביץ)
את סוף השבוע הארוך האחרון עשינו במלון בטבריה.
היה מוצלח להפליא ואפילו מזג האוויר הפתיע לטובה.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
מידי בוקר זכו אורחי המלון לקבל לחדרם ערימת נייר שבראש העמוד הראשון שלה מודפס הלוגו של מעריב.
מדובר בהחלטה עסקית פשוטה, לגיטימית וסבירה של שני הצדדים (המלון והעיתון).
גם על זה לא רציתי לדבר.
בזכות אותה החלטה עסקית זכיתי, בארוחת הבוקר, לצפות, בריכוז חריג מאוד מבחינתי, בקוראי מעריב.
לא שזה ממש נורא. לא שהעיתונים האחרים באמת טובים יותר. והפרינט, בכל מקרה, הרי מת.
אבל אז, כשאני נושא קערית קטנה של קורן פלייקס בשוקו, נפלו עיניי על מישהו קורא בעיון רב את המוסף לשבת, ניכר בו שהוא מייחס חשיבות של ממש לטקסט.
הייתי חייב להציץ.
זו היתה ההשתלחות השבועית, הטקסית והקבועה, של בן דרור ימיני בקרן החדשה.
גם על זה אני לא רוצה לדבר.
אבל מסיבות אחרות לגמרי.
הפאנק מתהמלון ששהינו בו החליף לא מזמן בעלים. במסגרת משחק המונופול המשעשע שמתנהל כאן הוא מותג מחדש תחת שם שביקש למחוק את ההילה המיושנת של השם הקודם. לא ממש חשוב מה הם השמות האלה.
בערב הראשון נחשפנו לסיסמא של הרשת – “לאנשים מפונקים במיוחד”.
משהו מוזר קורה לו לשורש פ.נ.ק לאחרונה.
כרטיס האשראי ההוא מקודם תחת הסיסמא “לפנק, לפנק, לפנק!”
זה מוזר, ובכל זאת סביר. השורש פ.נ.ק בהטיה הפעילה שלו הוא מעט אמביוולנטי, לא ממש חיובי ולא ממש שלילי.
אבל בהטיה הסבילה, נדמה לי, המשמעות היא כמעט תמיד שלילית.
ואף על פי כן, בישראל 2010, יש מי שחושב, וככל הנראה בצדק, שציבור הלקוחות שלו ישמח לקבל את התואר “מפונק במיוחד”.
Related posts:
לקראת סוף השנה תעריכנה הבחירות להנהלת איגוד האינטרנט הישראלי.
מכיוון שבמהלך השנה האחרונה לא חל כל שינוי בהתנהלות ועד האיגוד, למרות נסיונות להשפיע, אני שוקל להתמודד בבחירות.
יחד עם זאת, אני יודע שישנם מספר אנשים רציניים השוקלים להתמודד ובמידה וכך יהיה, אני אשמח לפנות את הדרך.
האסיפה השנתית של האיגוד תתקיים ב- 5 באוקטובר והמועד האחרון להגשת המועמדות לבחירות הוא ה- 21 באוקטובר. אני מניח שההחלטה תיפול בין שני תאריכים אלו.
ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן.
והאמת? לי אין הרבה זכות לדבר. אני מקבל כסף עבור השתתפות במאבק הזה. לא המון, אבל כסף. ובכל זאת, אם תהיו מוכנים לסבול עוד 800 מילה, אני רוצה להסביר למה המאבק הזה חשוב כל כך בעיני, למה הוא חשוב מספיק כדי שגם אתם תשתתפו בו.
האבולוציה של הספין
התנהלות המדינה בסיפור הזה מדגימה היטב את השתלטות היח"ץ על המדינה. היח"ץ שם את טלפיו לא רק על הממשלה, הח"כים או כל תפיסת ה"הסברה", אלא גם על ספר החוקים עצמו.
הספינים של שר הפנים, אלי ישי, התפתחו לאיטם מגזענות בוטה – זוכרים את "זרים מביאים מחלות"? – לשקרים גרידא. אחד השקרים הללו הוא הטענה, ששומעים שוב ושוב, שמהגרי עבודה מביאים ילדים כדי להלבין את שהותם במדינה. השקר הזה חצוף כל כך מפני שבדיוק ההפך הוא הנכון. לפי תקנה של משרד הפנים ("נוהל עובדת זרה בהריון") הורי הילדים הללו מאבדים את אשרת העבודה שלהם כאשר נולד הילד. כלומר, הבאת הילדים יצרה את סכנת הגירוש מראש. אמנם עד ליצירת הנוהל, ישראל החזיקה במדיניות שלא מגרשים ילד ואת אמו, והנוהל הוחל רטרואקטיבית גם על ילדים שנולדו כאן לפניו בואו לעולם. אבל במשך 15 שנה יבאה לכאן המדינה מאות אלפי מהגרי עבודה, ואלו הביאו רק 2,000 ילדים. בניגוד לציניות של ישי, רוב האנשים לוקחים את הילדים שלהם קצת יותר ברצינות, ולא מביאים ילד לעולם כדי לקבל "בייבי ויזה".
במלים אחרות, משרד הפנים הפך את הילדים לבלתי חוקיים במחי נוהל, ועכשיו הוא מאשים אותם בכך שהם לא חוקיים. וההתעללות לא נפסקת כאן. ילדים מחמש משפחות לפחות נמצאים בסכנת גירוש למרות שהם עומדים בקריטריונים, משום שמשרד הפנים דורש מהם להביא מסמכים שנמצאים כבר ברשותו; עובדת ובנה יגורשו, משום שבן זוגה הישראלי נפטר; הקריטריונים שלפיהם נקבע מי יגורש ומי ישאר מוטים אף הם: "ילדי עובדי השגרירויות" יגורשו, כשבמונח "עובדי השגרירויות" הכוונה גם למי שעבד שנה בשגרירות כמנקה. שוב ושוב המדינה יוצרת את הבירוקרטיה שתאפשר לה להאשים את הילדים הללו ומשפחותיהם בכך שהם, ובכן, לא עומדים בכללי הבירוקרטיה. המדינה למדה איך לעשות זאת על הפלסטינים, עתה היא מיישמת על ילדי מהגרי העבודה. זה מדהים, וזה מעורר רצון לצרוח.
הטיול נגמרהשקרים לא נפסקים כאן, כמובן. ישי משקר בנוגע למספר הילדים שנמצאים כאן, קשקש משהו על "אשרת תייר" ומאיים על אובדן הצביון היהודי של המדינה כאשר הוא מחזיק בשיא ייבוא מהגרי העבודה. אבל בטח כבר שמעתם את זה, אז לא אפרט. ובכל זאת, כדאי ללחוץ על נקודה אחת, שלא זוכה לתשומת לב מספקת – האמירה ההיא של ישי לפיה צריך לומר לילדים ש"הטיול נגמר".
האמירה הזו מרתיחה לא רק מפני שהילדים הללו נולדו כאן, וישראלים בדיוק כמוהו (אם לא מעט טובים יותר). היא מרתיחה מפני שישי מנסה להמעיט בחשיבות הזוועה שהוא והממשלה אחראים לה. תום כתב לא מזמן פוסט נהדר על מצב הילדים בקמבודיה, שמפרט בדיוק לאלו תנאים זוכים ילדים במדינה הזו. קמבודיה פחות רלוונטית לגבי ילדי מהגרי העבודה, משום שרובם פיליפינים. אז הנה כמה עובדות על הפיליפינים, שהושגו בחיפוש גוגל פשוט:
וזה לא הכל, בדה- מרקר פורסם ראיון קצר עם יו"ר איגוד רופאי הילדים, פרופ' מתי ברקוביץ', שמספר על תחושת החרדה של הילדים הללו, מאיים שחלק מהמתבגרים שלא יתאקלמו בארצות המקור עלולים להתאבד, ומספר שחלקם נמצאים "בסכנת חיים של ממש" בגלל שנולדו כאן. לדבריו, "יליד ישראל שיגורש לאחת ממדינות אפריקה יפסיק לקבל את החיסונים הנדרשים ויהיה חשוף למחלות מסכנות חיים וגופו עלול לקרוס – בשונה מילד אפריקאי מקומי, שגופו יודע להתמודד טוב יותר עם המחלה ולפתח חוסן טבעי נגדה".
אז לא, זה לא טיול. סביר להניח שישי יודע זאת. כנראה שגם רוב חברי הממשלה. ובכל זאת, הם החליטו על גירוש. ובכל זאת, ב-8 בספטמבר 400 ילדים עומדים להיעלם מכאן, ויזכו לאלוהים יודע איזה תנאים. ובכל זאת, ישי ממשיך לייבא הנה מהגרי עבודה, ולהפריח אגדות על סכנה לצביונה היהודי של המדינה.
והוא לא לבדוגרוע מכל, אלי ישי הוא בובת הקש שכולם עומדים מאחוריה. יש ממשלה מאחורי הגירוש הזה, יש ראש ממשלה, ולכולם נוח לתלות את האשמה בישי. אין ספק שהגזענות והשקרים הבוטים הופכים אותו למטרה קלה, אבל מאחוריו יש ראש ממשלה, ולו נוח לשתוק ולשלוח את שרה לכתוב לישי מכתב.
אז כן, משלמים לי על זה, אבל אני חושב שהמאבק הזה חשוב, ושהוא לא זוכה לתשומת הלב הראויה ברשת. זה מאבק חשוב משום שאפשר לנצח בו, ומשום שגם אם נצליח להשאיר כאן עוד שני ילדים בלבד, עדיין הצלחנו להשאיר כאן שני ילדים. והשמאל בארץ צריך להתחיל לצבור נצחונות. הפסדנו יותר מדי פעמים. וזה מאבק חשוב מפני שהוא נוגע לדבר חשוב בהרבה מצביונה היהודי של המדינה הזו – צביונה המוסרי.
בינתיים, קצת יותר מ-1,200 איש שלחו מכתב לראש הממשלה בנושא. אפשר להגיע ליותר, בקלות. כל מה שצריך זה עוד בלוגרים שמקשרים לאתר הזה (ואפשר לעשות זאת בקופי-פייסט פשוט). שוקי גלילי כתב פוסט נהדר על ילדי מהגרי העבודה, שחושף כמה מהנתונים העיקריים בנושא, ונראה לי שכמעט כל אחד יכול לכתוב פוסט כזה, אם הוא משקיע חצי שעה בגוגל וקצת רצון טוב, אבל גם קישור פשוט לאתר יעזור. אני מתחיל לראות פולניות מבצבצת לי בין השורות, אבל יש לי הרגשה שדווקא בגלל הקונצנזואליות היחסית של המאבק הזה, אנשים חשים שהוא נעשה מעצמו. הוא לא. הוא זקוק לכם. ואתם לא צריכים לעשות הרבה כדי לעזור המון.
התמונה: מכאן
(איתמר שאלתיאל)
נתקלתי אמנם במעט תגובות (מחוץ לבלוג) שטענו שהרחקתי לכת עם העיסוק המתמטי בפוסט הקודם, אבל לאחר התלבטות קלה החלטתי להמשיך בתכנית המקורית. הפוסט הזה, אם כן, יהיה מתמטי מעט יותר מקודמו, ויציג הוכחה אחת מתוך שתיים (שתיהן פשוטות למדי) לתוצאה שכבר נמסרה בסופו של הפוסט הקודם. הפוסט הבא, מנגד, יהיה חף לחלוטין (כמעט) מדיון מתמטי ויעסוק, כמובטח, בקשר בין המודל הפשטני הזה לבין דפוסי הצבעה של קולות צפים.
הוכחה 1 – אינדוקציה
ההוכחה הראשונה שאבקש לתאר היא גם הפשוטה יותר, מבחינת המתמטיקה שהיא דורשת, אבל היא מעט פחות אלגנטית מההוכחה השנייה ומעט מורכבת יותר להכללה עבור המקרה של מספר כדורים שרירותי.
נניח כי כבר הוכחנו את הטענה שלנו עבור שליפה של כדורים ונראה כי מהנחה זו נובע שההנחה תקפה גם עבור שליפה של
כדורים.
תזכורת: הטענה היא כי לאחר שליפה של כדורים על-פי התהליך שתואר בפוסט הקודם, ההסתברות כי
מהם הינם אדומים ו-
מתוכם הינם כחולים היא בדיוק
ללא תלות בערכו של
.
תזכורת נוספת: בפוסט הקודם, הראינו במפורש כי התוצאה הזו נכונה עבור כך שההנחה ממנה אנחנו יוצאים אינה בעייתית (למעשה לא היה צורך לעסוק כלל במקרים ה”מורכבים” יותר של
כדי שההוכחה באינדוקציה תעבוד, אבל תפקידם, החשוב, היה לשכנע אותנו שהתוצאה שהתקבלה היא אכן הגיונית).
נשאל את עצמנו, אם כן, מה היא ההסתברות לכך שלאחר שליפה של כדורים נקבל כי
מתוכם הינם אדומים ו-
מתוכם הינם כחולים. לצורך כך נסמן את ההסתברות כי
כדורים מתוך
שנשלפו הינם אדומים כ-
.
נפריד כעת, באופן מעט מלאכותי, ולא לחלוטין הכרחי בין האפשרות לפיה כל הכדורים שנשלפו הם מאותו צבע (שתי האפשרויות סימטריות כמובן) לבין האפשרויות האחרות.
האפשרות שלאחר שליפות נקבל
כדורים אדומים היא מכפלת ההסתברויות לקבל כדור אדום בכל אחת מהשליפות בהינתן שכל השליפות הקודמות הניבו כדור אדום. לאחר כל שליפה כזו גדל מספר הכדורים הכולל ב-1, וכך גם מספר הכדורים האדומים (כאשר בשליפה הראשונה יש שני כדורים ואחד מהם אדום). נקבל אם כך את התוצאה
.
נשים לב שהמונה של כל שבר במכפלה הזו מצטמצם עם המכנה של השבר הקודם לו במכפלה ולכן זו אכן התוצאה.
כעת נבחן את האפשרות המורכבת יותר של כדורים אדומים ו-
כדורים כחולים. יש שתי אפשרויות לקבל תוצאה כזו וההסתברות לקבל אותה הוא סכומן של שתי ההסתברויות האלה. נבחן במפורש את שתי האפשרויות האלה, הראשונה היא ההסתברות לכך שלאחר
שליפות קיבלנו
כדורים אדומים, ובשליפה ה-
קיבלנו כדור כחול. עבור השליפה האחרונה יש בשק
כדורים, כאשר
מהם הינם אדומים. כלומר
.
המקרה השני שיניב את אותה תוצאה הוא זה שבו לאחר השליפה ה- קיבלנו
כדורים אדומים, ובשליפה ה-
קיבלנו כדור אדום נוסף. במקרה זה בשליפה האחרונה שוב יש
כדורים בשק, והפעם
מתוכם הם אדומים. ההסתברות במקרה זה נתונה על-ידי
.
ההסתברות הכוללת, סכום שתי ההסתברויות האלה הינה.
.
אולם הנחת האינדוקציה שלנו אומרת כי ולכן נקבל
.
וזו, בדיוק, התוצאה שאותה ביקשנו להוכיח.
מש"ל.
שתי הערות לסיום:
Related posts:
יום ראשון הנוכחי מסמן לא רק את תחילתו של עוד שבוע חדש אלא את השבוע הראשון בו נכנס לתוקפו האיסור על מכירת האלכוהול אחרי השעה 11 בלילה, חוק המכונה גם בשם – חוק היובש. החל מהיום למעשה (או אמש אם שואלים את העיתונים), חל איסור על מכירה של אלכוהול לאחר השעה 11 בלילה, מלבד במסעדות, פאבים ובדיוטיפרי.
בעוד שבוע מהיום, או אולי בעוד חודש, הכותרות יהללו את הצלחתו האדירה של חוק היובש. ממשטרת ישראל ידעו לספר על ירידה דראסטית במספר השיחות למוקד 100 עם בקשה לשליחת ניידת לעוד חבורת בני נוער מתהוללים. ממד"א ובתי החולים יספרו על ירידה משמעותית במספר הילדים שהתאשפזו עם הרעלת אלכוהול או סתם הובאו שיכורים עד אובדן הכרה. המספרים גם בטח ידעו לספר על ירידה משמעותית בכמות אירועי הדקירה, המכות והוונדאליזם והכל בזכות "חוק היובש" שהציל אותנו מחבורות של בני נוער שיכורים – הידד למדינת ישראל.
אתמול בבוקר התעוררתי יחסית מוקדם ועל מנת לאפשר לעדי להנות ממנוחת השבת לקחתי את יהל ואת הכלב והלכנו אל גן השעשועים הממוקם במורד הרחוב. לא מדובר באיזו שכונה מוזנחת או עלובה, נהפוך הוא השכונה בה אני מתגורר נחשבת שכונה יחסית יוקרתית בחיפה, מסוג השכונות בהן נעצרים בני טובים וכ'. בכל רחבי הגן היו פזורים שברים של בקבוקי וודקה וערק, בקבוקי מיץ תפוזים, שאריות נרגילה ופחיות רדבול על מגוון סוגיהן. בהתחשב בעובדה שהגינה הזו משמשת אותנו, בעלי הכלבים, כמקום מפגש עד כסביבות 11 בלילה הרי שהבקבוקים הללו הובאו, נלגמו ורוסקו במהלך שעות הלילה המאוחרות יותר.
המראה הזה בשבת בבוקר לא היה מראה יחודי, בכל בוקר בסביבות 6:30 אני יוצא לטיול עם הכלב ופוגש מראות דומים של ונדליזם וסימני השתכרות, כמה שעות מאוחר יותר הגינה הזו תמלא בילדים זוחלים ומתרוצצים יחפים וכמובן שאף אחד בעיריית חיפה לא טורח לעשות דבר בנידון, לא כל שכן המשטרה. איפשהו אנשים כבר התרגלו לכך שבמשך חודשיים במהלך החופש הגדול הגינה הציבורית הופכת למקום ההשתכרות וונדליזם של בני נוער בחופשה.
השבוע הזה הוא לא סתם שבוע חדש, השבוע הזה הוא גם לא רק השבוע שבו נכנס לתוקפו חוק היובש – השבוע הזה הוא גם השבוע שבו חל היום המבורך ביותר בשנה – הראשון בספטמבר. היום המבורך (אם אתם כבר מעל לגיל 18) הזה מוכר גם בשם – פתיחת שנת הלימודים.
בשבוע הבא או אולי בחודש הבא יספרו לכם סיפורים על הצלחת חוק היובש, את הסיפורים יעטפו בסטטיסטיקות יפות, אבל אף אחד לא יזכיר לכם שהחל מיום רביעי כל אותם ילדים משתכרים חזרו ללמוד בבית הספר. כל אותם "בני טובים" שפרקו כל עול במהלך החופש הגדול יחזרו אל ספסל הלימודים וכשצריך לקום לשעת אפס בבוקר למחרת קצת קשה לשבת על בקבוק וודקה בגן הציבורי עד 2 לפנות בוקר.
הדיבורים הללו על חוק היובש נמשכים כבר יותר מחודשיים והחוק עצמו אושר כבר לפני חודש בקריאה ראשונה ושניה, עם זאת, החוק לא נכנס לתוקף לפני כחודש אלא רק היום.
הסיבה ברורה למדי, חוק היובש מטופש, לאף אחד לא תהיה בעיה לרכוש את הבקבוק ב 22:45 או אפילו ב 22:59, השעה 23:00 היא שעה פורמלית אבל היא לא יכולה להתמודד עם ילדים שהשחילו בקבוק וודקה בעגלת הקניות של הסופר או ששלחו את האח הגדול יותר להביא אותו מהפיצוציה, או אפילו שלחו את אחת מבנות החבורה שתחשוף מחשוף, תשרבב חיוך ותחזור עם בקבוק. אם חוק היובש היה נכנס לתוקפו לפני חודש או אפילו רק לפני שבוע ערוות המחוקק היתה נחשפת במלואה, ילדים היו ממשיכים להשתכר, קטטות אלימות היו ממשיכות להתפתח וילדים שיכורים היו ממשיכים להתאשפז בבתי החולים, על מנת להימנע מהמהצב המביך הזה, הוחלט לדחות את החלת החוק לתחילת שנת הלימודים, כך יוכלו לספר לכם סיפורים ואגדות ולסנוור אתכם עם סטטיסטיקות ומספרים על הצלחתו האדירה של חוק היובש.
אבל לא צריך לחכות הרבה, חגי ישראל הבאים עלינו לטובה יספקו בקרוב הרבה מאוד ימי חופש לחבורות הפוחזים הצעירות, אם אני לא טועה החופש הארוך המשמעותי הראשון הוא דווקא חג סוכות, מעניין יהיה לראות את הסטטיסטיקות.
אנשי התאטרון:
רנה ירושלמי, יוסי פולק, דורון תבורי, עירית קפלן, שמעון בוזגלו, אלון דהן, אבי פניני, איתי טיראן, אבי גרייניק, דרור קרן, עדנה מזי"א, סיני פתר, רמי הויברגר, רות זיו אייל, אלברט כהן, עידו ריקלין, שרדי ג'ברין, ליליאן ברטו, עודד קוטלר, מיכאל כורש, יוסף סוויד, שיר אידלסון, נורמן עיסא, אוהד שחר, דורי פרנס, יעל קרמסקי, גלעד עברון, סיון ששון, אופירה הניג, יהושע סובול, סביון ליברכט, בעז גאון, מוטי לרנר, ענת גוב, יעלי רונן, פרופסור גד קינר, פרופסור אבנר בן עמוס, פרופסור נורית יערי, שירי גולן, גרי בילו, שוקי וגנר, אמיר אוריין, תמר קינן, חוה אורטמן, אהרון אלמוג, ירדן בר כוכבא, מרים גורצקי, אילן תורן, בן ציון מוניץ, נמרוד ברגמן , יונה (במבי) בואנו.
יש ימים שאני מצטער שאין לי מנוי לתאטרון כלשהו רק בכדי שאוכל לבטל אותו.
עידכון 2: בעקבות מספר פניות שקבלתי אני רוצה להבהיר שאני בעד התנתקות מיידית מהשטחים המוחזקים על-פי מתווה של גושי התיישבות שאני מניח כי אריאל תהיה באחד מהם. לא מחפש שלום אלא הפרדות.
0.
ימים קשים עוברים על משטרת ישראל; זו כעת צריכה להחליט האם להכריז על דפדפן ככלי שאינו חוקי ולאסור על כלל אזרחי ישראל להשתמש בו, או להחליט שהיא נסוגה מעמדה מצחיקה נטולת גיבוי משפטי שהיא מחזיקה בה כבר כחודש. לא משנה מה תחליט המשטרה, הרי שהתוצאה היא שהיא מבינה שנסינותיה למשטר פעולות שמבוצעות על ידי אזרחים בתוך ביתם באמצעות האינטרנט יעלו לה בנזק תדמיתי, בעליה בשיעורי הפשיעה, ובפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.
1.
הכל התחיל לפני כחודש; משטרת ישראל, כחלק ממלחמה יזומה בהימורים ברשת, הוציאה צווים לספקיות האינטרנט המורים לחסום את הגישה לאתרים מסוימים, לכאורה במהלך נטול סמכות משפטית שיום יבוא והפרקליט שחתם על חוות הדעת, כמו רבים אחרים בפרקליטות הכלכלית לאחרונה, יצטרך להסביר מאיפה שיקול הדעת הלוקה. לאחר כחודש של מרתונים משפטיים, ותוך הפרת הסכמי סחר בינלאומיים שישראל חתומה עליהם, ותוך ביקורת מגורמים בתעשיית האינטרנט, החלו ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה ולציית לצווי המשטרה.
2.
הצו המשטרתי הוא פרסונאלי, וספקיות האינטרנט חסמו את הגישה בצורות שונות. סלקום, לדוגמא, שינתה את הגדרות הDNS של אתר ויקטור צ'נדלר כך שיפנה לכתובת הIP 194.09.5.5, כתובת הנמצאת בבעלות נטוויז'ן שאינה מגיבה. אולם, גם שימוש בGoogle Public DNS אינו מצליח לעקוף את החסימה. עדיין, במקרה כזה, כתובת הDNS של האתר חוזרת להיות 204.74.99.100 (המספר, שלפחות בצו המשטרתי שפורסם, משויך בכלל לאתר אחר) אך עדיין נחסם לגישה ברמת הספק.

3.
שיטות לעקוף צנזורה וחסימת אתרים קיימות לא מהיום; אולם, אף אחד לא ציפה שעקיפת החסימה תהיה כל כך פשוטה. לפני כיומיים, בשעת לילה מאוחרת, התקנתי על אחד ממחשבי הזונה שלי את מערכת ההפעלה Joliclould לצרכי בדיקות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא להתקין את דפדפן Opera. התקנת הדפדפן, כמו שאר הדברים על המחשב, נועדה לאותם צרכי בדיקה שלשמם יש לי מחשב זונה. הדבר הראשון שעשיתי היה להפעיל את שירות Opera Turbo. כמי שמחזיק חיבור סלולרי בבית (כן!, גם אתם יכולים לקבל מסלקום תמורת 85 ש"ח לחודש + מע"מ ראוטר בחיבור יחסית מהיר, בלי לשלם לספקית, לבזק, להחזיק קו טלפון או לדאוג להעברת הקו כשעוברים דירה ולקבל גלישה בלתי מוגבלת. לעזאזל, זה יותר זול מחבילות הגלישה המעפנות, פאקינג גלישה סלולרית לא מוגבלת ב85 ש"ח לחודש) חשוב לי לדחוס נתונים כדי לקבל תעבורה טובה יותר, חשוב לי לעשות את זה מעוד סיבות, שיפורטו במועד אחר.

4.
ואז, תהיתי עד כמה יעיל הצו המשטרתי; כתבתי לי בשורת הכתובת את הכתובת האסורה והופ, כל חסימת האתרים המיותרת של המשטרה יכולה היתה ללכת לפח (ואכן, כל הכבוד לאמיתי זיו על הפולו-אפ לטוויט שלי על הצנזורה). דפדפן פשוט, שהפך להיות כל כך פופולרי בשוק הסלולרי, אך עדיין לא נקלט טוב בשוק המחשבים, יכול לשנות את המודל העסקי שלו. אכן, מדינות פחות פופולריות כמו קזחסטן סבלו קשות מכך שמתנגדי המשטר משתשמים בשירותים האלה של אופרה והדפדפן מגיע לנתח שוק של 32 אחוזים שם (וגם באיראן).
5.
כמובן, שמאז עוד הותקן על מחשב הזונה שרת TOR, אותו פרויקט שמאפשר לשחרר את האינטרנט על ידי גלישה אנונימית לחלוטין, כך שבפועל כל הצווים המיותרים האלה של משטרת ישראל יכולים ללכת לפח. כרגע ברור שבישראל יש שני אינטרנטים: החופשי, שפועל במחשכים, בלי יכולת למעורבות ממשלתית, והממסדי, בו רוב כמעט מוחלט של הציבור גולש.
6.
לפני כמה חודשים האינטרנט סער בגלל פרשיית צו איסור פרסום מפורסמת. בעקבות הפרשה עלו תהיות מה יקרה ביום בו ישראל תחסום את האינטרנט לידיעות זרות כדי לאכוף את צווי איסור הפרסום; המטרה של צווי חסימת אתרי ההימורים של המשטרה לא היו לאסור את ההימורים, הרי ברור להם שיש מאות, אם לא אלפים, של אתרים אחרים. מטרת החסימה היתה לבחון מה יקרה ביום בו סוגרים את הרשת כדי לאכוף צנזורה. נכון לעכשיו, למרות שיש מעט מתנגדים כמונים שמשתמשים בכלי הצפנה ומעקפים, רוב האזרחים שותקים. ספקיות האינטרנט לא פונות לבית המשפט העליון נגד החסימה ואף אחד לא מתלונן. כך יראה גם האינטרנט שלנו בפרשת ענת קם הבאה : אל תשכחו את זה.
אני יודע שיש לי הצתה מאוחרת ואני קורא חלק מהחדשות באיחור, אבל למי מקוראי שלא בוחש בעיתונים חשבתי שראוי לציון הקבס שמעורר בי הגילוי שלא רק שצה"ל לא החזיר את כל החרמות המאווי מרמרה לטורקיה, הוא גם לא עשה מספיק למנוע מחייליו של צבא המוסר המתדרדר הכי מהיר בעולם להשתמש בכרטיסי האשראי המוחרמים ולמכור ציוד מוחרם לחבריהם. האם הגונב משודד ים פטור?
ובכן, זה היה הכסף הקטן. עכשיו מדברים גם על $750,000 במזומן שנעלמו.
תגים: ynet, אנשים, זכויות אדם, זכויות הפרט, חדשות, מה הדפק?, מרגיז, פוליטיקה
הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.
אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.
לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את זה ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.
האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.
מה שהמדע יכול ללמד אותנו זה שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס זה לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.
הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.
אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.
אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.
בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את זה בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים הכי כואבים, ועוד לעשות את כל זה בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך זה קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות זה אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את זה. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם יגיע תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב כזה לא יהיה מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר כזה לקרות.
תגים: Crictor, אנשים, דמוקרטיה, דעות, החיים, המלצה, חברה, חופש, חוק, חינוך, חשוב, טלוויזיה, יוטיוב, ילד, ישראל, כסף, מדע, מוח, מילים, סביבה, סרט, עתיד, צדק, רעיון, תרבות
מגניב!
"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.
בכלל, עצם הדגש על עניין ה"ריכוזיות" הוא בעיני הסחת דעת, שמטרתה הסרת אחריות מכל מקדמי האג'נדה. אני בהחלט מסכימה לטענה שמדובר כאן בפופוליזם. רוצים להתמודד באמת עם בעיית התחרותיות? למה שלא תדברו על הקרטליזציה, אולי? קל בהרבה להסית נגד "משפחות" (וליצור את הקונוטציה הכל כך שקופה למאפיה) מאשר להתמודד עם סוגיה מורכבת בצורה שבאמת דורשת פעילות נמרצת של חקיקה ואכיפה מצידם של הנבחרים (וליצור, נגיד, קונוטציה לנילי קרואס). הצעת החוק הנוכחית ממש לא נראית כמו הסכין שתחתוך את הקשר הגורדי הזה, של ההון והשלטון והתקשורת. אפילו לא הכף.
נכון, ציפורי היה בוטה, וגם פישל בסוגיית הקיזוז (להתעכב על זה, אגב, מזכיר לי את אלו שפסלו את כל ספרו של שטיגליץ "אי נחת בגלובליזציה" בגלל שתי מילים רעות על סטנלי פישר. וחוץ מזה, העניין תוקן באתר). אבל למה שלא יהיה בוטה? אופן פעילותם של חברי הכנסת שמכהנים חמש דקות הוא מאוס עד כדי בחילה. השיטה מוכרת לכולנו – מצא סוגיה פופוליסטית שכוללת רכיב של הסתה, תתנפל עליה בעוז, תייצר כותרת. תסתכסך עם מישהו, תייצר כותרת. תקבל ביקורת, תטען שרודפים אותך, תייצר עוד כותרת. תדאג שיאייתו את השם שלך נכון. תגיש הצעת חוק שאף אחד לא באמת יקרא. תייצר עוד כותרת. דעכה הסוגיה? תעבור לסוגייה הפופוליסטית הבאה, וחוזר חלילה. הם נכנסים לסוגיות מורכבות ובעיות חמורות שהמדינה סובלת מהן, מוצאים איזה פתרון קסם שניתן לנסח במשפט וחצי עם המילה "נגד" בתוכו, וכל הצעות החוק שלהן לוקות בטווח תכנון של כותרת העיתון של מחר. ומה יוצא לנו מזה? בעיקר עוד קצת שום דבר. אם לא גרוע מזה.
אני לא קונה את מה שוילף מציגה כאן בצורה מתבכיינת. מנגד, אני חושבת שגם בעלי ההון משתפים פעולה באופן מלא עם המשחק הזה בהתבכיינויות נגדיות. הם יודעים ששום נזק לא יגרם להם מהצעת החוק הזאת. הם יודעים שמחר תהיה סוגיה חדשה שתדרוש את התקפותיה של הח"כית הנמרצת. הם נותנים לה את הכותרות שלה, כי המשחק הזה טוב לכל הצדדים. ו-וילף אולי יודעת להתנסח יותר טוב מאנסטסיה מיכאלי, אבל בסופו של יום, לצערי הרב, אני לא רואה את ההבדל המהותי. ההבדלים הקוסמטיים נובעים רק מקהלי היעד השונים.
**
וילף צודקת לגמרי שכדאי לקוראי העיתונים להכיר את מי שמוכר להם את העיתון. זה היה עוזר, למשל, לדעת שלנמרודי יש אינטרסים משמעותיים בתחום הגז הטבעי בזמן קריאת טענותיו של בן כספית לניגוד עניינים של ששינסקי. סתם דוגמה מהזמן האחרון. אבל בהקשר הזה, דווקא הייתי מצפה ממנה לשבח את גלובס לטובה. למיטב ידיעתי, זה העיתון היחיד בארץ שמקפיד לתת גילוי נאות לגבי בעל השליטה בו בכל ידיעה שנוגעת לעסקיו של בעל שליטה זה. זה נראה מעט, אבל למיטב ניסיוני וידיעתי, ככל ששמו של הבעלים מוזכר פחות (במסגרת מדיניות רשמית או פחות רשמית), כך הטיית התכנים גדולה יותר.
וחוץ מזה, אם יורשה לי לומר מילה טובה על העיתון שעד לא מזמן העסיק אותי (למרות שכמעט לא נעים לי לעשות את זה. זה כל כך ממסדי מצידי. פיכסה). מכל קבוצות התקשורת בישראל, שעבדתי בהן או שאני מכירה אנשים שעובדים בהן, גלובס היה המעסיק ההוגן ביותר. למעשה, הופתעתי לגלות מקום שבו התייחסו אלי כמו אל בן אדם, ולא כבור ללא תחתית שאפשר לנצל לעשיית עבודה של חמישה אנשים במשכורת של חצי בן אדם (כן, הסטנדרטים בתעשייה הזאת מאוד נמוכים). אישית, אני בן אדם שמאמין במעשים יותר מאשר בדיבורים, ונדמה לי שהדבר מעיד משהו על פישמן. זה לא שמדובר כאן בצדיק טהור וזך, אבל יש כמה טייקונים שהייתי מתמקדת בהם קודם. נגיד, כאלו שבאמת מפעילים לחצים על השלטון ועל התקשורת, ובמקרים רבים מדי משיגים את מה שהם רוצים, כאשר על רוב ההתרחשויות בזירות אלו לא נשמע לעולם (או שנשמע עליהן תחת כותרות חסרות מובן אי שם בצד בעמוד רחוק כלשהו).
**
ובכלל, אני מוצאת את העיסוק המתגבר בשאלה האם סותמים למישהו את הפה או לא מטריד מאוד, בעיקר בתקופה שבה קיים חשש ממשי לעצם קיומם של שרידי הדמוקרטיה הישראלית. יותר מדי אופורטוניסטים רוכבים על עניין סתימת הפיות כדי להימנע מדיונים רציניים בסוגיות רציניות, והחמור מכל – כדי להימנע מהצגת אלטרנטיבות שלטוניות, אלטרנטיבות של מדיניות ופתרונות ארוכי טווח לבעיות רציניות. יותר מדי גורמים יוצרים רעש מיותר במערכת סביב העניין הזה. במקום להגיב על איזושהי דרישה הזויה כזו או אחרת ל"סתימת פיות" בצווחות "לא יסתמו לי את הפה", מן הראוי להמשיך ולדבר באותו הדבר שאותם גורמים הזויים לא רוצים שנדבר בו, נגיד, מושג הציונות, תוך התעלמות מהרעש. להיכנס לפאניקה ולהיגרר לתכתיבי צורת הדיון של הזבובים יוצרי הבאזז, זו לא הדרך להילחם. זו הדרך להפסיד את המערכה.
אם יש משהו שבאמת מסוכן לעצם קיומה של דמוקרטיה, הוא היעלמותו של הדיון הציבורי. בעיני, זו סכנה הרבה יותר חמורה מסכנת הריכוזיות. והפעם לא צריך אפילו לסתום באמת למישהו את הפה. מספיק לפוגג את הדיון הזה לתוך קקפוניה, שמאדירה את הטפל על חשבון העיקר, ומסתירה את ההתרחשויות האמיתיות מעין כל. היחס לחופש הביטוי, כמו לכל חופש שהוא, כחופש "לעשות מה בא לי" ולומר את כל מה שאני רוצה בכל צורה זה יחס ילדותי בעיקרו, יחס שלעיתים קרובות מאוד, מדי, ממוטט את הקרקע מתחת לרגליו וכורת את הענף שעליו הוא יושב. אה, וגם שופך את התינוק ביחד עם המים.
בכל מקרה, כשמישהו מציג ביקורת, תוקפנית ככל שתהיה, כניסיון לסתימת פיות, זה באמת כבר עובר את גבול הגיחוך, ומעורר תהיה לגבי מידת הרצינות שלו עצמו בדיון. איכשהו, הייתי מתרשמת מח"כית וילף יותר אילו היתה נמנעת מפרסום מייל היסטרי לכל מיני רשימות תפוצה תחת הכותרת העצובה הזאת. והייתי גם מתרשמת ממנה הרבה יותר אילו הייתה אומרת שהצעת החוק הנוכחית אינה "הצעת החוק להגברת התחרותיות במשק הישראלי", אלא צעד ראשון קטן ובעיקר סמלי של רפורמה מקיפה בתחום. שתכלול גם כמה צעדים שמתייחסים לאחריותו של הרגולטור, ולא רק לאותם בעלי הון שטניים.
אסור לנו לשכוח לרגע אחד, שבסופו של דבר הטייקונים האלו עושים את מה שהם עושים כי הם יכולים. בין השאר, בקצה קצהו של האבסורד, הם יכולים גם לקבל סכומי עתק מהמדינה בטעות מבלי שהמדינה תוכל אפילו לגבות את הכסף בחזרה. תחשבו מה קורה כשאתם מקבלים שלושה שקלים בטעות מהבנק או מביטוח לאומי. אולי זה יבהיר קצת יותר טוב את עומק ורוחב הבעיה.
ביום שלישי הקרוב ב19:00 יערך אירוע קשורים ברשת, בו ידברו טובים ורבים כמו זיו קיטרו, איתמר ויסברג, רן לוי וגם ליאור צורף. ההרצאות ידונו בקשרים בין אדם לאינטרנט, וכדאי להגיע.
קשורים ברשת,
יום שלישי, 31.08.2010,
19:00
32 ש”ח בהזמנה מראש, 40 ש”ח במקום. חינמים למי שבא בעירום מלא.
זה לא שאין לי מה להגיד, אני פשוט אומר הרבה במקומות אחרים. היה קצת שקט בבלוג אבל יהיה שוב רעש, בתקווה, בקרוב.
בינתיים, שני אירועים שאני מנחה באייקון מבעד למראה שיתקיימו באשכול פיס, שפרינצק 4 ת”א. רשמו ביומנים והגיעו בהמוניכם או בבודדיכם.
פאוור פוינט קריוקי אייקון.
דומה לשני אירועי פאוור פוינט קריוקי שעשיתי עם אסף שגיא. מרצים עולים לבמה ומאלתרים הרצאה על פי מצגת שלא ראו לפני כן. אלא שהפעם נושאי ההרצאות יהיו קשורות למד”ב ופנטזיה.
יום שלישי, 23:00 28/09, אולם 2
פודקאסט זה לחלשים – הקלטה חיה
כבר 46 תוכניות ועוד ספשלים שאני מקליט עם ארז רונן ואנחנו חופרים שם על תרבות, פנאי, ושאר שטויות עם אורח מתחלף בפודקאסט זה לחלשים (ויש גם ב-iTunes). הפעם נדבר קצת על אירועי אייקון, מד”ב, פנטזיה ועוד כל מיני ונקליט את זה מול קהל חי ממש כמו קרובים קרובים, או מה שיש היום בטלוויזיה הזאת של הצעירים.
יש עוד אירועים בתוכנית אייקון מבעד למראה
עשיתי קישורי ביטלי מגניבים, אז אתם יכולים לטווטר, לפסבק ועוד
http://bit.ly/pptk-icon
http://bit.ly/halashim-live
http://bit.ly/icon-program
חה"כ עינת וילף ביקשה להפיץ את המכתב שלהלן, ואני מסכים שחשוב. אז הנה.
שלום חברים,
בימים אלה הצוות ואני שוקדים על העדכון לשנה החדשה, אך התפתחויות מעניינות הביאו אותי לשלוח אליכם עדכון מיוחד זה. לאחרונה נעשה נסיון שקוף ועלוב להפחיד אותי ולגרום לי לסגת מהמאבק לצמצום הריכוזיות במשק. אין בכוונתי להיכנע לנסיונות אלה ואמשיך להלחם. כדי לשתף אתכם בכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בתחום זה, אגולל בפניכם את סיפור המעשה:
מזה כמה חודשים אני עובדת בשיתוף פעולה עם עו"ד דרור שטרום, הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים ופרופסור אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, על הצעת חוק להגברת התחרותיות במשק (לעיון בהצעת החוק). הפנייה אלי לניסוח וקידום החוק נעשתה על רקע הניסיון שלי בעולם העסקי והיכרותי עם תחום הפירמידות העסקיות. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה הצעת החוק. לשמחתי זכיתי לתמיכה רבה בהצעת החוק ויחד איתי הצטרפו כיוזמים וחותמים כמחצית מחברי הכנסת שאינם בממשלה.
בעקבות הצלחת ההחתמה, ביקש עיתון דה מרקר לערוך ראיון איתי בנושא זה. בעקבות הראיון שעסק כולו בהצעת החוק ובתפישת עולמי הכלכלית היתה פנייה לעשות ראיון נרחב יותר שישמש את "דה מרקר וויק". הראיון הנרחב שהיה מקצועי מאוד (כל הציטוטים וכל העובדות במאמר מדוייקים) זכה לתגובות חמות.
אך כפי שהזהירו אותי רבים בעקבות הראיון, הנסיונות לקעקע אותי לא איחרו לבוא:
לפני כמה ימים התקבלה בקשה תמימה להתראיין לגל"צ בנושא הריכוזיות. הראיון התקיים עם דודי תדמור, שלמרות עברו המפואר כממונה על ההגבלים עסקיים, משרת היום את משפחת עופר, ששולטת על כמה ממשאבי הציבור החשובים ביותר באמצעות מבנה הפירמידה. אין ספק שהייתי צריכה להמנע מלהתראיין אצל מי שמפת האינטרסים שלו מנוגדת למאבק בריכוזיות. ואכן, הראיון היה מגמתי וניכר היה שלמראיין אין עניין לקיים דיון ענייני ואינטלגנטי בנושא הריכוזיות והצעת החוק. כל אמירה שלי נתקלה בהמהום ספקני וברור היה שהראיון נערך במטרה לגרום לי לחשוש לעסוק בנושא ולהתבטא לגביו.
אך בכך לא היה די. היום בצהריים קיבל הדובר שלי טלפון מכתבת בגלובס שפתחה את השיחה כך: "גילוי נאות: מאז שהתפרסמה הכתבה על עינת בדה מרקר העורך שלי מחפש אותה. בדקנו וניסינו למצוא כמה דברים. מצאנו שהיא לא היתה בכנסת בזמן ההצבעה על חוק שכר מינימום. ביררנו והסתבר שהיא היתה במשלחת רשמית מטעם הכנסת וגם בדקנו במזכירות הכנסת והיא היתה מקוזזת. ביררנו במשרד של עמיר פרץ (יוזם ההצעה) והם אמרו שהכל היה בסדר ומקוזז, אבל העורך שלי מתעקש לתאר אותה כמי שנמלטה מההצבעה. האם תוכלו למסור לי תגובה?"
לגלובס נמסרה התגובה הבאה: "ח"כ וילף נענתה לבקשתו של יו"ר הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, להשתתף במשלחת אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה לברלין, ולתרום למאמץ ההסברה הלאומי ולמלאכת ייצוג הכנסת בפני עמיתיה בגרמניה. ההשתתפות במשלחת נקבעה שבועות רבים מראש ותואמה על ידי מחלקת קשרי החוץ של הכנסת, עוד בטרם פורסם סדר היום של מליאת הכנסת לשבוע זה. בהתאם לנהוג, ח"כ וילף דאגה מראש לקיזוז עם אחד מחברי האופוזיציה בשעת ההצבעות על חקיקה פרטית".
בנוסף גם נמסרה התגובה הבאה מטעם יו"ר הכנסת, שלא הוכנסה לכתבה: "ח"כ עינת וילף היא נכס יוצא מן הכלל לכנסת, היא הפכה לשליחה חשובה של הכנסת והיא עושה עבודה בלתי רגילה".
אמרנו גם לכתבת שאיננו מבינים מדוע הם מתעקשים לעסוק במשהו שאין בו דבר, במיוחד לאור העובדה שידוע שמשלחות רשמיות מטעם הכנסת נקבעות חודשים ושבועות מראש, וסדר היום של החקיקה הפרטית נקבע רק באותו שבוע. הכתבת הסבירה שאין לה מרחב תמרון והעורך שלה מתעקש על כך שנמלטתי מההצבעה. קשה להגיד שהופתענו – גלובס הוא בבעלות 100 אחוזים של איש העסקים אליעזר פישמן, שיש לו נתח בידיעות אחרונות ומספר חברות נדל"ן (קישור לרשימת האחזקות). מזה זמן רב הוא משתמש בעיתון שלו כדי להיאבק את מאבקם של בעלי הפירמידות כנגד מה שהוא מכנה "פופוליזם הריכוזיות".
היום בערב כשראיתי את העיתון הסתבר לי שגלובס החליטו לצאת מולי למסע הפחדה ולהבהיר לי שהם אינם חוסכים באמצעים לעשות זאת (קישור לכתבה). את העמוד הראשון (!) הם פתחו את הכתבה במלים הארסיות הבאות: "אחרי כהונה של בערך שתי דקות בכנסת, אחרי רקורד ציבורי שמסתכם, פחות או יותר, בכלום." מכאן ואילך הם המשיכו בשטף מלים שכל מטרתן אחת – לגרום לי להיראות כאדם שאין מה להקשיב לדבריו או להתייחס אליהם ברצינות.
בעמודה כפולה בהמשך הם פרשו חלקים מהראיון המגמתי עם דודי תדמור. כדי לגרום לי להשמע לא קוהרנטית נמנעו מעריכת דברי, למרות שאין דין שיחה כדין כתבה. העורך והכתב לא הסתפקו בהערות המגמתיות של דודי תדמור מהראיון ושילבו הערות מזלזלות נוספות משלהם כגון "לא ממש הבנו", "ראשנו סחרחר", "וילף פשוט מדברת שטויות", כדי להבטיח שחס וחלילה הקוראים לא יוכלו לחשוב בעצמם.
גרוע מכך, בכעסם על כך שלא נמצא דבר כנגדי, הם פשוט עשו שימוש בשלל שקרים 'קטנים'. במקום לציין שהנסיעה לגרמניה נעשתה מטעם הכנסת כנציגה של הפרלמנט הישראלי לפרלמנט הגרמני, נאמר שהיא הייתה של "אגודת ידידות ישראל-גרמניה" (משום מה המילה 'פרלמנטרית' הושמטה) ובסוגריים הוסיפו "במימון הכנסת כמובן, במימון העשוקים, כמובן". הם התעקשו לייצר שלל ספקולציות ולדבר על "מנעמי השלטון", מתוך ידיעה שאין קל מלזרוק אמירות כאלה כדי לגרום לציבור הבוחרים לפנות כנגד חברי הכנסת שלו.
הכתבה בדה מרקר הבהירה לכל החוששים מהמאבק כנגד הריכוזיות שלא ניתן ללחוץ עלי באמצעים המקובלים של הבטחת תפקידים לאחר החיים הפוליטים ותרומה לבחירות מקדימות. על כן לא נותרה להם ברירה אלא לנסות לגרום לאנשים לחשוב שלא כדאי להקשיב למה שאני אומרת. ברור לי שהעורך והעיתונאים נאלצו לשתף פעולה עם כתבה שכל מטרתה להפחיד אותי לידי שתיקה. אין לי אלא להצטער שעיתונאים בעלי יכולת נאלצים להתכופף בפני מתי מעט בעלי הון ולשרת את מטרותיהם, מתוך ידיעה שאין להם אפשרויות רבות לעבוד בעיתונות עצמאית ואמיצה. הדבר מצביע על סכנת הריכוזיות לשיח הציבורי ולמקצוע העיתונות.
בעיית הריכוזיות יותר משהיא בעיה כלכלית, היא בעיה לדמוקרטיה. הפעולה של עיתון גלובס היום מוכיחה בדיוק איזה סוג של נבחרי ציבור מבקשים בעלי ההון לראות לפניהם: מפוחדים, מבוהלים, שותקים ושאינם יכולים למלא את תפקידם למען הציבור בנאמנות. כחברה גאה במפלגת העבודה אין בכוונתי להיות אף אחד מאלה.
כדי שלא נאפשר למתי מעט אנשים לעוות את הדמוקרטיה ורצון הציבור אתם מוזמנים לנקוט את הפעולות הבאות:
1) כתבו לחברי הכנסת החתומים על החוק, ברכו אותם על תמיכתם בו, וחזקו אותם אל מול הלחצים המופעלים עליהם (קישור לחוק ולרשימת החותמים).
2) כתבו למשרד ראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה לממש את הבטחתם להקים ועדה לבחינת נושא הריכוזיות (ראו את הכתבה על הנושא עם חיים אורון).
3) הפיצו מכתב זה למי שעשוי להיות מעוניין.
ובעיקר – בכל פעם שאתם קוראים עיתונים, שאלו את עצמכם – מה מבנה הבעלות שלהם, מי עומד מאחוריהם, ומה האינטרסים שלהם והאם הבעלים מבטיחים את עצמאות העורכים והעיתונאים לטובת הציבור כולו.
ועד לעדכון לשנה החדשה, אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ואמיצה,
שלכם,
עינת.
היום פתחתי בתאווה חבילת "קליק כריות", רק כדי לגלות שהם היו יבשים, לא טריים וממש לא טעימים. כמובן שזה לא מנע ממני לגמור את כל החבילה.
וגם טעמתי לראשונה את ה-M&M החדשים במילוי בייגלה(!) שהכרחתי את ההורים שלי להביא לי מחו"ל. לא משהו בכלל. איזו אכזבה.
אם רק היו ממשיכים לייצר את "קליק בייגלה", שהיה הטעם המועדף עליי, הודות לשילוב המנצח של מתוק ומלוח. לצערי, התברר שאני היחידה שחיבבה אותו. אוף.
לפני יותר מדי שנים התחיל הבן הבכור שלי ללמוד בכיתה א'.
די מייד נתקלנו בבעיית העפרונות הלא מחודדים. המחדד לא מחדד, המחדד אבד, המחדד מלכלך, לא יכול לעשות שיעורי בית כי אין לי עיפרון מחודד ועוד ועוד.
ביצעתי רכישה נועזת ומאז אין בעיה.
קניתי מחדד שולחני – זה עם המנואלה.
מאז, אין תירוצים. תמיד יש בבית מחדד שלא הולך לשום מקום ולכן לא אובד.
לקטנים שמים לפחות חמישה עפרונות בקלמר ומחדדים להם אותם בערב, כשמסדרים את הילקוט.
אני חושב שמאז שקניתי את המחדד השולחני הראשון, נאלצתי לקנות רק עוד אחד. המכשיר הזה עמיד למשך שנים, לא לוקחים אותו לשום מקום ולכן הוא לא אובד, ואני חושב שהיחס בין השקעה ותועלת מנצח כמעט כל מכשיר אחר שקניתי בחיי.
המלצתי החמה – השקיעו כמה עשרות שקלים וקנו לכם לבית מחדד שולחני. כך תסירו מלבכם דאגה אחת מרשימת הדאגות הקשורות להורות לילדים הלומדים בבית הספר.
כותב: יריב אופנהיימר
זה היה צפוי וידוע מראש. הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני לא עצרו את נשימתם לאור הודעת ארה"ב על תחילת השיחות הישירות, ורוח קרירה של סקפטיות מהולה בציניות מזרח-תיכונית מילאה את השיח הציבורי. הימין מצידו לא יוצא במחול שדים נגד כל סיכוי לפריצת דרך מדינית, והשמאל לא נזעק לכיכרות לתמוך במימוש הסיכוי לשלום. דווקא באווירה ציבורית כל כך סקפטית, חייבים להשמיע קול רם וברור שיקרא לנתניהו להמשיך את ההקפאה ולקדם ברצינות את ההזדמנות אחרונה להשגת פתרון שתי המדינות.
אם בכל הקשור לשיחות עדין אפשר לטייח, להעביר את הזמן ולהתחמק מהחלטות קשות, הרי שבכל הקשור לבנייה בהתנחלויות, הגיע שעת המבחן הגדולה של הממשלה הנוכחית. גם נתניהו יודע כי אם וכאשר יחליט שלא להאריך את תקופת ההקפאה, באופן אוטומטי יתחילו המתנחלים לבנות כ- 5,000 יחידות דיור בכל רחבי הגדה. מדרום הר חברון ועד להר ברכה, מבית אל ועד עפרה, המנופים וכלי העבודה יחזרו להיות חלק מהסקיי-ליין של השטחים.
את מה שברור לכל העולם ולמחצית מהציבור הישראלי, חייבים להבהיר גם לנתניהו ולברק. המשך הבנייה בהתנחלויות יפגע בראש וראשונה באינטרסים הישראלים, וימית אסון על מדינת ישראל בהווה ובעתיד. בשטחים מתגוררים כבר היום למעלה מ- 300,000 מתנחלים. המצב כמעט בלתי הפיך ואם יש עדין דרך להגשים את חזון שתי המדינות, היא תיעלם סופית לאחר עוד גל של בנייה מאסיבית ברחבי הגדה.
ניסיון העבר כבר הוכיח: כאשר ההמונים אומרים את דבריהם, גם המערכת הפוליטית מיישרת קו ומקבלי ההחלטות מושפעים. ובגדול. השמעת קול ישראלי ברור מול מסעות ההסברה וההפחדה של מועצת יש"ע ונערי הגבעות הכרחי וקריטי לעצירת ההתנחלויות. נתניהו עוד לא החליט וניתן להשפיע על עתיד המדינה. הפגנות דוגמת הפגנת שלום עכשיו היום, באתר הבנייה בהתנחלות טלמון, יכולה לפתוח את השיח הציבורי ולהחזיר לאופנה את העמדה המצדדת בהמשך ההקפאה ופתיחת משא ומתן רציני לשלום. דווקא במאבק הסיזיפי והקשה מול הימין אסור להרים ידיים ולהישאר אדישים. דווקא במאבק החשוב ביותר על עתידה ואופייה של מדינת ישראל חייבים להשפיע. שאלת ההקפאה איננה שאלה טכנית או משנית, שאלת המשך ההקפאה תכריע האם ישראל והפלסטינים הולכים לכיוון של פתרון שתי המדינות וסיום הכיבוש או לעבר עימות עקוב מדם ובסופו מדינה דו לאומית מסוכסכת ואלימה. בשאלות קיומיות שכאלו לא אובמה יעשה עבורנו את העבודה. בשאלת מדיניות ההתנחלויות, האחריות ללחץ על נתניהו וממשלתו, הייתה ונותרה על כתפינו, הציבור הישראלי.
לסיום, אני מזמין אתכם לעקוב אחרי פעילות 'שלום עכשיו' בפייסבוק ובטוויטר ולהצטרף למאמץ למנוע את המשך הבנייה בהתנחלויות.
בחודשים האחרונים כולם הפכו למומחים בנושא תמלוגי הגז של תשובה וחבריו. כולנו מומחים במיסוי, כלכלה עולמית, הסכמים וצדק חברתי. בעשרות מליארדי שקלים כולנו מבינים אבל מה עם חשבון הגז הביתי? למה להזניח אותו? מסתבר שבזמן האחרון קיימת תחרות בין חברות הגז אבל בדומה לבקשה להנחה בעמלות הבנקים, חשוב לגלות אחריות צרכנית או במילים אחרות פשוט לבקש את ההנחות.
רוב האנשים גרים בבתים משותפים בהם מותקנות מערכות גז מרכזיות המתופעלות על-ידי חברות הגז (סופרגז, אמישראגז וכו'). הסידור די נוח. אין צורך לבדוק מה מצב הבלונים. אין צורך להזמין גז. אין צורך להחליף בלונים. הכל נעשה על-ידי חברת הגז. לשרות הזה כמובן יש מחיר ועלות הגז המרכזי גבוהה מעלות קניית בלונים פרטיים והחלפה תקופתית באופן יזום.
המצב הנוכחי
הבנין בו אני גר מחוברת למערכת מרכזית של חברת סופרגז. השרות טוב ואין בעיות. תמיד יש גז. חשבון הגז לא מגיע ל- 100 ש"ח בחודשיים (אנו לא מחמים בחורף בתנור גז). למעשה זהו החשבון הביתי הנמוך ביותר, אפילו מחשבון המים. על-פי חשבון הגז האחרון שלנו אנו משלמים 32.55 ש"ח למטר מעוקב גז ועוד כ- 14 ש"ח תשלום קבוע לחודש (המחירים ללא מע"מ).
לאחרונה נתקלתי בפרסומת של חברת גז לא מוכרת – מרכז הגז. החברה מציעה גז במחיר של 18.95 ש"ח למ"ק גז ותשלום חודשי קבוע של 7 שקלים (שוב ללא מע"מ). מדובר בהנחה של כ- 40% במחיר הגז ושל 50% בתשלום הקבוע. נכון שלא הולכים למכולת עם אחוזים ומדובר "רק" בכמה עשרות שקלים בכל חשבון אבל דין פרוטה…
מכתב לחברת הגז
חוש הצרכן הנבון התעורר בי (פשוט לא רציתי להיות פראייר) ובתחילת החודש שלחתי פקס לחברת סופרגז בבקשה להפחתת החיוב (מכתב לדוגמה לשימוש חופשי – נפתח בחלון חדש).
לאחר פחות משבוע נשלח אלי מכתב תשובה קצר וקולע:
בקשתך נתקבלה והחל מהחשבון הבא יוזלו מחיר המ"ק גז והתשלום הקבוע לדיירי בנינכם ויעמדו על:
מ"ק גז – 18.95 ש"ח.
תשלום קבוע – 7 ש"ח לחודש (30 יום).
המחירים אינם כוללים מע"מ וצמודים לשינויים החלים במחיר עלות הגז לחברה.
כלומר הבקשה התקבלה במלואה וכמובן תחול על כל דיירי הבנין. שימו לב למשפט האחרון במכתב המחייב אתכם להמשיך ולעקוב אחרי החשבונות!
במכתב אחד אתם זוכים בהנחה של כמה עשרות שקלים ותודה מהשכנים
המכונה היא סקס מניאקית
מפלה לרעה או לטובה
מפרגנת נותנת פריווילגיות
עם חשבון ארוך מהגלות.
('עברית', יונה וולך [בערך]).
יואב בדיוק שלח לי אימייל בזו הלשון:
זה מובן מאליו ומרתק בו זמנית. נסו ותהנו:
כנסו לגוגל טרנסלטור (http://translate.google.com/#en|iw|)
ותרגמו את הטקסט הבא מאנגלית לעברית :I drive a car
I don't know how to drive
I wash the car
I wash the floor
I wash the kitchen
I go shopping
I play football
לטובת העצלנים, הנה צילומסך של הגוגל טרנסלייט.

——-
וזה אכן מובן מאליו ומרתק בו זמנית. זה מובן מאליו כי תרגום המכונה המודרני מבוסס על סטטיסטיקה ושכיחויות ביטויים בקורפוס האימון. במובן זה התרגום משקף נאמנה את התרבות שמכתיבה שימוש בשפה.
בזעיר אנפין התופעה הייתה קיימת גם ב-T9 – המשלים האוטומטי של הסמסים שהשלים גם הוא על פי שכיחויות השימוש במילים מסויימות (או ברצפי אותיות שיוצרים מילים מילוניות). מהדוגמאות החביבות עלי – הקשה על הספרות לכתיבת "אני אוהב אותך" הייתה מניבה "אני אוהב אותי" (ך' וי' היו על אותה ספרה). מה זה אומר על התרבות העברית והמאוהבת בעצמה שלנו?
שעשוע/ניסוי תרבותי דומה יזם גם שחר, האיש והתודעה הכוזבת, בפרוייקט שירי הסמס הנזנח שלו (לינק, מישהו? שירי T9 [זמין עד שבלוגלי ימות]). הפרוייקט ריכז את התוצאה של הקלדת שירים עבריים כשה-T9 פועל. סוג של שיבוש תרבות חינני. סוג של תת מודע קולקטיבי שמשקף את השינויים שעברו על חורשת האקליפטוס ויפי הבלורית והתואר.
יש חשיבות לפרפראות במעגל החדשות היומי. הן מספקות הפוגה (הומוריסטית, לרוב) מהחדשות ה"קשות" ומספקות נושאים מצוינים לשיחה בינות בני האנוש שעדיין צורכים בכלל חדשות.
בבלוג הראשון שלי, טיפחתי במשך תקופה ארוכה פוסטים שקוטלגו תחת "הסיפור המוזר" והיוו מקור איכותי לשעשוע (בעיקר עצמי). שנים אחר כך, בשבתי ב-TheMarker, ייסדתי מדור זהה (מינוס שאלות טורדניות) בתקציר ה-PDF שיצא כל יום למנויים שלא היה להם זמן לחפור באתר כל היום.
יש אתרים שמתמקדים רק בסוג כזה של חדשות, או לפחות מקדישים לו מדור מיוחד. לפעמים הסיפורים האלה הופכים למיתולוגיים ומאוזכרים גם בחדשות הרגילות.
המקרה דנן, בו מעורבת פרה (האמנם פרה? תיכף נראה), מצחיק מהרבה בחינות. לאלה שמתעצלים להקליק, מדובר בפרה שהשתוללה בקניון נשר ואף פצעה קל מישהי וכיסחה איזה טנדר.
מה לעשות, פרה משתוללת בקניון זה סיפור דבילי ומשעשע. לא פחות משעשעת היא התגובה המרכזית בכתבה, מפיו של חובש במד"א. התגובה הזו נראית כאילו העתיקו אותה מכתבה על אירוע הרבה יותר חמור - כמו פיגוע, למשל: "היה עלול להיגרם שם אסון, אנשים ראו פתאום את החיה הזו רצה לעברם, פרה כזו שמשתוללת, חלקם עם ילדים בעגלות. אנשים ראו את המוות בעיניים". המוות. כן, המוות. לא סתם. אין כמו קצת מלודרמה של חובש מד"א שטיפל במישהי עם שריטות קלות בגב.
הטוקבקים, באופן לא מפתיע, מספקים את חומר הקריאה הכי מצחיק בכתבה הזו - התחכמויות על פרות, סטייקים, נשים ושוורים עפות שם על ימין ועל שמאל. החביבה עליי ברגעים אלה היא התגובה "פר אקסלנס". אולי זו השעה המאוחרת, אבל אותי זה ממש הצחיק.
גם העורכים של הכתבה הזו לא טמנו ידם בצלחת. הנימה הצינית והמסתלבטת לא מתחבאת כל כך טוב בין השורות, ואלא אם כן מבוגר אחראי יעבור על הכתבה הזו, הרי שכיתוב התמונה הזה (זהירות, תוכן שיווקי!!!) יישאר לידה לדראון עולם:

המבוגר האחראי יצטרך גם להחליט אם מדובר בפר או פרה. ברור מאוד מה קרה בטקסט המצ'וקמק הזה: בהתחלה חשבו שזה פר, וכתבו את כל הכתבה בזכר. אחר כך החליטו שזו פרה ושינו לנקבה, רק שעשו עבודה מרושלת למדי, וכך אנו מקבלים משפטים כאלה:

וגם כאלה: "עדי ראייה סיפרו כי במהלך האירוע המדהים, שנדמה כי נלקח מפמפלונה הספרדית, נגחה הפרה וגרמה נזק לטנדר שניסה לבלום אותו".
אכן, אירוע מדהים.
או כמו שזימזם אחד הטוקבקיסטים:
אין פרטיות.
אם אתם לא רוצים שידעו עליכם, תעשו unlike לדפים שעשיתם עליהם like. הדפים שאנחנו מעריצים מספרים עלינו יותר מאשר כל דבר אחר שאנחנו עושים בפייסבוק, תאמינו לי. אבל אם אתם לא רוצים להאמין לי תשאלו כל מעסיק שבודק את הפייסבוק של המרואיין הבא שלו. בדפים אנחנו בעצם מספרים מה אנחנו אוהבים בלי להגיד מילה. אתם יכולים להסתכל על זה כמו שפת גוף. שפת גוף לא משקרת אף פעם, רק צריך לדעת לקרוא אותה. אלא אם כן אתם חברים בְּברנז'ה, ואז צריך להסתכל עליכם כמו חלק מעדר, אתם תעשו לייק לדפים שהחברים שלכם מנהלים כדי להיות חברים שלהם, או שאתם תעשו לייק כדי להיות שייכים. סביר להניח שאם אתם חלק מברנז'ה מסוימת, אתם תסגלו לעצמכם את צורת הדיבור והחשיבה הנהוגה בברנז'ה הזו. אתם תאמצו את החוקים הלא כתובים, את הנוכחות במסיבות, את הפעילות האינטרנטית, אפילו פעילות פיזיות. אתם תהיו שייכים.
אין חברות.
וגם אין חברויות אמיתיות אונליין. אין הכרות אמיתית, אין ערבות, אין לסמוך. אתם יכולים לענות למייל מתי שבא לכם או להיעלם מהצ'ט לכמה זמן שתרצו, זה בנורמה. אין חברות. לבטח לא חברויות שנשארות בפייסבוק. חברויות כאלה הן בערך כמו הבחור ההוא שפגשתן בהופעה ונראה נחמד וכמו ההיא מהשיעור באוניברסיטה, נו ההוא. ההיא. פרצוף בלי שם. רק שפה יש שם ויש פרצוף ויש עוד הרבה דברים. אבל עדיין יענו לכם מתי שיתחשק ועדיין תהיו בחזקת זרים. אין חברות אמיתית. הם לא יבואו לעזרתכם אם תצטרכו פתאום ולבנות איתם קשר יכול לקחת זמן, זמן ארוך, אלא אם אתם פנומנים ביחסים. וירטואלי דורש שינוי מצב צבירה כדי להפוך לאמיתי, דורש השתדלות.
תמונות?
נו, אז ידעו מי החברים שלכם לפי התמונות, אז מה?!
הגדרות הפרטיות שלי בפייסבוק קובעות שגם מי שאינו חבר שלי יכול לראות את אלבומי התמונות שלי וגם חתיכה מהפרופיל. יש לי מעל 120 אלבומים. זה מה שבחרתי שיחשבו עלי.
כשאתם משחקים בהגדרות הפרטיות ומחליטים מה אנשים יראו אתם בעצם קובעים מראש מה הם יחשבו עליכם ואיך הם ינהגו איתכם. את חלקם אתם תרתיעו, את חלקם אתם תסקרנו. רובם יהיו טיפשים. גם רובן. עד כדי כך שהם לא יכתבו לכם הודעה מקדימה כשהם יזדרזו ללחוץ על בקשת החברות.
Trust Issues.
אתם יודעים למי יש הכי הרבה Trust Issues?
לאלה שיש להם אלפי חברים בפייסבוק ואלה שמאשרים אנשים על ימין ועל שמאל בלי להכיר אותם אפילו. תעשו ניסוי, תשאלו אותם איך הם מנהלים את המוניטין שלהם. אנשים עם Trust Issues הם אנשים שקשה לפתח איתם שיחה. אלא אם כן אתם כמוני, סקרנים (גם אז זה קשה, אבל משתדלים). בינינו, זה לא שווה את הזמן. לאנשים עם בעיות אמון יש בעיה עם העמוד שידרה שלהם.
עוד משהו, אנשים שמתעסקים עם מספרים גדולים יודעים דברים שאנשים במספרים הקטנים יותר לא יודעים. זה נכון בפייסבוק וזה עוד יותר נכון אגב בטוויטר. אני יודע כי כבר עקבתי ונעקבתי על ידי 20 אלף איש (קלי קלות, אל תייחסו חשיבות למספרים גדולים, זה שעשוע בלבד). כשהגעתי לשם למדתי מה שלמדתי על חוקי המספרים הגדולים ואז הנשרתי את כולם בשלושה ימים של עבודת מחיקה.
מחיקות.
כל כמה שבועות אני עושה מחיקה של 3-10 אנשים בממוצע. השיחה על את מי מוחקים מעמידה אותנו מול העמדת הפנים הזאת שלנו, הצביעות הפנימית שאנחנו חיים איתה בפייסבוק. כל מי שאנחנו עושים לו הייד הוא מיותר במצבת החברים שלנו בפייסבוק. גם אני צבוע. גם אתם, זה בא בילט אין בתוך פייסבוק, מכשיר שמחולל בנו צביעות. קטע, הא?!
תיכון.
אני עדיין מתחזק חשבון במסנג'ר. במסנג'ר אספתי עם השנים כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. אני מכיר אנשים שרשימות המסנג'ר שלהם כוללות מאות אנשים. אני מחזיק שם בערך 20-30 איש. מביניהם אני מדבר עם 2-3-4 מקסימום. אני צריך להוריד את השאר, באמת, אין לי איתם שום שיח, שום עניין משותף…
התחושה היא כמו להחזיק בטלפון מספרים של ילדים שלא דיברתי איתם מאז התיכון ועברו כמה שנים מאז…
אותו הדבר קורה בפייסבוק, אנחנו צוברים אנשים שאין לנו איתם שום קשר אמיתי, כשכל מה שיש שם זה פיקסלים. היתרונות שאולי יבואו מהקשרים המתים מהלכים האלה הם שמישהו יראה אתכם פעם בתגובה, או בתמונה, או במשהו אחר ושם תבוא אליכם ההזדמנות העסקית או הקשר המשמעותי הבא, ככה במקרה. או שלא.
אין פרטיות.
אחת הבדיחות היותר טובות ששמעתי אי פעם על טוויטר היתה שבטוויטר יש מין אינטימיות בין המשוחחים, מרגישים פרטיות. כאילו חדרים קטנים. לא נעים לי אז לא שפכתי מים על מי שאמר את זה, ושמעתי את זה מרבים. טוויטר יגלה יותר עליכם מאשר כל טכנולוגיית אינטרנט אחרת שקיימת היום על פני כדור הארץ. יותר מגוגל אפילו.
יום אחד יגיע אליכם מנהל הרשת ויכריז שהתחלתם לעבוד עם VPN של צ'קפוינט. זה קרה לי לראשונה בתקופה שעבדתי בנענע והיום נדרשתי לכך פעם נוספת.
משתמשי חלונות מסודרים בתחום הזה, נכון שזה די מאלץ אתכם לעבוד עם אינטרנט אקספלורר אבל הדפדפן יתריע שעליו להוריד קובץ, יתקין אותו ויעניק לכם את הגישה הנדרשת. בלינוקס זה לא עובד ככה ולכל היותר השוא"ש יקפיץ הודעת שגיאה שיש בעיה עם רכיב הג'אווה.
הפיתרון הנותר הוא להשתמש ברכיב snx דרך הטרמינל וכך זה נעשה.
1. יש להוריד את הקובץ Check_Point_SNX_R66_HFA_01_For_Linux_800004013.sh מהאתר של צ'ק פוינט.
2. הריצה מצריכה את הספריה libstdc++5 יש להורידה ולהתקינה.
3. פותחים חלון טרמינל
את server יש להחליף בשם השרת, בפועל זה אותו הדומיין שפותח את הפורטל של צ'קפוינט, היוזר והסיסמא הם בדיוק אותם יוזר וסיסמא שיש להקליד בפורטל.
בפעם הראשונה תאלצו לאשר קבלת תנאי שימוש, ה snx יבצע את ההתחברות ויסיים ריצה אבל החיבור פעיל.
השנה היא 1991. ואנדר אחת נכלמת ורועדת ניצבת מול פסנתר אחד נבוך, עמוד תווים גלמוד ואישה אדומת-שיער וכעוסה. זה עתה התבצע הניסיון השביעי במספר לשיר את האריה "O Mio Babbino Caro" ("הו, אבי היקר") מתוך האופרה ג'אני סקיקי של פוצ'יני. המאמץ לעלות לצליל הגבוה ביותר נכשל שוב, היות שהוואנדרית הקטנה נבהלת מקול שירתה-שלה ונחנקת קלות. המפלצת הג'ינג'ית והסמוקה שפעם היתה המורה שלי לפיתוח קול נועצת בי מבט מזרה אימים: "נו באמת", היא נוזפת בי בקול שחציו מרוגז וחציו מיואש, "את שרה כמו גמל!" אינני יודעת כיצד גמלים שרים. ייתכן ששירתם ערבה וייתכן שלא ערבה. דבר אחד בטוח: הידיעה שאם אזייף, אשתנק, אתבלבל או סתם לא אדייק בצליל, מאמצי הפיוט שלי יהפכו לשירת-גמלים, לא ממש עזרה לי להביע את עצמי ווקאלית.
למרות שהבנתי שמריה קאלאס אני כבר לא אהיה, המשכתי ולמדתי פיתוח קול אופראי (בל קאנטו) במשך יותר מארבע שנים. למה? כי אהבתי לשיר, כשלא אמרו לי שאני שרה כמו גמל. בכל זאת, בסופו של דבר אמרתי נואש והפסקתי לזמר. במשך שנים, הייתי מגבילה את עצמי לשירה ניסיונית במקלחת בלבד* ולשירת בלדות מלאות פאתוס לחיות המחמד השונות שלי. אגב, הפזמון המקורי "מי הכי חמוד, מי הכי קטן, מי הכי פשוש, מי הכי שמנמן" זיכה אותי במבטים חרוזיים תוהים ובאף רוטט בהפתעה, שזו המקבילה האוגרית למחיאות כפיים. באמת. תשאלו כל אוגר.
השנים נקפו, ולמרות שמאוד אהבתי לשיר, לא הצלחתי להוציא את זמרתי ממחוזות המקלחת והיצורים הפרוותיים. הפחד שאזייף או לא אצליח לפגוע בצליל כמו שצריך גרם לי להקשיב יותר מדי לקול השירה שלי ולשנות את הטכניקה תוך כדי שירה – טעות מרה! - וזה היה גורם לי להשתנק ולהגיע ל"מצב גמל", כפי שכינתה זאת מפלצתי האדומה משכבר.
ואז, פגשתי את אלה אלרם.
אלה היא שילוב קסום של אדם שכולו לב, חברה מופלאה וחובבת כלבים ובעלי חיים מושבעת. בנוסף, היא גם מורה לפיתוח קול. באחת משיחותינו על כוס קפה ועוגה, העליתי את עניין ההשתנקות שלי בזמן שירה. אלה הציעה לי כמה הצעות חשובות ביותר לגבי הטכניקה, אבל העצה החשובה ביותר שקיבלתי ממנה לא נגעה לטכניקה אלא לפרינציפ: "קודם כל", כך אלה,"תשירי. מותר לך לשיר גם אם את מזייפת או לא בדיוק פוגעת בצליל. אין שום דבר שצריך למנוע ממך לשיר אם את רוצה לשיר". ואז היא שרה, ביחד איתי. אפילו העזתי ושרתי בפניה פעם את אותה שורה מ- O Mio Babbino Caro שהכריעה אותי לפני שנים רבות (כמו גמל וכו'). לתדהמתי, למרות שהשירה היתה רחוקה ממושלמת (לא מריה קאלאס וכו'), הצלחתי לשיר אותה מבלי להשתנק (ככחחחחחררר וכו'). ואתם יודעים מה? אפילו נהניתי.
אז מה המסקנות שלנו מהעניין?
1. תשירו. כמו גמל, כמו ברווז, כמו יען, כמו מריה קאלאס, כמו משור חשמלי מקולקל, לא חשוב כמו מה, אבל תשירו. הביטוי הווקאלי הוא זכות בסיסית של כל אחת ואחד מאיתנו, ממש כמו הזכות לנשום, לאכול, לשתות ולנסוע בתחבורה ציבורית.
2. אפרופו הסעיף הקודם, באופן ספציפי לגבי נשים ושירה – במדינה שבה יש מי ששוקלים ברצינות רבה ליצור "קרונות הפרדה" ברכבת כי אסור שנשים ישהו בחברת אנשים (כלומר, גברים. נשים הן לא בני אדם, כידוע), ושבה נשים לא מורשות לשיר בנציגות הרשמית העליונה של מדינת ישראל כי "קול באישה ערווה" – נשים חייבות במיוחד לשיר. מה זה לשיר? להעיף גגות בשירה. רצוי בתחבורה הציבורית. כשזה מגיע להנכחת נשים במרחב הציבורי, כולנו "רוזה פארקס – המחזמר".
3. אם אוזניכם יקרות לכם, אל תתקרבו לאמבטיקלחת**** שלי כשאני במצברוח זמרתי במיוחד. או הצטיידו מראש באטמי אוזניים. אל תגידו שלא הזהרתי.
4. אם עוד לא עשיתם זאת, היכנסו בלחיצת עכבר קלה לבלוג של אלה וברכו אותה במילים חמות על הבלוג החדש! לקח לי זמן מה לשכנע אותה לפתוח בלוג, והיא ממלאת צורך חשוב ביותר עבור חובבי-שירה – אז אנא, עודדו אותה ככל האפשר. חתולו של תקרה יגמול לכם ביללות ערבות לאוזן.
לסיום:
*נשימה עמוקה*
O mio babbino caro, mi piace è bellooooooooooo, bellooooooooooooooooooooooooooooo!!!!!!!!!!!
*ברפרטואר: שירי גוספל, קלאסיקות ממיטב מחזות הזמר והלהיט הענק "ברווזים ברווזים בואו הביתה".**
** שאגב, מתאים במיוחד אם יש לכם ברווז פלסטיק צהוב באמבטיקלחת.***
*** ואם אין לכם, אז תשיגו כזה. זה מגניב. וצהוב. ועושה "ציף" כשלוחצים עליו.
**** הלחם של "אמבטיה" ו"מקלחת", כמובן. רלוונטי במיוחד לזוועה הנוכחית שאני מתרחצת בה מדי יום.

משרד הבטחון מונע בניית מגדלים בתל-אביב בטענה שהם חוסמים את הקרן הסודית שלו. אף אחד לא יודע מה הקרן עושה ואיך היא עובדת.
יאן קוטליארסקי הוא סוג של יח"צן. נדמה לי. היום הוא עובד במחלקת מחקר ותקשוב ב-GCS. זה מה שעמוד הפייסבוק שלו אומר.
אבל יאן לא מאמין בבלוגים. אם משהו לא מתפרסם בפרינט, הוא לא שווה כלום. גם ב-2010. כי בכל זאת, הרבה אנשים היום מחפשים מידע בפחי הזבל ולא נניח, בגוגל.
זוהי תגובתו בדיון המבייש על גלובס נגד עינת וילף:
לאורה, שימי לב איפה פורסמה התגובה שלה..בבלוג…איזה חבר כנסת מגיב בבלוג?
איזה חבר כנסת מגיב בבלוג? כזה שמחובר למציאות ויודע היכן נמצא קהל היעד שלו. כזה שלא מפחד להגיע לציבור ולשוחח איתו. לא להטיח בו מסרים בצורה חד כיוונית.
בגלל שיאן קוטליארסקי לא מאמין בבלוגים החלטתי לפרסם את הפוסט הזה. בבלוג.
ג’ימי קרטר טס לצפון קוריאה על מנת לשחרר אסיר אמריקאי שנלכד באיזור הגבול. בסוף יסתבר שהאסיר הוא סוכן חשאי שנשלח להרוג את הנשיא.
הדיון הציבורי בנוגע לחוק הספאם שהחל בשבועות האחרונים בעקבות מכתבי ההתראה שנשלחו לאחרונה נגד גולשי פייסבוק שהזמינו מספר חברים לאירועים והחל באכיפה (ואף הקים את המרכז לאכיפת ספאם בישראל) דן בסוגיה החשובה השניה במהותה לפי חוק הספאם. החוק, למרות הסברים מפורטים בתקשורת, לא זכה עד כה לדיון מהותי. מהותו של החוק בנויה על שני יתדות: דבר הפרסומת והסכמה (דף שאלות ותשובות שהעלתי באתר של ערן ורד). הסעיף מתחיל בהגדרה בעייתית של מהו דבר פרסומת, כפי שניתן לקרוא בנוסח החוק: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

השאלה מהו מסר המופץ באופן מסחרי קיימת. האם בעצם שליחה לקבוצה מצומצמת של אנשים (נניח, שלושה חברים בפייסבוק), מתייתרת ההגדרה של האופן המסחרי? כיוון שבתי המשפט טרם נדרשו לשאלה, בין היתר כיוון שכל הדיונים עד כה בנוגע לחוק היו בבתי משפט לתביעות קטנות, שאינם מספקים פסקי דין מנומקים, יש לקבל תשובה בצורה של היקש. בע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה החל דיון בשאלה מהי מטרת רווח, אולם יש להבין מהביטוי "אופן מסחרי" כי אופן הפעולה קשור למסחר. לא מדובר על סתם שליחה באמצעות תוכנת דואר לרשימת נמענים סגורה. אולם, בתי המשפט דחו את הטענה כאילו אי השאת רווחים דיה בביטול המסחריות (תק 36975/10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב) וכי אי מסחריות הגוף ששולח מחריגה אותו מהוראות חוק הספאם, אך התחשבו בכך בעת שפסקו פיצוי (ת"ק 11965-01-10 אלי חי נ' מרכז קהילתי נווה ארזים). אולם, העדר הדיון בשאלה מהו אופן מסחרי יוצר הלכות רעות. ברור שמערכות אוטומאטיות נכללות בהגדרת המסחריות, אך לא כך בנושאים כמו שליחת הודעות בתוך פייסבוק.
החלק השני בהגדרת החוק הוא סעיף המטרה, "לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". דווקא כאן היתה הפסיקה יכולה להבחין ועשתה כן (עניין גיא מור, לדוגמא) ; במקרה אחר, ת"ק 14311-01-10 מרדכי יוסף איכברונר נ' תקשורת מקוונת דיגיטלית בע"מ, קבע בית המשפט כי אף אם מדובר במסר המציין כי אדם מסוים שלח לך הודעה באתר ההיכרויות, ויש צורך לרכוש מנוי לאתר על מנת לצפות במסר, מדובר בעידוד לרכישה של מוצר או שירות: "ההודעות שנשלחו לתובע הן אמנם התראות על כך שגולשת אחרת יצרה עימו קשר, ואין בהן לכאורה הצעה גלויה ומפורשת לרכישה של מוצר או שירות. ואולם, נציג הנתבעת עצמו הודה במהלך הדיון כי 'במידה וגולש יוצר קשר עם גולש אחר, אחד משני הצדדים צריך לרכוש מנוי", ועל-כן אין ספק שההודעות הינן'דבר פרסומת' כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק, שכן מדובר במסר המופץ באופן מסחרי אשר מטרתו היא לעודד רכישת מנוי אצל הנתבעת" (אגב, כיוון שמדובר בהודעה שנשלחה לנמען אחד, ספק אם אכן מדובר במסר מסחרי).
ואולם, למרות המחלוקת המאוד אזוטרית על פרשנותו של חוק הספאם, מגיעה פסיקה זרה (דרך הבלוג של אריק גולדמן) על כיצד אפשר לדעת האם מטרת המסר היא רכישה של מוצר או שירות. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי באילינוי, 08-C-2014 Holtzman v. Turza מתעוררת שאלה דומה. באותו המקרה, הנתבע, משרד עורכי דין, שכר את שירותיה של חברת הפצה בפקס ששלחה לכל רואי החשבון בעיר מסוימת ידיעון דו-שבועי בנושאי נדל"ן. בתחתית כל הודעה הופיעה פרסומת המציגה את משרד עורכי הדין, פרטי הקשר שלו, תמונתו ותחומי עיסוקו.
החוק הפדרלי עליו הסתמכה התביעה, הTelephone Consumer Protection Act, חל, למרבה המזל, גם רק על פרסומות. בית המשפט, באותו המקרה, בחן ושאל האם הופעת שמו של הנתבע בצורה כה בולטת מהווה באמת הפרה של החוק ופוסק כי "הכללת הגרפיקה, גודל הפונט הבולט, החזרה על שמו של הנתבע, כולם מקטינים את העובדה שהתוכן ב75 האחוזים שאינם פרסומת מכילים מילים רבות יותר מאשר בחלק העמוד שבו המידע המזהה. לבסוף, הפקסים, למרות שנחזו כאילו נשלחו על ידי הנתבע בעצמו, נשלחו על ידי Top of Mind כקמפיין שיווקי ממומן".
לשיטתי ולסיכום, על מנת שדבר דואר מסוים יוגדר כמסר מסחרי, הוא חייב לכלול הן עידוד לרכישה של מוצר או שירות, ואין הבדל גם אם מדובר בתרומה לעמותה, והן להיות מופץ באופן מסחרי: כלומר, אם חבר או מכר שולח הודעה על אירוע בפייסבוק, לא מדובר במסר מסחרי; אם מדובר במערכת ששולחת את ההודעות באופן אוטומאטי, או שליחה לרשימה של נמענים שאינם נמנים על חוק חברים מסוים, אזי המשלוח הוא באופן מסחרי.
אריק גלסנר כתב בכתב העת החד-פעמי 02010 על מצבם העגום של מוספי התרבות והספרות של "הארץ". ב"עין השביעית" פרסמו את הטקסט מחדש. כמעט כל פסקה שווה ציטוט, אז הסתפקתי רק באחת, מהפחות טובות אפילו. קריאת חובה:
"הארץ" הוא עיתונה היחיד של האינטליגנציה הישראלית. על כך אין עוררין. ובדיוק משום כך, תהליכי ההרס העצמי, הצרת האופקים, אובדן הדרך, הסטגנציה, ההקצנה המתלהמת, ההסתפקות בבינוניות, ההתקרבנות-התוקפנית, המחנאות, השנאה המנומקת-למחצה כלפי התרבות הישראלית. השחיתות הלא-פורמאלית, שעברו על שני מוספי התרבות הגבוהה המובהקים של העיתון, "מוסף תרבות וספרות" ומוסף "ספרים", נושאים באחריות נכבדת לדלדולה של הרוח בישראל בדור האחרון.
בראשית הדרך של שעשועי הזנב הארוך שלי התחלתי מקבלה מלאה של התיאוריה של אנדרסון, או לפחות של דרך אחת לפרש אותה. הנחתי אז שיש התפלגות ארוכת-זנב שמתארת את טעמו של הקהל בהיעדר אילוצים חיצוניים, ובמקביל לה יש התפלגות אחרת, בעלת ראש דומיננטי שמתארת את אילוצי השוק (שטח אחסון מוגבל, מאמצי שיווק שמתמקדים בלהיטים וכן הלאה). התוצאות שקיבלתי היו טריוויאליות למדי ברמה המתמטית. למרות זאת ייתכן בהחלט שעוד אחזור אליהן כאן כי הן מזכירות משהו שנוטים לשכוח בדרך כלל בדיוני זנב ארוך – להיטים הם לא אילוץ של שוק מצומצם, הם תוצאה טבעית של הטעם האנושי. הדומיננטיות המוחלטת של להיטים, מנגד, היא אכן תוצאה ישירה של המפגש בין אותו טעם לבין אילוצי הצמצום***.
קצת אחר כך, ובלי שזכרתי את פרטי המאמר של שירקי, החלטתי לממש מודל שמזכיר מאוד את התיאור הסכמטי שהובא בפוסט הראשון.
בבסיס המודל שלי נמצא “שוק” של פריטים (נניח, אלף בלוגים). בשלב ראשון אני מקצה לכל אחד מהם פופולריות שווה, בדיוק כמו שירקי, ומניח שלאף אחד מהם אין קורא. בשל כל מיני סיבות שהעיקרית שבהן היתה פשטות המימוש בתוכנה קבעתי את הפופולריות של כל אחד מהם להיות 1.
כעת אפשר לגשת לעניין עצמו. אל הבלוגוספירה הטרייה מגיעה הקוראת הראשונה ולעיניה נפרשים אלף הבלוגים הבתוליים, כיוון שלכולם יש אותה פופולריות היא בוחרת לעצמה אחד מהם באקראי. ההסתברות לבחירה של כל אחד מהם היא , הבלוג הממוזל שנבחר זוכה לא רק בקורא אחד אלא גם בבונוס נאה – תוספת של 1 לפופולריות שלו.
הקורא הבא שמגיע כבר אינו נמצא בריק. לאחד הבלוגים יש פופולריות של 2, ולכל האחרים יש פופולריות של 1. במקרה הזה אם כך, יש סיכוי של לכך שגם הוא יבחר בבלוג הראשון, לעומת הסתברות של
שיבחר בכל אחד מהבלוגים האחרים. תהא בחירתו אשר תהא, גם היא תוסיף 1 לפופולריות של הבלוג הנבחר.
תוך כדי הרצות של המודל הזה (ושל מודלים דומים) קיבלתי תחושה מוזרה מעט לגבי התוצאות. בשלב זה עשיתי מה שכל מדען עושה והחלטתי לנסות לטפל במקרה הפשוט ביותר שעדיין יש בו עניין. בחרתי לטפל במקרה .
במקרה כזה אין טעם להמשיך ולדבר על בלוגים (או על סרטים ב-Netflix, שירים ב-iTunes, ספרים ב-amazon או כל דבר אחר שתיאוריית הזנב הארוך אוהבת לעסוק בו), במקומם נאמץ ז’רגון מקובל מתרגילים בקורסי מבוא להסתברות ונדבר על כדורים בתוך שק.
נניח אם כן שיש לנו שק ובו שני כדורים (הבטחתי בכותרת) – אדום וכחול. כעת אנחנו מבצעים סדרת שליפות של כדורים מתוך השק. בכל פעם שנשלף כדור מצבע מסויים השליפה הזו נרשמת, והכדור מוחזר לשק יחד עם כדור נוסף מאותו צבע (מספר הכדורים מצבע מסויים בתוך השק בכל רגע הוא, אם כך בדיוק אותה פופולריות עליה דיברתי קודם).
השאלה שבה נתעניין היא מה ההסתברות לכך שאחרי שליפות שכאלה שלפנו מתוך השק
כדורים כחולים ו-
כדורים אדומים. את השאלה הזו, ואת פתרונה, אגב, אפשר למצוא בלא מעט מקומות ברשת ובספרי מבוא להסתברות, היא שאלה קלאסית עם תוצאה יפה, אלגנטית, ומפתיעה, אבל אין כאן, חשוב לי להבהיר שום יומרה לטעון שאני מחדש משהו.
כיוון שכבר החלטנו לעבור למקרה הפשוט ביותר נתחיל גם את הדיון בשאלה הזו מהתבוננות ישירה במקרים הפשוטים ביותר שלו.
(כך נראה מקרה פחות פשוט בשלב מתקדם שלו)
השליפה של הכדור הראשון היא, כמובן, משעממת להפליא. בשלב זה יש לנו שק ובו שני כדורים – אחד בכל צבע. מובן מאליו אם כן, שההסתברות לשליפה של כדור מכל צבע היא פשוט חצי.
המקרה המעניין הראשון אם כן הוא זה של שליפת שני כדורים. נבחן את השאלה מה ההסתברות לשליפה של שני כדורים אדומים. ההסתברות לכך שהכדור הראשון שנשלף הוא אדום, כבר אמרנו היא חצי. מה ההסתברות לכך שגם הכדור השני הוא אדום? בשלב זה, נשים לב, יש בשק שני כדורים אדומים (כיוון שהוספנו כדור אדום אחד) ורק כדור כחול אחד. לכן ההסתברות לשליפה של כדור אדום במצב הזה היא שני שלישים. כיוון שזו הדרך היחידה בה נקבל שני כדורים אדומים ההסתברות שאותה אנחנו מחפשים היא מכפלת ההסתברויות שמצאנו.
באופן שקול לחלוטין גם ההסתברות לכך ששלפנו שני כדורים כחולים היא שליש. כיוון שהמקרה היחיד שעוד נותר לדון בו הוא זה שבו שלפנו כדור אחד מכל צבע ברור שההסתברות למקרה כזה גם היא שליש (כיוון שסכום ההסתברויות חייב להיות 1). למרות השיקול הטריוויאלי הזה, וכדי שגם ההמשך יהיה ברור לא פחות נבחן את שתי האפשרויות (הסימטריות) לשליפה של כדור אחד מכל צבע.
נניח שהכדור הראשון שנשלף היה אדום, כעת יש בשק שני כדורים אדומים ואחד כחול, כך שההסתברות לשלוף כדור כחול היא שליש. האפשרות ההפוכה היא כמובן סימטרית לחלוטין.
ובהתאם, האפשרות לשליפה של כדור אחד אדום וכדור אחד כחול (בלי תלות בסדר) היא סכום ההסתברויות האלה.
.
נעבור למקרה הבא, שליפה של שלושה כדורים ונבחן את ההסתברויות המתקבלות (הפעם ללא יותר מידי הסברים מילוליים).
.
.
.
.
.
מובן מאליו שהדיון באפשרויות ההפוכות (שלושה כדורים כחולים או שניים כחולים ואחד אדום) הוא סימטרי לחלוטין. התוצאה, אם כן, היא שלכל אחת מארבע האפשרויות יש הסתברות שווה של רבע.
חדי-העין יבחינו כמובן במגמה המסתמנת, אולי גם בטיוטה כמעט סופית להוכחה מלאה שלה. אבל כיוון שגם כך הפוסט הזה התארך יתר על המידה אמנע מתיאור ההוכחה כאן ואזנק לתוצאה הסופית שבשלב זה אינה אמורה להפתיע אף אחד.
לאחר שנשלפו מהשק כדורים, ההסתברות לכל אחת מהחלוקות האפשריות ביניהן היא
בלי תלות בשאלה מה הוא מספר הכדורים האדומים
באותה בחירה.
בהמשך הדרך: שתי הוכחות אלגנטיות לתוצאה הזו, הכללה למספר כלשהו של כדורים, ועצירה מובטחת לדיון מפתיע בדפוסי הצבעה של קולות צפים.
* טוב, לא באמת שני כדורים, אבל לפחות בהתחלה כן, ומה לא עושים בשביל כותרת פרובוקטיבית.
** ככה מתרגמים detour?
*** כפי שאמרתי, התוצאות שקיבלתי אז היו טריוויאליות להפליא, אבל בהמשך הדרך עוד יצוצו כאן מודלים שמנסים לשלב בין הגישה של שירקי לבין העימות הזה שבין טעם הקהל לבין אילוצי השוק, ושם דווקא אפשר לראות לא מעט תוצאות שיכולות להיות מעניינות.
Related posts:
הו, הדרמה, הדרמה. לעתים היא נראית טוב יותר בשחור-לבן-מטושטש ובליווי פסנתר מפחיד:
לכבוד פסטיבל הקומיקס והאנימציה (הנה האנימציות של הזוכים), נירמו (ראשי תיבת של ניר מולד, לאחר שמסירים את ה"לד"), שיסה שיחרר (איך אומרים unleashed בעברית?) לאוויר העולם בעולם את "גוגי ומגוגי: הנדסה גנטית". הסרטון מציע 10 דקות של דיאלוג בין שני מתבגרים המתדיינים על הנדסה גנטית ועל שלל המשמעויות המיותרות (ואולי לא כל כך) שנגזרות ממנה: כגון "מיליון בין-לאדנים משוכפלים", "קצירת איברים מנשר גמדי", ועוד.
אם משום מה אתם גם רוצים לקרוא את מה שנירמו כותב, יש לו בלוג, שבו אפשר להתעדכן על דברים נהדרים כמו מתי יהיה מופע הסטנדאפ הבא שלו (או האם ההופעה המתוכננת במקרה התבטלה)
וקצת קרדיטים לאשמים בסרטון "גוגי ומגוגי 2":
תסריט ובימוי: נירמו
אנימציה: אורי בר לביא, ניר גרין, אלונה בלובה
סאונד: דודי סופר
דיבוב: איריס מורגנבסר, נירמו
עריכה: ליאו תנא
עיצוב דמויות ופתיח: מיקי מוטס
אבנר קשתן מתווכח עם לאו לאפורט, אושיית אינטרנט וכו', על האינטרנט כמדיום לשיחה:
אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית1. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.
כמה מילות אזהרה: זה הפוסט הראשון בסדרה שמאוד יכול להיות שתתארך למדי. סדרה שאינה אופיינית למה שהתרגלתם לקרוא בבלוג הזה עד היום (בטח שלא לאחרונה). הנושא המרכזי – תיאוריית הזנב הארוך של כריס אנדרסון (נניח) כבר עלה כאן לדיון לא פעם אחת, אבל לא באופן שבו הסדרה הזו תנסה לעסוק בו.
כבר כמה שנים שאני מנסה, בשעות הפנאי, להשתעשע מעט במודלים מתמטיים הקשורים לתיאוריה של אנדרסון. קיבלתי כמה תוצאות מעניינות, שטחתי אותן בפני אנדרסון בזמנו. הוא הביע סקרנות, אבל במקביל טען שהוא כבר עבר הלאה, והפנה אותי למקומות אחרים.
בסדרת הפוסטים שנפתחת כאן אנסה לתאר כמה מהתוצאות האלה, בדרך, כמעט בלית ברירה, אבל גם בהנאה, אגלוש לדיונים טכניים יחסית. טרחתי אפילו להתקין תוסף LaTex שיאפשר לי להציג כאן משוואות.
ראו הוזהרתם.
המבוא, בכל מקרה, מתכוון להיות רגוע יחסית.
ב-2003 פרסם קליי שירקי מאמר מכונן בכל הקשור לדיון בדינמיקה של הבלוגוספירה, ושל צריכת תוכן ברשת בכלל. המאמר, Power Laws, Weblogs, and Inequality ניסה להתמודד עם האכזבה שהתעוררה (כבר אז) מכשלונה של הבלוגוספירה ליצור דמוקרטיזציה מלאה של הדיון ברשת. את החלום על דיון מבוזר שמתפרש בין אלפי בלוגים, קוננו אז המקוננים, החליפה מציאות אכזרית שבה מיעוט זניח של בלוגים זכו למעמד מיוחס, משכו אליהם עשרות ומאות אלפי קוראים, והותירו את כל שאר הבלוגים מתבוססים באלמוניות עם קהל קוראים מצומצם ויכולת השפעה אפסית.
שירקי ביקש להסביר במאמר שהולדתם של “להיטים” (אם לחבר כבר עכשיו את הדיון לתיאוריית הזנב הארוך של אנדרסון שבכל מקרה מסתתרת מעבר לפינה) היא בלתי-נמנעת, שהדינמיקה הבסיסית של הזירה, פתוחה ואנרכיסטית ככל שתהיה, סופה לייצר את אותם פערים עצומים.
שירקי (במרכז) אנדרסון (מימין) ועוד מישהו (משמאל)
פסקאות המפתח במאמר של שירקי, לטעמי לפחות, הן אלה
Freedom of Choice Makes Stars Inevitable #
To see how freedom of choice could create such unequal distributions, consider a hypothetical population of a thousand people, each picking their 10 favorite blogs. One way to model such a system is simply to assume that each person has an equal chance of liking each blog. This distribution would be basically flat – most blogs will have the same number of people listing it as a favorite. A few blogs will be more popular than average and a few less, of course, but that will be statistical noise. The bulk of the blogs will be of average popularity, and the highs and lows will not be too far different from this average. In this model, neither the quality of the writing nor other people's choices have any effect; there are no shared tastes, no preferred genres, no effects from marketing or recommendations from friends.
But people's choices do affect one another. If we assume that any blog chosen by one user is more likely, by even a fractional amount, to be chosen by another user, the system changes dramatically. Alice, the first user, chooses her blogs unaffected by anyone else, but Bob has a slightly higher chance of liking Alice's blogs than the others. When Bob is done, any blog that both he and Alice like has a higher chance of being picked by Carmen, and so on, with a small number of blogs becoming increasingly likely to be chosen in the future because they were chosen in the past.
Think of this positive feedback as a preference premium. The system assumes that later users come into an environment shaped by earlier users; the thousand-and-first user will not be selecting blogs at random, but will rather be affected, even if unconsciously, by the preference premiums built up in the system previously.
Note that this model is absolutely mute as to why one blog might be preferred over another. Perhaps some writing is simply better than average (a preference for quality), perhaps people want the recommendations of others (a preference for marketing), perhaps there is value in reading the same blogs as your friends (a preference for "solidarity goods", things best enjoyed by a group). It could be all three, or some other effect entirely, and it could be different for different readers and different writers. What matters is that any tendency towards agreement in diverse and free systems, however small and for whatever reason, can create power law distributions.
Because it arises naturally, changing this distribution would mean forcing hundreds of thousands of bloggers to link to certain blogs and to de-link others, which would require both global oversight and the application of force. Reversing the star system would mean destroying the village in order to save it.
יש משהו מאוד אינטואיטיבי וטבעי בגישה ששירקי מציע כאן, כמעט מובן מאליו. יש בה גם לא מעט צדק, כל עוד אנחנו מתייחסים אליה כאל תיאור איכותי בלבד של תהליך. כן, הבחירות האקראיות לחלוטין של כמה מאמצים מוקדמים יש בהן להטות את המשך תהליך הבחירה, סביב הזרע של אותן בחירות ראשוניות אכן תתפתח מציאות שתשבור את השוויון המלא ממנו יצאנו לדרך.
אבל יש בגישה הזו עוד משהו. היא מציעה, אמנם בלי יותר מידי פרטים טכניים, אפשרות למודל. כזה שקל מאוד לממש אותו באמצעות תכנות פשוט ואז לבדוק את תוצאותיו. יותר מזה, בהנחות מסויימות שבהחלט נכללות בתוך התיאור של שירקי (ואפילו מחריפות מעט את האפקט המתואר של יצירת “כוכבים”) אפשר לקבל חישוב מדוייק של התוצאה בלי צורך בסימולציות ממוחשבות.
זה בדיוק מה שעשיתי (סימולציות) ומה שאחר כך נעזרתי בחבר מתמטיקאי כדי לעשות (חישוב אנליטי כמעט מדוייק). ברמה מסויימת התוצאות שהתקבלו אכן מתאימות למה שהיה הנקודה המרכזית של שירקי. ברמה אחרת, שבה התיאור של שירקי והתיאוריה של אנדרסון נפגשות, התוצאות שקיבלתי היו מפתיעות מאוד, לפחות לטעמי, לפחות במבט ראשון.
כל אלה ועוד (כולל גיחה מפתיעה להצעה לתיאוריה של דפוסי ההצבעה של קולות צפים) בהמשך הסדרה הזו.
הערה מרתקת לסיום: בהפרש של שנים אחדות זה מזה בחרו שירקי ואנדרסון להתשמש באותו תיאור של חוקי חזקה כדי לדבר על דפוסי הצריכה בעידן הרשת. שירקי ביקש להשתמש בהם כדי להסביר את הדומיננטיות הבלתי-נמנעת של להיטים. אנדרסון בחר להסתכל דווקא על הזנב הארוך של אותן התפלגויות בדיוק כדי לבשר על מותם הבלתי-נמנע של הלהיטים. הסתירה המתמיהה הזו תצוף כאן בהמשך הדיון כמובן.
דיסקליימר קטן: אני משער שאני לא הראשון שהתייחס לדברים האלה, וסביר להניח שגם לא הראשון שמימש מודל כזה. פניתי לשירקי כדי להתעניין בנושא ואני עדיין מקווה לשמוע ממנו משהו. אם וכאשר תגיע תשובה אדווח כאן. במקרה כזה בהחלט יכול להיות שכל סדרת הפוסטים הזו תשנה לחלוטין את אופיה ואת המשכה.
Related posts:
אחד הדברים המעצבנים ביותר בפייסבוק הוא רעש הרקע הנלווה אל פעולת הלייק. אהבת את הסירטון של דינה? מצאה חן בעיניך התמונה של יוסי? מעכשיו תדע כל פעם שמישהו אחר יאהב אותו או יגיב עליה. עבור אייטם זניח זה פחות נורא אבל ברגע שאייטם הופך לפופולארי במיוחד מדובר בשטף נוטיפיקציות אדיר שיגיע אל תיבת המייל שלכם.
ככל הנראה מישהו בפייסבוק החליט להענות לתחינת הגולשים ולאפשר להם לסמן לייק בלי לקבל עידכונים שוטפים על האייטם.
ברגע שתלחצו על קישור הלייק בפייסבוק הוא יוחלף בלינק ה unLike אך חשוב מכך לידו יתווסף לינק unsubscribe. לחיצה על הלינק מבטלת את אופציית קבלת העידכונים על האיטם והתיבה שלכם תחזור להיות נקייה ושקטה.
הרועה שצעק זאב הינו משל מפורסם מאוד, המיוחס לאיזופוס. המשל נפוץ בגרסאות מרובות, אשר בהן הפרטים הקטנים משתנים, אך העיקרון נשאר זהה. לעתים הרועה הינה איכר, אישה, או דמות אחרת, ולעתים הזאב הוא אריה או דוב, וכדומה.
הרועה, אשר משעמם לו, נכנס ליער וקורא לעזרה, כיוון שהוא מותקף על ידי זאב. כל אנשי הכפר מתחמשים ורצים לעזור לו, אך כאשר הם מגיעים למקום, הרועה צוחק עליהם, ואומר ששיעמם לו. לאחר מספר ימים הרועה נכנס שנית ליער וקורא שנית לעזרה מפני הזאב. אנשי הכפר מתחמשים שנית, ושוב רצים לעזרתו, ואילו הרועה לועג להם שוב. לאחר זמן מה, הרועה נכנס ליער, ואכן נתקל בזאב. הרועה מתחיל לצעוק לעזרה, אך הפעם האנשים לא מתייחסים אליו, והזאב טורף את הצאן.
המשל מלמד שאל לנו להגיד לאנשים שאנחנו בסכנה, אלא אם זה באמת כך. אחרת, כאשר באמת נהיה בסכנה – אף אחד לא יאמין לנו.
- – -
Educational experiments have been conducted to see if hearing the story helps children be more truthful. The results were negative. "In fact, after hearing the story, kids lied even a little more than before."
- מתוך ויקיפדיה וwikipedia
הפוסט של אתמול, על אם תרצו, הכעיס אותי מאד, כי הוא היה שובניסטי במובן הכי בסיסי, והגעיל אותי, כי הייתה עליו קארמה רעה כל כך שלדעתי לא נראתה פה מעולם, והתמיה אותי, כי יש כל כך הרבה דברים רעים לגיטימיים שאפשר להגיד על החבורה הזו שאני לא מבינה למה לרדת לגובה הזה.
בכל אופן, זה היה שם, בראש הבלוג שלי, ולא יכולתי ולא רציתי למחוק את זה, כי אנחנו לא עושים דברים כאלה וכי זה היה סתם משאיר חור על הקיר בצורה שלו, אז החלטתי לכתוב פוסט שידחוק את הפוסט על אם תרצו מראש העמוד, ואולי אפילו מהדיון במקום הזה, וככה אני אוכל להחזיר לעצמי את הרחובות.
רציתי לכתוב אותו פה לפני כמה ימים והתביישתי, כי חשבתי לעצמי מה אני מטרידה אותם עכשיו עם מוזיאונים כשהארץ בוערת. ובכן, הארץ אף פעם לא מספיק בוערת כדי להצדיק דיון פוליטי במיטתו של השכן.
תנו לי בבקשה מוזיקה של מכונת אריגה!
טיול במוזיאון הטכני – כותרת שנייה
ב-1625 הזמין המלך השוודי מוכה הגאווה גוסטב אדולף סירה גדולה במיוחד, שעימה יוכל להפליג בימים ולהוכיח את עליונותו. זו הייתה הסירה עם עוצמת האש הגדולה ביותר שנראתה עד אז וכללה 64 תותחים ימיים, קישוטים מלכותיים מצופי זהב, ואין ספור מפרשים. הסירה, שנקראה ואסה, יצאה לדרכה ב-10 באוגוסט 1628, לאחר טקס רב רושם. פחות ממייל ימי לאחר מכן הסירה טבעה לעיני עשרות המוזמנים המכובדים. היא הייתה כל כך גדולה וכבדה שלא הצליחו למשות אותה במשך כמה מאות שנים. עד שב-1961 אנדרס פרנצן הצליח לעשות זאת. מייד לאחר מכן התחילו בשיפוצה, והיום יש לה מוזיאון משלה. במוזיאון הטכני בברלין יש דגם מוקטן שלה.
כל כך מגניב, שאתם לא מאמינים (צילום: wasadream)
פרחים מברזל שבעזרתם עשו פעם הטבעות על בגדים. מכונת אריגה שיוצרת חוטים בצבעים שונים, שאותה מפעילה המדגימה.
תחנת קשבים שבעזרתה היו מאזינים פעם, ואולי גם היום, לתחנות רדיו בכל העולם, והציבור מוזמן להקיש על המסך שעליו מצוייר גלובוס, ולהקשיב לתחנות מכל העולם.
קרון של רכבת מהמאה ה-19, כולל הקישוטים של המחלקה הראשונה, המזוודות של המחלקה השנייה וספסלי העץ הפשוטים של המחלקה האחרונה, בו יכולים כולם לשבת.
יציקת גומי של מחשב, מדפסת, מצלמה ומסור שעליהן יכול הציבור ללחוץ, כדי לשמוע איך עושה "עיבוד נתונים", "הדפסת ספר", "צילום" ו"נגריה", בהתאמה. וכן, אפשר ללחוץ על כולם ביחד ולנגן את הסימפוניה האורבנית השלמה.
דגם מוקטן של מטוס שתלוי מהאוויר.
קמרה אובסקורה.
כל אלו נמצאים במוזיאון הטכני בברלין, שמסביר את הכל. כל מה שאפשר לדעת על איך פועלות טכנולוגיות בעולם נמצא שם. ואני מדברת על כל הטכנולוגיות: אניות, מטוסים, רכבות, ייצור נייר, ייצור טקסטיל, ייצור תכשיטים, צילום, צילום תמונות נעות, טלוויזיה, רדיו, ייצור רדיו ומכוניות.
אבל לא סתם תלוי על הקיר. נמצא בחלל. אפשר להקיף אותו. אפשר להקשיב לו. אפשר להעריך את גודלו. אפשר ללחוץ על כל מיני כפתורים. אפשר ללחוץ על מסכים שמסבירים דברים לעומק. אפשר לשבת רגע בתוכו ולראות איך זה מרגיש. כל כך הרבה הרפתקאות אפשרויות במוזיאון.
וזה גרם לי לחשוב על מוזיאונים. על כמה שאני אוהבת אותם. על כמה שתמיד יש בהם את הפוטנציאל לפוצץ לך את המוח. כי יש בהם שילוב מדהים של ידע ושל מנוחה ושל מסדרונות חשוכים ושל מסדרונות מוארים ונותנים כבוד לכל פרט ולכל משיחת מכחול, ואפשר ללמוד שם, ואפשר סתם להסתכל, ואפשר להשתעמם, ואפשר להתרגש, ואפשר לקבל השראה, ואפשר לעשת סיבוב מהיר וללכת.
הגרמופון של היטלר. סתם, נו. (צילום: sheeppurple)
וזה גרם לי לחשוב על תל אביב. ועל חולדאי. על זה שכועסים עליו שהוא סוגר פאבים בשביל מתחמי בילוי. על זה שהוא לא משקיע בתרבות ואמנות בעיר. על זה שהוא חונק כל אפשרות ליצירתיות בעיר הזאת. ועל ראש עיריית חולון. שנתן את ידו ואת תקציבו להקמת מוזיאון העיצוב המהמם ומוזיאון הקומיקס ועוד מוזיאונים שבטח אני לא מכירה.
וחשבתי לי שאולי מוזיאונים הם סימן. מוזיאונים הם המיינסטרים המכובד. מוזיאונים כאלו מתוקצבים על ידי העירייה ומנוהלים על ידי אנשים רבי שם ומעמד, והם יוצרים מרחב ונוכחות לתרבות ולאמנות. בתוך המרחב הזה אנשים יכולים למצוא מקום לנשום בו אוויר עם מעט שאר רוח. בשולי המרחב הזה חיים אמנים ואנשי תרבות ששוליים זה הקטע שלהם. קצת אחרי השוליים של המרחב הזה נמצאים אנשים שרוצים להגיע למרחב הזה, ובמהלך הניסיון שלהם להגיע אליו עושים דברים נפלאים.
וזה העציב אותי. אני אוהבת את תל אביב.
מסע ההלוויה של הרכבת הקלה בתל-אביב החל השבוע: עיריית תל-אביב ומשרד האוצר הבינו שהם לא יצליחו להוציא לפועל את הרכבת הקלה בתל-אביב בצורה מופרטת, ושלמרות מסך עשן שרון חולדאי מפזר בכל מערכת בחירות כפתרון התחבורתי, עוד מ2003, ברור כעת שהרכבת הקלה לא תנוע. הפתרון התחבורתי מנגד, "מהיר בעיר" של עיר לכולנו תקוע עקב רפורמה עקומה למדי של משרד התחבורה, שמפחיתה את מספר הקווים ויוצרת חוסר בהירות והעדר הסכמה של ראש העיר. לשיטתו של רון חולדאי, התחבורה הציבורית היא תחלואה של החברה, שבאה על חשבון העשירים, אינה בראש סדר העדיפויות, ולכן היא מתנהלת כך.
ומדוע זו המסקנה היחידה? כיוון שרון חולדאי הביצועיסט שיכול להזיז הרים, מצליח לדאוג לפרויקטים שמספיק חשובים לו; לעולם לא תשמעו את חולדאי מבטיח שב2013 תהיה רכבת קלה אם הוא לא יכול לעמוד בהבטחתו, או שיאכוף איסור על כניסה של רכב פרטי, שגם לכך יש לו סמכות. אלא הסמכויות היחידות שיטול לעצמו הן לאשר מגדלים, גם אם יש בכך בעיה, וגם אם השלכת הרוחב של האישור היא יצירת בועת נדל"ן בתל-אביב.
אבל הביצועיסט מתל-אביב יודע מה טוב לעיריה: תחבורה ציבורית פוגעת בשכבות החזקות, היא לא מאפשרת לג'יפים לחנות על מדרכות ובאה על חשבון חניונים. היא גם מגבילה את הנגישות לרכב פרטי, ולכן היא אינה יעילה. הנגשת מרכז העיר לציבור מהשכונות הדרומיות והמזרחיות גם תוריד את מחירי הנדל"ן במרכז ותעלה את המחירים בשוליים, מה שיפגע בשכבות החלשות שמחזיקות בנכסי דלא ניידי. לכן, כדי להמשיך את בועת הנדל"ן ובניית המגדלים, אי אפשר לתת לתחבורה הציבורית (ולרכבת הקלה) להתקיים.
וכאילו שלפרסם את פרופיל Facebook שלי באתרים שונים לא היה מספיק, עכשיו החליטו המפתחים הגאונים של האח הגדול ליצור גם שירות מיקום, שמפרסם אוטומטית היכן אני נמצאת. כמובן שמיד ביטלתי את השירות, שמופעל, אגב, כברירת מחדל וגם מאפשר לכל החברים שלכם להודיע לעולם איפה אתם.
מעולם לא הבנתי אנשים שנרשמים בכוונה ובדיעה צלולה לאתרים כגון Foursquare, ששולחים לכל חבריהם את מיקומם המדויק בכל רגע נתון. למה לעזאזל חשוב לכם כל כך שכולם יידעו איפה אתם עכשיו? יש בזה כמות נכבדה של אקסהיביציוניזם, שלא לומר פתטיות.
ולמה אתם חושבים שזה מעניין אותי?
בדיוק לאחר מסע ההפחדה הארצי נגד הקרן החדשה לישראל; אין ספור התקפות אישיות נגד שמאלנים ופרופסורים שלטענת 'אם תרצו' אינם ציונים מספיק; ולאחר שזכו לתמיכתו של של שר החינוך גדעון סער; תא הסטודנטים 'אם תרצו', שמגדירים את עצמם כתנועת "מרכז", התכנסו ללילה של חגיגות. חברי התא התאספו ב"תאודור", בר יוקרתי בהרצליה שנקרא על שם האיש ש'אם תרצו' טוענים שנתן להם השראה "למהפכה הציונית השנייה" – תאודור הרצל. האג'נדה של הערב: החרמת המרצים האנטי-ציונים, לטענת 'אם תרצו', באוניברסיטת בן גוריון.
ליד הדלת של הבר עמד צעיר קודר, לועס חתיכת פיצה. זה היה ארז תדמור, ראש אגף מדיניות והסברה ב'אם תרצו'. תדמור ניגש אלינו ושאל מי אנחנו. ענינו שאנחנו תיירים יהודים-אמריקאים תמימים, ושאנחנו סקרנים לגבי קבוצת הסטודנטים שלו. "שמענו שיש איזה מסיבה כאן," אמרנו באנגלית.
בלי לטרוח להציג את עצמו, תדמור דיבר על תסביך הרדיפה האימתני שלו. "באוניברסיטה העברית עשיתי כל כך הרבה נזק לפרופסורים שאני לא יכול יותר להסתובב בחופשיות בקמפוס," ציין. "רוב האקדמאים כאן הם אנטי-ישראל ואנטי-ציונים. יש להם את החוצפה לומר שישראל היא מדינת אפרטהייד, שאנחנו קולוניאליסטים כי אנחנו הורגים ילדים. וכך אנחנו חייבים להגן על ערכי הציונות נגד מה שהם עושים."
למרות התרבות החתרנית בקמפוס, תדמור בטוח שהוא יצליח להכניע את עושי הרע: "האליטות הם בצד המפסיד. הן מייצגות רק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה שהם השמאל הרדיקלי. אבל 70-80 אחוזים הם בצד שלנו".
מי הוא ארז תדמור? נצר למשפחה החילונית היחידה בהתנחלות הקיצונית קריית ארבע, תדמור חי כיום בהתנחלות אפרת עם אשתו ושני ילדיו. הוא התפרסם כשניהל את 'תא כתום', תא סטודנטים שנלחם בפינוי מגוש קטיף, ולאחר מכן הפנה את מרצו להתקפה על יוצרים שמבקרים את המקסימליזם הישראלי. "'ואלס עם באשיר' הוא כלי להרס הציונות," הכריז פעם תדמור. "הבמאי היה צריך לעשות במקומו סרט על הרצל".
ב'מעריב' מצוין כי תדמור הורשע במהלך שירותו הצבאי בגניבת מטען אצבע ותחמושת. הוא טען בבית דין צבאי כי הוא לקח את הנשק עבור 'ביטחון אישי'. התובעת הצבאית אמרה כי תדמור "בגד באמון הצבא"; בית המשפט החליט להוריד אותו לדרגת רב"ט ונתן לו מאסר בפועל של 45 יום וארבעה חודשים על תנאי.
במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', תדמור ארגן סדרת עימותים אלימים בין פעילי 'אם תרצו' לסטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית. כרזה של 'אם תרצו' הזהירה את הסטודנטים הערבים "נשרוף את הכפרים שלכם" ו"נתראה במילואים". תדמור היה מעורב בתקיפה של סטודנטיות שקראו לו "נאצי". המהומות שהוא ו'אם תרצו' הציתו נרגעו רק לאחר שמנהלי האוניברסיטה דרשו את פריסתם של כוחות מג"ב ויס"מ בקמפוס.
לאחר השיחה עם תדמור, שני פעילים של 'אם תרצו' התקרבו אלינו כדי לדון בפוליטיקה סטודנטיאלית בארה"ב. אחד מהם, אדם צעיר, שמנמן ומרושל עם תספורת צבאית, שאל אותנו "קראתם פעם את ' The Professors' של דוויד הורוביץ? הורוביץ היה שמאלני פעם, כך שהוא יודע את האמת על השמאל במדינה שלכם". עם קמפיין "מגילת הזכויות לאקדמאים" הכושל שלו, שהיתה מאפשרת לסטודנטים ימנים לתבוע את הפרופסורים שלהם, והמגזין Islamofascism Awareness Week, הורוביץ, סטליניסט לשעבר, נראה כמו המודל הטבעי לחיקוי עבור 'אם תרצו' והקמפיין המקארתיסטי שלה.
הפעיל השני, תמיר כפרי, סטודנט עליז וממושקף עם זנב סוס ארוך ושער פנים שזה עתה החל להנץ, מציין השראה אמריקנית אחרת: "אתם צריכים לקרוא את הספר ‘Liberal Fascism’," הוא אומר, מתייחס למאמרו של יונה גולברג, סופר נאו-קונסרבטיבי, שמקשר בין ליברליזם אמריקאי לפשיסטים היטלרייאנים. "אני לא אומר שכל הליברלים הם פשיסטים, אבל בקמפוס כאן בישראל, הפרופסורים הליברלים הם באמת כאלה".
כפרי הוביל אותנו פנימה והתיישב לצדנו על הבר. בעוד עשרות מחבריו זרמו פנימה, הוא הזמין גולדסטאר והחל לדבר על המאבק שהוא מנהל כמתאם הפעולות של 'אם תרצו' באוניברסיטת בן-גוריון.
כפרי פטר בבוז את הטענה שמאות אלפי דולרים הועברו כל שנה כתרומה ל'אם תרצו' על ידי הכומר האפוקליפטי ג'ון הייגי, שאמר בעבר שהאנטי-כריסט יהיה "חצי יהודי, כפי שהיה היטלר". "למי אכפת מי נותן את הכסף," אמר כפרי. "אנשים צריכים להתמקד בתורמים ולא בנו. כמו הכומר הנאו-נאצי הזה [ג'ון הייגי]. הוא האידיוט! הוא נותן את כל הכסף שלו לחבורת יהודים ציונים בישראל!".
בעוד הבירה זורמת, תמיר בידר אותנו בדעותיו על כל דבר, מציונות ועד לאלימות משפחתית.
כפרי על פוליטיקה סטודנטיאלית: "חד"ש היא חבורת רדיקלים פרו-פלסטינים. אבל עבדנו עם מר"צ. יש לנו אפילו כמה חברים במר"צ בתנועה. הם השמאל ההגיוני. הם ציונים, לא סתם רדיקלים".
על השמאל: "שמאלנים רדיקלים הם כמו אבק שריפה. כשלעצמו הוא לא מזיק, אבל לצד אקדח הוא נעשה מסוכן".
על הפלסטינים: "אין דבר כזה פלסטיני, למעשה. אתם יודעים, הרעיון שיש פלסטינים הומצא בשנות ה-70."
על התמונות של עדן אברג'יל: "התמונות היו פשוט מצחיקות. תתמודדו עם זה."
על ציונות: "ציונות עוסקת בהבטחת מדינה יהודית, שכולם בה זכאים לזכויות אדם ללא תנאים, כולל הערבים, אבל זכויות אזרח הן מותנות, בהתבסס על נאמנותו של אדם להכרה בישראל כמדינה יהודית וציונית… אני אפילו מכיר כמה מוסלמים ציונים. כמו החבר שלי מהצבא. הוא היה דרוזי, והוא הלך לכלא בגלל שהוא הכה את דוד שלו כל כך חזק". שאלנו מדוע הוא היכה את דוד שלו, ותמיר ענה "כי הוא אמר שהוא לא צריך להילחם למען ישראל".
על הפמיניזם: "אני פמיניסט אמיתי. אם אישה מכה אותי אני אכה אותה בחזרה חזק יותר. זה פמיניזם!"
בעוד כפרי ממשיך לדבר, וכשברקע נשמעת מוזיקת דיסקו מהסבנטיז, הסתכלנו מסביבנו והבחנו בהיעדרן הכמעט מוחלט של נשים. למעשה, נראה היה שהנציגה היחידה של המין הנשי שתקשרה עם עשרות פעילי אם תרצו הייתה הברמנית. "הזמנתם נשים למסיבה?" שאלנו את החבר החדש שלנו. "כי זה מתחיל להיראות כמו מסיבת בנים."
כפרי הביט סביבו בעצבנות, והסביר: "אנשים מגיעים מאוחר בישראל כי אין לנו שעה שבה אסור לשתות [בארה"ב אסור אחרי שעה מסוימת למכור אלכוהול]."
עשרים דקות אחר כך, אישה הופיעה. אבל היא היתה רק אישתו של חבר של כפרי; אדם נמוך, עם מראה חנוני, שבירך אותו בחיבוק דובי מכל הלב. "הבחור הזה שיחק איתי במופע הקולנוע של רוקי, אמר כפרי, בהתייחסו למחזמר הפולחן הבריטי. "הייתי צריך לשאול מחוך מאשתי בשביל המופע!" צחקק החבר.
מלבד עבודתו כמהנדס גנטי במכון וייצמן, החבר של כפרי היה אחד מהחיילים בחזית המאבק של 'אם תרצו'. הוא מספר שהוא התרתח כאשר ראה תערוכת אמנות בחולון, שתיארה את מסוקי הצבא הישראלי מפציצים אזרחים, וחיילים משפילים פלסטינים במחסומים. הוא מיד התקשר למייסד 'אם תרצו', רונן שובל, כדי להתלונן. למחרת, הוא כבר היה פעיל במשרה מלאה.
"אם הצבא עשה דברים כאלה, זה היה בסדר. בגלל שהתערוכה היתה אז עובדתית," העיר החבר. "אבל הצבא לא עושה את זה! הייתי בחי"ר, אז אני יודע".
למרות זעמו, החבר היה נחוש לדבר על הפקת 'מופע הקולנוע של רוקי' שהוא ותמיר כיכבו בה. "אתה יודע מה היה המחזה הזה בעצם?" הוא אמר לכפרי. "הוא היה סצינת הכרויות לגיקים!". הם פרצו בצחוק שובב, כאילו היו נערים שצופים בפורנו בעוד אמם עושה כביסה במרתף.
כפרי נזכר באחד מכיבושי 'מופע הקולנוע של רוקי' האהובים עליו. "היתה שמאלנית רדיקלית ששיחקה איתנו במחזה," הוא אמר.
"היא היתה כל כך רדיקלית שהיא חשבה שנעם חומסקי היה פשיסט," התערב החבר.
"כן, אז בכל מקרה, זיינתי אותה לילה אחד," התרברב כפרי. "ובזמן שאני מזיין אותה, אמרתי 'אה, את כל כך נגד ישראל, והכיבוש הוא כל כך רע. אוקיי!'. ואז, מיד אחרי שגמרתי, שלפתי אותו החוצה ואמרתי, 'מצטער, אין אורגזמה בשבילך!".
באותו רגע, בעוד אנחנו מביטים מסביב בחדר המלא בגברים בני עשרים פלוס שמצטופפים על הספות, משחקים עם הסלולרים שלהם ומחליפים טפיחות שכם משועשעות, זכינו בהבנה חדשה של הפונקציה המרכזית של 'אם תרצו'. התנועה אינה רק הביטוי מהשטח של כוחות ימנים בממשלה; היא מתפקדת גם כמפלט חברתי לצעירים חסרי כיוון, שאינם מסוגלים למצוא פורקן פרודקטיבי עבור האגרסיות העצורות שהם נושאים מהשירות הצבאי. סשנים ארוכים של פלייסטיישן וגליונות של Maxim פשוט לא הספיקו עבור הדחויים של מעמד הלוחמים הישראלי. הם היו זקוקים לקרב הרואי – אפילו אם המטרות היו חסרות הגנה ושוליות. וכך, הם זיהו אויבים בכל פקולטה ועמוד עיתון, מקווים להכניע את תחושת הבידוד שלהם באמצעות הגדרה מחודשת של עצמם כציונים הרואיים שהכריזו ג'יהאד על השוליים ה"אליטיסטיים". רגישותם ל"הטיה אנטי-ציונית" היא למעשה השלכה של חוסר הביטחון שלהם.
'אם תרצו' תוארה על ידי המבקרים ככנופיה מעוררת אימה של בריונים מסוכנים, אבל ברקע היומיומי יותר של "תאודור", ראינו את התנועה כפי שהיא באמת: חטיבת חנונים ממומנת היטב.
לאחר שרונן שובל הכריז בנאומו על ההסתערות הקרבה על אוניברסיטת בן-גוריון – "סבתא שלי היתה כל כך גאה לראות אותנו על העמוד הראשי של 'הארץ'," הוא הכריז – הבחנו בשתי נשים צעירות מורידות שוטים של ליקר על הבר. הלכנו לפגוש אותן.
"אתן עם 'אם תרצו'?" שאלנו.
"אתה מתכוון לפאשיסטים המגעילים?" אחת מהם שאלה.
"אנחנו שונאות אותם!" אמרה השניה.
לאחר תחקור ארוך, שכלל בדיקה של תעודות הזהות שלנו, הבנות האמינו שאנחנו לא חברים בתנועה ה"פשיסיטית", ורק אז ניאותו לשתות איתנו.
הבנות בסופו של דבר התנצלו על הבדיקה שעברנו, והסבירו כי חבר 'אם תרצו' ישב לידם בבר וניסה להתחיל איתן מוקדם יותר באותו ערב.
אחת הבנות תפסה בזרועו וצעקה עליו, "כשתהיה מוכן להפסיק להיות גזען צר אופקים, תוכל לדבר אתנו."
הפוסט התפרסם במקור בבלוגים של מקס בלומנטל ויוסף דנה.
תרגום: איתמר שאלתיאל, יוסף דנה ויוסי דוד
ותודה מיוחדת לדימי ריידר, על הערותיו המועילות.
לראות את Inception בקולנוע הייתה החלטה מצוינת. סרט מעולה, מתוחכם, מעניין, יפהפה, מותח, ועם אקשן טוב מהסוג ששווה לראות על מסך גדול במיוחד. אם רוצים להתעמק אח"כ בתיאוריות פילוסופיות זה אפשרי, וגם אם לא פשוט נהנים מהסרט כמו שהוא. איזה כיף זה סרטים טובים.
אבל דבר אחד אני לא מבינה – למה אנשים נותנים ללאונרדו דיקפריו לשחק בסרטים? הבנאדם בילה 30 שנה בלהיראות כמו ילד בן 12, ועכשיו כשהוא התבגר הוא הפך להיות הגרסה האנושית לכלב פאג – יצור מעצבן עם פרצוף פחוס ומזג רע. אין לי הסבר לתופעה.

זה הזמן להודות – לא גדלתי על כדורגל בבית. בזמן שאבות אחרים לקחו את הילדים שלהם למגרש אבא שלי היה עסוק בבטחון המדינה, אז אותי לקחו להופעות של מקהלת הנערים של טלץ בפסטיבל ישראל (שכה יהיה לי טוב). אהבתי כדורגל מיד שניה – מה שהחברים שלי אהבו זה מה שאני אהבתי, בלי להבין למה. באיזה שהוא שלב זה נהיה טפשי להחליף קבוצה, אפילו שאתה יודע שאתה לא מתאים לה, והיא לא כל כך מתאימה לך. ככה יצא שאני אוהד של בית"ר שמצביע מרצ, אוהד של ליברפול שלא היה שם מעולם (ואין לו שום עניין לתקן את זה) ואוהד של בוסטון שאבא שלו מביא לו בשמחה רבה חליפה של הלייקרס מארצות הברית (הוא עד היום לובש אותה לריקודי עם, השם ירחם).
לא ברור איך – אבל עדיין יצאתי חובב ספורט. זה קצת כמו קרחת. אתה יכול להתכחש לגנטיקה עד שלב מסוים, אחר כך זה כבר משיג אותך. עכשיו, אין דבר שאני אוהב לקרוא יותר מאשר מאמרים על ספורט. ככל שהנגישות של שידורי הספורט יורדת, אני מוצא את עצמי שוב חי מרשמים של אחרים. גם בשנים שהיתה לי אנרגיה לקום באמצע הלילה לראות כל משחק NBA ו- NFL אפשרי בטלוויזיית 14" מעאפנה שמחוברת לממיר אנלוגי של הוט, הכתיבה של עיתונאים כמו ביל פלאשקה בחו"ל וכתבי "העיר" ו"חדשות" (בתקופה שעוד היו שם עיתונאים ולא היפסטרים) גרמה להכל להראות יותר מרהיב, יותר קסום. כשגדלתי ניסיתי את כוחי בכתיבת ספורט כזאת. מספר חודשים זעומים ככתב ספורט בעיתון "תל אביב" (שחבל מאוד שהרגו את הארכיון שלו, היו שם דברים לא רעים). לפעמים יצאו דברים יותר טובים (כמו זה וזה), אבל בדרך כלל זה נגמר בראיון עם לירון בסיס או רונן חרזי שאתה כותב את התשובות של השחקן לפני שאתה שואל אותו את השאלות.
בשנים האחרונות למצוא כתיבת ספורט מגזינית טובה זה משהו ששמור לאנשים עם הרבה סבלנות. לא תמצאו את זה באתר של ערוץ הספורט, גם לא בווינט. הבלחות של שלח ופוהורילס ב- NRG, שלומי ברזל בהארץ, קיפניס בגלובש ודוד רוזנטל בוואלה. כל בוקר לעבור על כל האתרים בקריז כדי לקרוא ניתוח אינטליגנטי של המתרחש בליגת הפחים של לוזון. זה לא חיים זה. אבל – נראה שיש אור בקצה המנהרה שלשם שינוי אינו הרכבת של צ'רלטון – האתר דה-באזר. רונן דורפן (אותו אני קורא באדיקות במגוון אתרים תמוהים בהם הוא נדד בשנים האחרונות וישראל היום הוא בהחלט אתר תמוה) אסף סביבו את מיטב כותבי הספורט העבריים לאתר חדש שמרכז כתיבת ספורט שאתם יכולים לקרוא בלי להרגיש כאילו האי.קיו שלכם נמחק. לא ברור לי איך האנשים שעורכים את מוספי הספורט בעיתונים הגדולים עוד ממשיכים למלא אינצ'ים על גבי אינצ'ים עם הבלים של כתבי חצר, גרזנים מטעם ודוברים בשם וקוראים לזה "פרשנות"? אני, את הספורט שלי צורך מדה-באזר. שרק יביאו את דוד רוזנטל ושלומי ברזל לכתוב שם ואנחנו מסודרים. אפשר לשלוח את כל שאר עיתונות הספורט לנופשון בטורקיה. אומרים שפיני בלילי עומד לחתום עם איזושהיא קבוצה שם. תיהנו.
חברת דפי זהב השיקה אפליקציה ניידת חדשה מבוססת מיקום ומועשרת מציאות (Augmented Reality). האפליקציה החדשה מיועדת לאייפון, למכשירי אנדרואיד (HTC, סמסונג), סימיבאן (נוקיה) ובלקברי. נוסף על כך, דפי זהב מציעה אפליקציה וובית מבוססת HTML 5.
האפליקציה החדשה, המופצת תחת הסלוגן "נגעת מצאת", ניתנת להורדה חינם. האפליקציה מאפשרת למשתמש לחפש עסקים, בעלי מקצוע ונותני שירותים בקרבתו על פי קטגוריות – מסעדות, בתי קפה, פרחים, אינסטלטורים וכו’.
אנחנו מצאנו את מגוון הקטגוריות בממשק מבלבל ומיותר. למה צריך גם "פיצריות" וגם "מסעדות" בתפריט הראשי? ומדוע לפרוש את כל הקטגוריות, כולל פחות מבוקשות, במקום להסתירן תחת אפשרות "אחר". ממשקים ניידים מבוססים על מסכים קטנים ועל כן, פחות מידע ואלמנטים גדולים יותר ישפרו את חוויית השימוש. גם חסרה לנו האפשרות לסנן את רשימת בתי העסק באזור על פי חיפוש חופשי או השלמה אוטומטית.
היינו שמחים לראות את כל בתי העסק באזור על גבי מפה כברירת מחדל במקום בתצוגת רשימה. המיקום הוא שיקול מרכזי כאשר מדובר באפליקציות ניידות. לרוב נעדיף לעיין בעסקים הסמוכים ביותר אלינו במקום לגלול רשימה הכוללת עסקים שחלקם רחוקים מדי מרחק הליכה. על כן, תצוגת מפה או מחוון המאפשר לכוונן מחדש את רדיוס החיפוש הפיזי חסר במקרה זה.
הלשוניות של "נצפו לאחרונה" ו"שמורים" מועילות מאוד אם רוצים לחזור ולעיין בפרטי בית, בין אם שמרנו אותו במיוחד ובין אם לא. הקופונים האלקטרוניים עשויים להצליח ומסמנים כיוון מבטיח. לא ראינו אותם בפעולה באפליקציה החיה.
החידוש המלהיב באפליקציה הוא יישום טכנולוגיית המציאות המועשרת, הראשוני בישראל. מציאות מועשרת מציגה שכבות מידע רלוונטית על גבי תמונת המצלמה. במצב "מצלמה" של האפליקציה וכיוון המכשיר ליעד הנדרש ניתן לקבל מידע על בתי העסק והשירותים הנמצאים בקרבת מקום, כולל המרחק מכל אחד ואחד מהם. כך תוכלו ללכת ולחפש בתי עסק בתצוגה מועשרת על המסך, בהתאם למרחק של כל אחד מהם, ביחס למיקום שבו אתם נמצאים.
הפרטים המסופקים אודות כל בית עסק דלים למדי ולרוב אינם כוללים כל פירוט מלבד מספר טלפון. חסרון זה נוגע בבעיה של דפי זהב שאינה רלוונטית רק לאפליקציה הניידת: דפי זהב לא מציעה לנו כל דרך להעריך או לדרג את בתי העסק.
הסיבה אינה מקרית: המודל העסקי של דפי זהב מושתת על תשלום מבתי עסק. עם זאת, אפליקציה ניידת היא הזדמנות מצוינת להוסיף שכבה חברתית: למשל, להוסיף תגובות וצ’ק אינים של חברים לבתי עסק במקומות בהן הם קיימים. ההשקה של Places היא הזדמנות מצוינת להוסיף לאפליקציה תכנים של גולשים בהזדמנות הקרובה. כך עושים זאת באפליקציה המצוינת של Yelp:
דפי זהב שילבה באפליקציה
מודול פרסום, AdServXTÔ, באמצעותו תציע ללקוחותיה אפשרות לשלב באנרים, פרסום מבוסס מיקום, מילות מפתח וחשיפה בפרסום צד שלישי. בעלי עסקים יוכלו למקד ולפלח קמפיין פרסומי על פי מיקום ואפשרויות נוספות.
בעוד האפליקציה ככלל מספקת את הסחורה, התפירה של שכבת המפות, של חברת Telmap, בעייתית למדי: לעתים המפות לא נטענות כלל. עוד חסרון: כאשר משוטטים באזור מסוים, המפה לא נפתחת ברדיוס האזור אלא בקנה מידה גדול יותר.
חבל שחיווי ה-GPS על גבי המפה אינו דינמי ואין הוראות הגעה מדויקות אל היעד. לעתים ייתכן שתהיו בקרבת מקום אך ללא הוראות הגעה מדויקות תתקשו למצוא את המקום. למרות המפות וכמה באגים, המפתחת האפליקציה, ThinkMobile, עשתה עבודה טובה. מדובר בשלב בטא ונשמח לעקוב אחר התפתחות האפליקציה בהמשך הדרך.
פוסטים קשורים -->
גוגל השיקה אפליקציה לשיתוף מקומות חנייה פנויים
"מטרופולין", הפורסקוור של סלקום: מוצלח למדי
זאפ אדיש למיקום – והעולם שותק
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
ביום שישי האחרון זה קרה, בסופן של עשרים ומשהו שנות חלום, חלום שהלך וקבר את עצמו בעוד ועוד שכבות של הגנה ושל אירוניה מודעת לעצמה, ובכל זאת נשאר שם.
ביום שישי האחרון הגעתי לפרינט.
לא כך זה אמור היה לקרות.
לא כך זה אמור היה להיות.
אבל ככה זה היה וככה זה קרה.
אם יש לכם, במקרה, את שבעה לילות של העשרים באוגוסט תוכלו לדפדף לסופו של מדור הספרות שלו, לקרוא המלצה על 17 של ביל דראמונד. אם אין לכם, במקרה משלים, לא נורא. מתישהו, אולי בקרוב, יעלה כאן פוסט (כותרת זמנית: This is what the 17 is about) שינסה לומר את ל מה שהיה בטור ההוא, ועוד קצת, משוחרר ממגבלה מלאכותית של מספר מלים (ככה זה בפרינט).
אז בסופו של תהליך ארוך ומפותל יצא שהגעתי, סוף סוף, לפרינט.
חשבתי, דמיינתי, קיוויתי, מבול, או לפחות זרזוף של טלפונים שיברכו אותי על הרגע הזה. חברים ישנים שייתקלו פתאום בשם (עם שגיאת איות מינורית או שתיים) ויתקשרו להגיד סחתיין. אבל אף אחד לא התקשר.
הפרינט מת, ככה אומרים.
על המדרגות של מוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, ישבתי וחיכיתי. שתי נסיעות ששמונה שנים הפרידו ביניהן נמהלו זו בזו. מחיצה מאולתרת חצצה ביני לבין השירותים הסמוכים. דף נייר קטן שהודבק עליה הצהיר שהכניסה היא ל-Press בלבד.
ישבתי וחיכיתי בסבלנות, חייכתי לעצמי.
בפעם הבאה, הבטחתי להם בהתגרות, לעצמי בתקווה, אני כבר אהיה Press, תהיה לי תעודה שתבטיח לי את הזכות להשתין שם בלי לקבל טובות מאף אחד.
אבל ההמתנה נמתחה.
כמה רגעים מעבר לצפוי, לא יותר.
ועם המתיחה הזו חלחלה ההבנה.
הייתי בן עשרים ושש, עדיין ממולל חלום של גיל שמונה עשרה בין אצבעות מוחו הממהרות להתבגר.
הפרינט מת, ככה אומרים.
בדצמבר 87’ פרצה האיתיפאדה הראשונה. כמה ימים מאוחר יותר נתלשנו לטיול של כמעט שבוע בדרום. בכל ערב פגשנו את מי שחיכה לנו בנקודת הסיום של המסלול היומי. שמענו תיאורי זוועה של מהומות ביפו כפי שתווכו במבזקי רדיו היסטריים. כשחזרנו הביתה שקעתי בעיתוני סוף השבוע, ניסיתי למצוא קולות אלטרנטיביים, להיאחז בהם.
ככה נולד החלום של הפרינט.
אבל הפרינט מת, לא שמעתם?
אפילו לא עוטפים דגים היום.
Related posts:
שיבוטים של לוגו עיריית תל אביב ממשיכים לצוץ. הנה העדכני שבהם, של ה-Canadian Institute for Advanced Research. (הלשנה: דניאל צורן).
הנה הקודמים:
או משהו כזה. פייר, אני משועשעת מזה שמצאו דרך להשתמש גם בצ’אטרולט לצרכי שיווק.
(ויה הפייסבוק של מעין כהן)
באוקטובר 2006, ממשל בוש הכניס חלק בלתי רלוונטי לחוק בטחון הנמלים. מטרת התוספת היתה, בפועל, להגן על אזרחי ארצות הברית מהימורים בלתי חוקיים. החלטת ארצות הברית היתה להוציא מחוץ לחוק את ההימורים המקוונים על ידי קביעה שהימורים וירטואלים אסורים בארצות הברית ושמוסדות פיננסיים לא יוכלו לסלוק כרטיסי אשראי למשחקים אלו. אולם, מספר שנים קודם לכן, אנטיגואה, מדינה קטנה עם מאות קזינואים וירטואליים, פנתה לארגון הסחר העולמי נגד האיסור בארצות הברית על הימורים באינטרנט. טענתם היתה שטכנית, כל פעולות ההימורים הן סחר בינלאומי, וככאלו מוגנות על ידי הסכמי הסחר. ארגון הסחר העולמי פסק לטובת אנטיגואה וקבע שארצות הברית לא יכולה לנהל מוסר כפול, ובאם הימורים חוקיים בארצות הברית תחת רשיון, הם חייבים להיות חוקיים גם באינטרנט, לכן, כאשר ארצות הברית חוקקה את חוק בטחון הנמלים, היא הפרה בשנית את הסכמי הסחר העולמי. זהו חסם סחר שמפלה בין עסקים עקב מקורם: כשם שמדינות עולם שלישי לא יכולות להטיל מכסים על ייצוא חקלאי מארצות הברית, ממשלת ארצות הברית לא יכולה לאסור על הימורים באינטרנט. [את החלק הראשון, הקדמה, כתבתי כבר בפוסט אחר, כדאי שתקראו גם אותו].
יש הרבה ללמוד מפסיקת אנטיגואה כאשר מדברים על חסימת אתרי ההימורים בישראל. כמו במקרה של אנטיגואה, גם בישראל הימורים מוסדרים בחוק: לשלושה גופים יש היתר לעריכת הגרלות, הימורים ומשחקי מזל: מפעל הפיס הוא בעל סמכות לעריכת הגרלות בצורה בלעדית, המועצה להסדר הימורים בספורט היא בעלת הזכות הבלעדית לניהול הימורים על משחקי ספורט, ולאגודה למען החייל סמכות, שאינה משתמשת בה, להפעיל הגרלה שנתית.
ישראל היא חברה בארגון הסחר העולמי, וככזה קיבלה את תניותיו. אחת התנות בהסכם היא שאם מתן שירותים מסוים חוקי במדינה, המדינה אינה יכולה להפלות ולאסור על אספקת אותם שירותים משירות שמורשה לעסוק בהם במדינה אחרת. כך קובעים בארגון הסחר העולמי, בסעיף 17 להסכם מרקש, ובשאר ההסכם. כך גם פסיקת אנטיגואה פרשה את הסכם הסחר.
כלומר, ישראל, על ידי פעולה של חסימת אתרי הימורים, מפרה, לפחות לכאורה, את הסכמי הסחר הבינלאומיים עליהם היא חתמה ועשויה להיות כפופה לסנקציות נגדה על ידי שאר המדינות המפעילות את האתרים שנחסמו. למדינת ישראל אין זכות להפלות בין מפעל הפיס, שמספק שירותים מורשים בישראל, לבין אתר ויקטור צ'נדלר, שמורשה תחת החוק בגיברלטר. האפליה שמדינת ישראל מפעילה אינה חוקית, ואף אם היתה למדינה הסמכות לחסום את האתרים, הרי שהפעלת הסמכות שקולה להפרת הסכמי סחר. מעניין מה יש לפרקליטות להגיד על זה?
הרעיון מאחורי אתרי הקניות החברתיים הוא פשוט: מדי יום מתפרסמות עסקאות בלעדיות ומוגבלות בזמן, שכדי לנצל אותן יש צורך להגיע למספר מינימום של קונים. למשל: קופון למסעדה אופנתית ששוויו 100 ש"ח יעלה לכם 50 שקלים בלבד, בתנאי שישתתפו במבצע הנ"ל מינימום 20 אנשים בתוך פחות מ-24 שעות. זו מעין קניה קבוצתית ללא קבוצה. הגולשים נהנים מעסקאות משתלמות, ובעלי העסקים נהנים מזרם מכובד של לקוחות חדשים.
לאחרונה, אתרי הקניות הנ"ל מתחילים לצבור פופולריות. לינקים למבצעים מעניינים מציפים חדשות לבקרים את פידי הפייסבוק שלנו (הדרך המומלצת על ידי אותם אתרים להפצת העסקאות והגעה למספר המינימום הדרוש), אתרים חדשים צצים ברשת כפטריות אחרי הגשם. הישראלים, כמובן, אוהבים מבצעים, והאתרים מתחילים לשגשג. אם בחודשים הראשונים לפעולתם כל עיסקה כזאת נרכשה על ידי עשרות בודדות של גולשים – מספר הגולשים בעסקאות אטרקטיביות בימים האחרונים עלול להגיע למאות, ולעיתים אף לאלפים. לא צחוק.
נמליץ לכם כאן על שלושה אתרים מרכזיים כאלה. שלושתם דומים מאוד אחד לשני, ולא נתפלא אם בסופו של דבר יתפלא שמדובר ביוזמה עסקית אחת שפשוט חילקה את עצמה לשלוש בשביל לשלש את הרווחים וההזדמנויות. כך או כך, מדובר בשלושה אתרים שבהחלט יכול להיות שווה להכיר.
ההמוני: יממה – התלושים של יממה נקראים, כמה צפוי, יומיות. כל יממה מתחלף המבצע המוצע בו (כמו בכל האתרים), והגיוון בו רחב מאוד: החל מתלושים למסעדות, עד לחופשות שונות ומשונות, מופעי בידור ועוד. אין צורך בהרשמה לאתר כדי לראות את העסקאות, אך ניתן להרשם לרשימת תפוצה כדי לקבל הודעות על המבצעים בדואר האלקטרוני.
המצליח: גרופר – כמו יממה, גם בגרופר מגוון נאה של מבצעים מתחלפים. פופולריים במיוחד מבצעי האוכל שלו (הם גם הכי מצליחים מכל שלושת האתרים), אך הוא גם כולל שלל מבצעים בתחומים אחרים, כמו למשל נקיון (שטיפת הבית או האוטו ב-50 אחוזים הנחה), בריאות, פנאי ועוד. דורש הרשמה כדי לראות את המבצעים.
היוקרתי: בא לי גם – האתר השלישי הוא הנישתי ביותר – המבצעים בו מיועדים, כך נראה, לבורגנים: הרבה סדנאות שונות (סדנת צילום, בישול ועוד), הנחות במסעדות גורמה ועוד.
טיפים כלליים לרכישה באתרים אלה:
האפשרות למבצעים משתלמים כאילו מזמינה קנייה אימפולסיבית. קחו את הזמן – המבצעים נמשכים יממה שלמה, מה שמאפשר לכם כמה שעות טובות כדי להחליט אם אתם באמת צריכים ניקוי אוטו בחצי מחיר (ממתי אתם מנקים את האוטו בכלל?) או שובר הנחה למסעדה (אליה אין סיכוי שתגיעו).
קראו את האותיות הקטנות. אל תתנו לשפה הפשוטה של הסכמי השימוש והאותיות הקטנות לבלבל אתכם – קראו בפירוט את כל פרטי המבצעים, כי לא פעם תמצאו פרט שיהפוך עיסקה שנראית משלמת ללא כל כך כדאית (למשל – הגבלה על שעות במבצע מסויים, הגבלה לאדם אחד בלבד וכו’).
אל תלעסו יותר ממה שאתם יכולים לבלוע. כמעט כל המבצעים באתר תקפים לתקופה מסויימת (בדרך כלל בין חודש לשלושה חודשים). אל תתפתו לרכוש קופונים רבים רק כדי לגלות שאין לכם מספיק זמן לנצל את כולם.
בדקו את האתרים מתי שאתם רוצים. אל תתפתו לתחנוני האתרים לצרף אתכם לרשימת התפוצה שלהם. זה בסדר גמור גם אם אתם לא אוהבים לקבל דואר פרסומי לתיבה הפרטית שלכם, ולא יקרה שום דבר אם תבדקו את האתרים ידנית בזמן שלכם. מקסימום תפספו מבצע שנראה אטרקטיבי. מהנסיון שלנו, אגב, רוב המבצעים השווים באמת יחזרו לסיבוב נוסף במועד מאוחר יותר.
פוסטים קשורים --> -->פוסט מאת ארז רונן
ארז רונן הוא כתב טכנולוגיה בעבר וסטודנט לקולנוע בהווה. בזמנו הפנוי הוא משחק במשחקי וידאו, מתפעל ממוצרים של אפל ומתפעל את אימפרית "זה לחלשים" הכוללת בלוג ופודקאסט שבועי.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
הודעת יח"ץ שנחתה בתיבת המייל שלי הבוקר עסקה באפליקציית המציאות המורחבת של דפי זהב. האפליקציה משתמשת במצלמה וברכיב ה GPS של המכשיר על מנת לזהות ולהציג למשתמש מידע על העסקים הנמצאים בסביבה.
על פניו, ומבלי לבדוק את האפליקציה, הדבר מזכיר לי קצת את ה Google Goggles ואני מניח שהם עובדים על אותו הרעיון.

אבל הנקודה הבאמת מרגשת בכל האפליקציה הזו היא רשימת המכשירים התומכים שנלוותה אל הודעת היח"ץ (רשימת המכשירים תומכים ). לראשונה, יוצאת חברה גדולה בישראל עם אפליקציה שמותאמת לרוב מערכות ההפעלה הסלולאריות הנפוצות (איפון, סימביאן, אנדרואיד ובלאקברי) ולא מתהדרת באפליקציה לאיפון בלבד (כדוגמת סלקום עם מטרופולין). ההכרזה על אפליקציה מקבילה מבוססת HTML5 גורמת לי להאמין כי האפליקציה נבנתה מראש על בסיס סביבה כגון ה webkit ופשוט נעטפה לאחר מכן בממשק משתמש רלוונטי על בסיס ה API של כל אחת מהחברות.
לצערי האפליקציה כרגע זמינה רק באפסטור, אך לפי מה שהבנתי היא אמורה להגיע אל שאר המכשירים במהלך השבוע הקרוב, אני כולי תקווה שדפי זהב לא תפספס את המומנטום ואכן תספק את המוצר. האם נזכה לראות חברות אחרות צועדות בעקבות דפי זהב? אני מקווה מאוד שכן, אבל במציאות שבה חברות כגון שופרסל מוציאות אפליקציה לאיפון אבל מסרבת לתקן את האתר השבור והמגוחך שלה אני לא יותר מדי אופטימי.
ביום רביעי הלן ואני חזרנו מאוחר הביתה (23:52) ורצינו פיצה. התקשרנו לפיצה פיליפ, שבדיוק שחרר את השליח הביתה כי המשלוחים הם עד חצות. התחננתי יפה, בלי איומים ובלי כלום, והוא החזיר אותו. עד חצות ורבע הגיעו הפיצות שלנו; הלן הזמינה את הפיצה ארבע גבינות, ואני פיצה עם פטריות. היה טעים, לא יקר וממש איכותי. אז הנה, מילה טובה.
פיצה פיליפ, אין עוד אתר אינטרנט. 03-5100904
(גם אצל השמנמנ.ים)
השבוע האחרון התאפיין בהרבה חדש מבית פייסבוק, אבל גם גוגל ואפל לא נעלמו לנו.
חידושי פייסבוק
Facebook Places - ראשית, פייסבוק השיקה השבוע את השירות החדש שלה, שירות מבוסס מיקום הנקרא Facebook Places. על השירות בהרחבה תוכלו לקרוא ב-140, את הפרשנות והשפעות הכלי על עולם התוכן בבלוג זה, מדריך לשמירת הפרטיות בשירות עצמו בניוזגיק ודמו נוסף בדה מרקר.
Facebook Live – פייסבוק השיקה בסוף השבוע שעבר גם את ערוץ הוידאו שלה, Facebook Live שבינתיים לא זוכה להצלחה מרובה, בערוץ יהיה ניתן לראות סרטונים גם מעולם מאחורי הקלעים של פייסבוק. סקירה רחבה על פייסבוק לייב בכלכליסט.
עוד שיא ל-Facebook – אם מישהו עוד לא הבין כמה פייסבוק גדולה (ובטוחה שכולכם הבנתם אבל בכל זאת), אז עכשיו היא גם הפכה להיות אתר הווידאו השלישי בגודלו בארה"ב.
Facebook Law – בשנת 2003, השקיע פול סליה 1000$ בפייסבוק ובתמורה נחתם חוזה בינו לבין מארק צוקרברג בו 84% מהרשת החברתית הם של סליה. פייסבוק טוענת כי החוזה מזוייף, בינתיים סליה חשף צ’ק על 3,000$ ששם את פייסבוק במצב בעייתי אף יותר, ובראיון עמו אומר על צוקרברג, "אני עוד אתפוס אותו". הראיון המעניין בגלובס.
Facebook Status – הסטטוס המצייץ של השבוע שכנראה שובר שיא חדש בעולם הסטטוסים המצייצים הוא סטטוס של אליאב אללוף: "אתמול פנתה אלי נציגה של "הוט" והציעה לי לעשות מנוי. "בתנאי שתנשקי אותי!", אמרתי לה. "לנשק אותך?!" היא הזדעזעה, "מה פתאום?". ואני הסברתי בחיוך "בדרך כלל, מנשקים אותי לפני שמ&#@^ים אותי". הסטטוס עומד כרגע על 401 לייקים ואתם מוזמנים ללייקק לו כאן.
ועוד בנושא סטטוסים: זוהר אוריין כותבת פוסט עם טיפים על סטטוסים, איך ליצור שיחה ותוכן בסטטוס שלכם ומנתחת את תורת הסטטוס לעומק. מתוך הפוסט:
יש המון דיבורים על פתרונות טכנולוגיים, על דרכים ורעיונות, וכמו כן על טריקים שונים להפקת תוכן. אבל, חשוב לזכור את המהות הדיאלוגית העומדת בבסיס העניין. ללא הדיאלוג ובלי האינטראקציה שתתרקם במתחם, הרבה לא קורה .ראשית דבר, אם אתם רוצים לייצר אינטראקציה ותגובתיות ברור לכל שעליכם להיות מעניינים אבל עם זאת נידרש מכם להיות גם חברתיים.
שימוש מקורי בפייסבוק – נועה ליבנה מחפשת עבודה. היא פתחה דף פייסבוק בשם נערה עובדת. הפוסט המלא כאן. טיפ: נועה מכינה עוגיות מדהימות (וגם כותבת על זה בלוג) ומי שיעזור לה ודאי יזכה לקופסה טעימה טעימה.
פישינג בפייסבוק – מבול שלם של הונאות פייסבוק מציף אותנו בימים אלו, בין השאר החלו להשתמש גם ברון ארד על מנת לגרום למשתמשים להכנס לאתרים מפוקפקים, על מבול ההונאות השלם תוכלו לקרוא כאן. בנוסף, מתברר שאם אתם שולחים הזמנות בפייסבוק, אתם עשויים להיתבע על ספאם.
עסקים במדיה החברתית
עידו קינן מפרסם כתבה מלאה ומעניינת שנקראת "מותגים מאבדים שליטה בפייסבוק" ומציג את נסטלה, בלייזר, קסטרו ועוד.
איתמר בר כותב על קבוצות רכישה בפייסבוק ואיך זה מתחבר לשירותים מבוססי מיקום.
זוהר אוריין ממליצה בבלוג זה על 14 אפליקציות מומלצות לעסקים ומקצוענים בפייסבוק.
מירב קריסטל ב-ynet – פייסבוק הוא מועדון הלקוחות החדש.
תמונת השבוע
מעריץ של הזמרת קיילי מינוג העניק לה דובי ענק במתנה לאחר הופעתה בלונדון וצילם אותה אוחזת בדובי ובמיקרופון. פייסבוק הסירה את התמונה לאחר שהמעריץ העלה אותה לחשבון הפייסבוק שלו בנימוק כי "אנו לא מאשרים תמונות המכילות עירום, שימוש בסמים או באלימות". הכל בראש שלכם, עובדה. לתמונה הלא מצונזרת.
פוסטים קשורים -->
חורימבה לשבת: השבוע בפייסבוק █ █ █ █ █ █ !!
חורימבה לשבת: פייסבוק מתחזקת, גוגל מתפוגגת
חורימבה לשבת: פרטיות זה לחלשים
פוסט מאת אורלי בראון
אורלי בראון, מקימה ומנהלת מוצרים באינטרנט. פריקית של רשתות חברתיות. מרצה ומלמדת על שיווק במדיה חברתית ויח"צ בעידן הדיגיטלי. Fan של גוגל, פייסבוק, מוזיקה וחורים ברשת
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
09:22 תחנת הרכבת חוף הכרמל, רציף 2, חום שלוציפר היה מתגאה בו, לחות 80%. כריזה: “רכבת ישירה לתל אביב ובאר שבע תצא מרציף מס’ 2. הרכבת תעצור בתחנות…”. הצצה לעבר האופק. אין סימן לרכבת.
09:33 רכבת נעצרת ליד הרציף, הדלתות נפתחות. איש על קביים נרמס בניסיון לרדת ממנה בעוד ההמונים נאבקים לעלות עליה.
09:35 עדיין עולים לרכבת. כבר אפשר להריח את הארץ המובטחת: מיזוג מעורב בצחנת צפיפות.
09:36 בפנים. משרכת דרכי בין מאות אנשים. סבתות עומדות במעברים, חיילים שרועים פרקדן על כל פיסת רצפה, אין מקומות ישיבה אפילו על המדרגות. מזוודות ותרמילים גודשים כל פינה. תאי המטען למעלה – ריקים לחלוטין.
09:37 מוצאת מקום עמידה פנוי ליד משפחה שקטה למראה.
09:40 שון ממשפחת שקטים-למראה, בן כ-3, מודיע בדמעות שהוא רעב. אמא שולפת במבה.
09:42 ירדן ממשפחת שקטים-למראה, בת כ-5, מודיעה בקולניות שהיא צריכה פיפי. אבא וירדן מנסים לפלס דרך לשירותים, סנדליה של ירדן דורכים על האנשים במעבר. איה.
09:45 רגליי כורעות תחת העומס. נכנעת ומתיישבת במעבר המטונף.
09:47 אבא וירדן חוזרים מהפיפי, מפלסים דרך במעבר. איה!
[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]
09:48 שון משועמם, משליך את הבמבה, צווח ורוקע ברגליו. מרחבי הקרון ומעבר לו עונה לזעקותיו להקת פעוטות בזעקות ורקיעות הזדהות.
09:48 ירדן בוכה, שואלת מתי כבר נגיע ללונה פארק. זה מזכיר לרביד, הילדה ברביעיית המושבים הסמוכה, שגם היא ממש רוצה להגיע כבר ללונה פארק. אמא של רביד לא סבלנית כמו אמא של ירדן, ומאיימת להחטיף לה עם סנדל פלטפורמה מוזהב: “את באמת רוצה לנסות את הסבלנות שלי???”.
09:50 צחקוקים נשמעים משמאל. בחורה בשם זיו מאפרת את חברתה עומר ביד יציבה ומנוסה חרף טלטולי הרכבת. שיר, המביטה בשתיים תוך סידור המחשוף הרחב שלה, מהרהרת בקול: “למה אתם מתאפרות יא סתומות, ממילא תתרטבו במימדיון!!!1″.
09:52 מחלצת יד פנויה מבעד להמונים הדחוסים על רצפת המעבר, מצליחה להפעיל את נגן ה-MP4. בוחרת מוזיקה קלאסית מרגיעה, עוצמת עיניים.
09:53 מוצרט נחרד לקול זעקות השבר של עומר, שהמסקרה נזלה לה לתוך העין בגלל זיו הזונה הזותי שלא יודעת לאפר. עומר מפלסת דרך לשירותים לשטוף את העין, בעוורונה דורכת על כל היושבים במעבר. איה!
09:54 אלירן – החבר של שיר, מתברר – מפעיל את נגן הסלולר שלו לקול מצהלות חבריו, בעוד שיר מתיישבת על ברכיו. בטהובן מודה לאלוהיו על חירשותו. אני, לעומת זאת, שומעת את המוזיקה וגם את מצמוצי הנשיקות היטב מבעד לאוזניות הנגן שלי. אי משם משמיע נגן סלולרי אחר מוזיקה בערבית; אלירן מתעצבן על החוצפה של האנשים האלה. הדי פיצוצים נשמעים, אבל זה רק המסטיק של שיר.
09:55 שון וירדן מתקוטטים, אניצי במבה נושרים על קהל יושבי הרצפה. מחליטה לחפש מקום ישיבה אחר, ויהי מה. מתרוממת במעבר הדחוס כדי לקום, בדיוק ברגע שבו עומר חוזרת מהשירותים, דורכת על שולי החצאית שלי וחושפת את תחתוניי לסובבים. פרצי צחוק מסביב. נמלטת בכלימה.
[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]
09:56 מוצאת מקום ישיבה פנוי על רצפת קרון אחר, בקרבת אנשים מבוגרים רציניים למראה, חלקם נועצים מבט מזוגג בלפטופ שמולם. תוהה אם השמועה על חשיפתי כבר הגיעה לקרון הזה.
09:57 גבר רציני-למראה שולף סלולרי, פוצח ב”מה עניינים, איש? אז ‘תה בא ביום שישי?”. קולו – בריטון רועם. אפילו בטהובן כבר הרים ידיים, ואני מכבה את הנגן.
09:58 אישה רצינית-למראה עסוקה בהקלדה אטית של הודעת SMS ארוכה. כנראה אינה יודעת על האפשרות לבטל את צלילי המקשים, או לחלופין להנמיכם. רצף ארוך וצפצפני של לחיצות מלמד אותי שהיא גילתה טעות בהקלדה אי שם באמצע, מוחקת הכל ומתחילה מחדש.
09:58 גבר רציני-למראה 2 מקבל שיחה. מתברר שהעסקה של מכירת המכונית אולי לא תצא לפועל, כי המטומטמת לא מבינה שקילומטראז’ כזה הוא ממש נורמלי למכונית בת 11 שנה.
09:59 בת-אל, שיר-אל ואור-אל חולפים בריצה (איה!!), צווחים בגיל. אישה במטפחת מדדה אחריהם תוך צעקת שמותיהם, נוחלת כישלון חרוץ בלהסיע עגלת תינוק במעבר זרוע-האנשים. התינוק שולח יד מהעגלה, אוחז בחצאיתי ביד דביקה, מסרב להרפות.
09:59 דפיקות רמות אי שם במורד הקרון; עוד מישהו נתקע בשירותים.
[הרכבת נעצרת באמצע שום מקום בחריקת בלמים. אנשים מועדים בהמוניהם. ממתינים.]
10:00 אחד ממאבטחי הרכבת עובר בחיפזון, רומס את השרועים במעבר, צוחק צחוק וולגרי לתוך מכשיר הקשר. אישה שואלת אותו למה הרכבת נעצרה. אין תגובה.
10:05 בחורה מקיאה במעבר, האנשים סביבה מתפזרים בבהילות. סוף סוף יש פיסת מקום פנויה ברכבת.
10:07 מביטה מבעד לחלון לבדוק איפה אנחנו, אך כל שהעין רואה הוא הכרזות של Taster’s Choice שמודבקות על כל חלונות הרכבת. נו, כל פרסומת היא ברכה כל עוד הם משתמשים בכסף כדי לשפר את השירות לנוסעים.
10:13 חרדי נדחק בין ההמונים ושואל מי רוצה להניח תפילין. אני תוהה מה הוא יעשה אם אגיד “אני”.
[הרכבת מתקרבת לתל אביב. הכריזה האוטומטית מופעלת, מודיעה על עצירה בתחנת תל אביב אוניברסיטה. מיד מתחילה כריזה חדשה, מודיעה על תל אביב מרכז. מתחילה כריזה חדשה, מודיעה שמגיעים לתל אביב השלום. מבטים מבולבלים מסביב.]
[הכריזה הלא-אוטומטית מופעלת, מודיעה על התחנה הנכונה ומספקת עוד קצת אינפורמציה בשפה זרה שאני מתקשה לפענח – אולי זו עילגית.]
10:16 חיילים מתגודדים ליד דלתות היציאה. שניים – ששמותיהם, ככל שהצלחתי לקלוט מן השיחה, הם “גבר” ו”אחי” – מנהלים דיון מעמיק בעניינים שביטחון שדה יפה להם.
10:20 הרכבת המהירה לתל אביב מגיעה ליעד באיחור של כ-20 דקות.
עכשיו אני יודעת סופית שהזדקנתי, כי בראשי אני מבצעת יום יום את הספירה לאחור: רק עוד 13 ימים לסיום החופש הגדול.
____________________________
היה זה פוסט של Figgy, שהתפרסם לראשונה בבלוגה “שותף נולד“
פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.
כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".
הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).
פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.
אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:
גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,
לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,
אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.
והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.
אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":
כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,
שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.
אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".
בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.
מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.
ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.
הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.
(יוסי גורביץ)
שלומית יהב, מנכ"לית חברת "החלק המשלים" (שנראית באופן חשוד כמו חברה של "קואצ'רים", כפי שהם מכנים את עצמם[1]), החליטה להסביר להמונים הנדכאים בישראל שלמעשה, אפשר לחיות יופי ממשכורת ממוצעת בישראל. לא טרחתי לקרוא את מירב הטור, כי אחרי הפסקה השישית הייתי צריך להתפנות לבית חולים עקב נזק קריטי לגולגולת, ולהזמין מישהו שיתקן את הקיר.
יהב מסבירה בטור שלה איך הכנסה ממוצעת יכולה להספיק לחיים טובים ואפילו לקצת חסכון. עכשיו, כולנו יודעים שהמונח "הכנסה ממוצעת" קצת מטעה, כי 70 אחוז מהאנשים מרוויחים פחות מההכנסה הממוצעת. אבל המקרה הזה הרבה יותר גרוע, כי יהב מדברת על משקי בית בהם שני בני הזוג מרוויחים משכורת ממוצעת, כל אחד. כך היא מצליחה להגיע למשכורת ממוצעת שנתית של לא פחות מ-173,000 ש"ח, או כמעט 14,500 ש"ח לחודש.
אתמול הגשתי את הסמינר בפרגמטיקה, כך שהתפנה לי קצת זמן כדי לנקות את הגוגל רידר שלי. במהלך הניקוי נתקלתי בסרטון המופלא הבא (שאפשר לראות גם בגודל מלא כאן):
Second Wind from Ian Worrel on Vimeo. (מקור לסרטון).
זה הזכיר לי שהאינטרנט מלא בסרטוני אנימציה שאני ממש אוהבת, כמו הסרט הקצר המופלא של מארק אוסבורן, More (שבטח כבר שיתפתי אותו פעם, כי אני כל כך אוהבת אותו, ושגם אותו אפשר לראות בגודל יותר נורמלי כאן):
More – Mark Osborne from Paxton Hansard on Vimeo.
ואיך אפשר בלי להזכיר את הסרטון קורע הלב בכיכוב הקויוי (לא הפרי, הציפור):
ואת סצינת החתול מתוך סרט האנימציה "Alegro Non troppo" של האנימטור האיטלקי ברונו בוזטו מ-1977:
זה כנראה גם המקום להזכיר שהיום מסתיים הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה בסינימטק תל אביב. השנה לא היה לי זמן ללכת, אבל בשנה שעברה ראיתי שם את"מארי ומקס", סרט אנימציה (בפלסטלינה!) באורך מלא. מדובר בסרט מקסים ומומלץ בחום.
יש עוד המון סרטונים שאני אוהבת, אבל אני חייבת ללכת לכתוב עכשיו עבודה בסמנטיקה, אז זה יחכה. אתם מוזמנים לצרף לינקים לסרטונים שאתם אוהבים במיוחד בתגובות.
סיפור השער האחרון של Wired מכריז על מות ה-World Wide Web. האפליקציות, האייפד, הסמרטפונים, פייסבוק, אפל וגוגל – כולם אשמים בחיסול ה-WWW הפתוח. טכנולוגיית ה-Push של Pointcast, שנכשלה לפני כעשור, משתלטת אט אט על חווית הגלישה שלנו. אנחנו פחות ופחות גולשים לאתרים ויותר ניגשים לתכנים דרך רשתות חברתיות
ואפליקציות.
עושה שכל, אך הגרף שמצורף לכתבה מטעה. הגרף מתייחס לירידה לכאורה בנפח התעבורה בווב בעוד שהאמת היא הפוכה. הגרף משווה בנםח התנועה בווב ביחס לפרוטוקולים אחרים – שיתוף קבצים, וידאו ואחרים – באופן יחסי. טריק ידוע של עורכי עיתונים שרוצים להוכיח נקודה, גם אם העובדות לא מסכימות איתם.

כפי שמעירים בבוינג בוינג, בפועל, היקף התעבורה לווב גדל מ-10 טרה בייטים בחודש בשנת 1995 למיליון טרה בייטים ב-2006 ולא אובחנה מאז ירידה. להפך. הווב רק צמחה בשנים האחרונות, והיא פורחת גם בזכות הגידול בווידאו.
הגרף האמיתי אמור להיראות כך:

הדיון עצמו מעניין מאוד (מומלץ לקרוא את השיחה בין טום אוריילי, כריס אנדרסון וג’ון בטל) אך נדמה שוויירד השתמשו בכותרת שגויה במכוון או בטעות. גם אפליקציות עושות שימוש בווב ולהחריג אותן מההגדרה של ה-WWW זה עיוות האמת.
עם זאת, תוכן הדברים מתייחס לתהליך אמיתי לחלוטין: סכנת הכחדות האינטרנט הפתוח על ידי הפלטפורמות. האפשרות שרוב שימושנו באינטרנט בעתיד הלא
רחוק יהיה באמצעות אפליקציות והפלטפורמות של גוגל, אפל ופייסבוק. עבור אנשים שמעבירים את רוב זמנם און ליין בפייסבוק ומשתמשים באייפון ובאייפד מדובר בהווה ולא בעתיד.
על פי חברת האנליטיקס Compete, עשרת אתרי האינטרנט הגדולים הקיפו 31 אחוז מהדפים הנצפים בארה"ב בשנת 2001, מספר זה גדול ל-40% ב-2006 ו-75% בשנת 2010.
אם מתחשבים בכך שמורגן סטנלי צופים שהגישה לרשת דרך מכשירים ניידים תחצה בחמש השנים הקרובות את הגישה לווב מ-PC, התהליך הזה רק יגבר. במכשירים ניידים בעלי צגים קטנים יחסית יש יתרון לאפליקציות ייעודיות על פני גלישה חופשית בווב. המיידיות מנצחת את החופש לחפש. חשיבות הדפדפן פוחתת במכשירים ניידים. לכאורה, אפליקציות מעניקות יתרון למפתחים קטנים, אך חשוב לזכור שהן תמיד פועלות על גבי פלטפורמה מסוימת – אנדרואיד, אייפון, פייסבוק ואחרות. השליטה היא בידי הגדולות. בעולם של פלטפורמות יש סכנה גם לעתיד החיפוש. האם ברשת שכולה פרסונלית נחפש פחות? סביר להניח שכן. על כן, גוגל לא חוסכת מאמצים בקידום תכנים משלה (Youtube), מכשירים ופלטפורמות (מערכת הפעלה, טלוויזיה, אנדרואיד ומתחרה לאייפד).
הווב אולי פורח מתמיד והאינטרנט הוא המדיום המוביל, אך במקביל, ייתכן מאוד שהרשת הפתוחה המוכרת לנו נמצאת בנסיגה.
פוסטים קשורים -->
ynet משיקה חנות אפליקציות סלולריות
10 אפליקציות הווב הטובות ב-2009 – חלק א’
טרנד חדש? מובילים בתעשיית הווב עוזבים את פייסבוק
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
לרגל השקת Facebook Places, הכין מארק פילדמן אינפוגרפיקה המשווה בין הרשתות החברתיות מבוססות מיקום המובילות בהן Foursquare, Gowalla, Loopt, Yelp ו-Booyah. אפשר ללמוד מהאינפוגרפיקה כי למרות שהבאז הנוכחי בתחום המיקום שייך לפורסקוור, היא אינה הרשת החברתית המבוססת מיקום המובילה אלא Loopt, אך פייסבוק, עם מאגר של 500 מיליון חברים, עלולה לרסק את כולן.
פוסטים קשורים -->
פייסבוק עומדת להשיק את תכונת המיקום Places
תכונת המיקום של פייסבוק: כל מה שצריך לדעת
פוסט מאת מערכת חורים ברשת
חשבון המסתורין של חורימבה, תכנים שאין מי שיקח עליהם אחריות ושאר ירקות
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
ראינו כבר לא מעט קמפיינים שעשו שימוש ב-Chat Roulette בעבר (ראו האס ש
ל אקס) ונדמה שאתר הצ’טים הזה כבר עבר את נקודת השיא של הבאז לפני חודשים. ובכל זאת, הטריילר לסרט האימה The Last Exorcism ("הגירוש האחרון") שמתבסס על תגובות אמיתיות של משתמשים ב"צ’אט רולט" לפרומו מוצלח למדי: האימה על פניהם של הנערים החרמנים המצפים לדבר שונה לחלוטין מהבחורה החמודה שבצד השני ומרכיב ההפתעה האמיתי בקדימון שמשרת היטב את יחסי הציבור לסרט, שיצא לבתי הקולנוע בארה"ב ב-27 באוגוסט.
אזהרה: לא לבעלי נפש רגישה
סמסונג מציעה: עיתונאים לשירותכם
ועוד קמפיין מוצלח מהעת האחרונה. סמסונג השיקה בהולנד את SuperSwypers: העיתונאים המהירים בעולם כחלק מקמפיין למכשיר הגלקסי. במסגרת הקמפיין, משתמשים יכולים להזמין את העיתונאים של סמסונג לסקר כל אירוע על פי בקשתם. הסווייפרים נעזרים בפייסבוק, פורסקוור וטוויטר במהלך האירוע, שהופך לסיפור חי שמזמין האירוע וחבריו יכולים לעקוב אחריו. בסיום הסיקור נוצר SwypeStory, דיווח מהמקום אותו יכולים המשתמשים להוריד או לפרסם באתר שלהם וברשתות חברתיות.
"צפויים לא מעט אירועים הקיץ: הופעות, פסטיבלים וכמובן גם יום ההולדת של סבתא שלכם. סמסונג מובייל מציעה שירות לאנשים שמתכוונים לצאת לחופש או שיש להם מחויבויות אחרות: תוכלו לשלוח "סופר סווייפר" , עיתונאי פרטי אישי שתוכלו לשלוח כדי שיסקר עבורכם כל אירוע. סופר סוייפרס הם מהירים משום שהם משתמשים ב-Swype, הדרך המהירה ביותר להזנת טקסט במסך מגע".
הקמפיין מוצלח משום שהוא מעודד רמת engagment גבוהה בקרב קהל היעד. מי יוותר על ההזדמנות לטרטר את הסווייפרים של סמסונג לאירוע של חברים או אפילו לבליינד דייט ולו רק בשביל הצחוקים. זה כלל לא מפתיע שהקונספט הזה יוצא מחברת מדיה ולא מעיתון או אתר חדשות, על אף שהאחרונים יכולים מאוד להיעזר בקמפיינים כאלה.
פוסטים קשורים -->
צפו: מתאבד בצ’ט רולט – איך הייתם מגיבים?
חובבי ציון – ‘תגידי מה’, הקליפ שחושף את צ’ט רולט
אם תרצו, תסתמו את הפה שלכם
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
הארגון הירוק גרינפיס מנהל קמפיין נגד השימוש של תאגיד המזון נסטלה בשמן דקלים, שהפקתו מלווה בכריתת יערות גשם, פליטת גזי חממה ותמותה של מינים מוגנים, ובהם קופי אורנג-אוטן. בין השאר הפיקו אנשי גרינפיס סרטון פרסומת שמציג עובד ששובר אצבעות חטיף קיט-קאט כדי לאכול אותן, אלא שמתברר שמדובר באצבעות של אורנג-אוטן. נסטלה התלוננה ליוטיוב על פגיעה בסימן המסחרי שלה, הגדילה את החשיפה של הסרטון וזכתה לעוד פרסום שלילי.
המקרה לא לימד את נסטלה שום לקח, והיא נכנסה למלחמה נוספת: החברה הודיעה שתמחק מעמוד הפייסבוק שלה משתמשים שתמונת הפרופיל שלהם מורכבת מלוגואים מעובדים וביקורתיים של מותגיה, כמו לוגו Kit-Kat שהפך ל-Killer. האיום הוביל להצפה של משתמשים זועמים, שאילצה בסופו של דבר את נסטלה לחזור בה ולבקש סליחה: “זו היתה אחת משורה של טעויות שעליהן אני מבקש להתנצל. ועל כך שהייתי גס רוח”, כתב מנהל הפייסבוק של התאגיד. “הפסקנו למחוק פוסטים, ואני הפסקתי להיות גס רוח”.
ניהול המשברים הלקוי של נסטלה נולד מפגיעה בנקודה רגישה, התדמית של המותג שלה ברשת. מותגים יכולים לשלוט על הקמפיינים שלהם, על העיצוב והכיתוב על המוצרים, על חלונות הראווה של החנויות. אבל הם לא תמיד יכולים לשלוט על מה שקורה למותגים שלהם באינטרנט. לפי בדיקה שערכה נילסן באזמטריקס ב-2009, כשמחפשים אחד מ-20 המותגים הגדולים בעולם בגוגל, אתרי תוכן גולשים מרכיבים למעלה מרבע מהתוצאות. וזו עוד בעיה קטנה לעומת הרשתות החברתיות, שמצריכות התנהלות חכמה, מהירה ובזמן אמת.
הנה כמה דוגמאות עדכניות למותגים שאיבדו שליטה ברשת.
מגלגלים את BP בנפט ונוצות
בריטיש פטרוליום גילתה בשבועות האחרונים שיש עוד דברים שמתפשטים ומזיקים כמו הנפט שדלף מהקידוח שלה במפרץ מקסיקו. למשל, הזעם ששופכת עליה אומת האינטרנט בכל רחבי הרשת ובכל האמצעים העומדים לרשותה: סרטונים, משחקים, יצירות פוטושופ וגם תוסף פיירפוקס עצוב-מצחיק, שאחרי התקנתו מכתים בנפט כל אזכור של שם החברה בכל עמוד אינטרנט.
הניהול הכושל של האסון האקולוגי שוכפל לניהול כושל של ההסברה. כש-BP שמעה על פרופיל הטוויטר הסאטירי שנפתח לה, @BPGlobalPR, היא פעלה כמו תאגיד קלאסי והשתמשה בחוקי זכויות היוצרים כדי לדרוש שהמפעילים יבהירו שמדובר בפרופיל פארודי ולא בפרופיל הרשמי של החברה. כנראה לא חשבו שם על התחושה שהחברה מתעסקת בזוטות במקום לטפל בבעיה הגדולה שהיא הדליפה, על התדמית הבריונית ועל המסר שעולה מהמהלך: אנחנו ב-BP כל כך גרועים, גרועה, שאנשים עלולים להאמין שאנחנו עומדים מאחורי הצהרות כמו “אם אתם מוכרחים לבכות על דליפת הנפט הזאת, אנא אל תעשו זאת במפרץ. מי מלח פוגעים בנפט שלנו” או “החדשות הטובות: בתולות ים הן מרושעות” (שני ציוצים שהופיעו בפרופיל המזויף).
כשמנסים להרוג יתוש עם תותח, זה לא רק שימוש מופרז בכוח: בדרך כלל גם לא פוגעים ביתוש, רק מרגיזים אותו. מפעילי הפרופיל הגיבו לבקשה בציוץ שאמר “אנחנו לא מקושרים לביונד פטרוליום [סלוגן שמלווה את BP; ע"ק], החברה שהורסת את מפרץ מקסיקו מזה 51 ימים”. מתנגדים אחרים חגגו על הדרישה של BP והשתמשו בה להוסיף וללעוג לחברה. “BP רוצה שטוויטר תסגור את החשבון המזויף שלועג לחברה. טוויטר רוצה ש-BP תסגור את הדליפה שהורסת את האוקיינוס”, צייץ ג’ף פסטר, יועץ אסטרטגי לצרכנות אינטרנט וסושיאל מדיה, וזכה ליותר ממאה ריטוויטים (ציטוטים).
נכון לסוף יוני, לפרופיל הרשמי של BP יש כמעט 15.5 אלף עוקבים, ולמזויף קצת יותר – 172.5 אלף. אם תותר לנו עוד מטאפורה אחרונה מתחום האנרגיה, BP ניסתה לכבות את מדורת הסאטירה עם ג’ריקן של דלק.
יש יש יש כמו במבה
עוצמתו של המותג “במבה” קיבלה אישוש אירוני בסוף 2008, כשאימייל שקרי שקשר בין החטיף הוותיק לתמותת תינוקות הופץ בוויראליות מטורפת, הוביל להיסטריה המונית והוריד את המניה של אסם לפני שזו נאלצה להוציא הכחשה נמרצת ולאיים בתביעה על מחברת האימייל.
הוכחה נוספת לכוחו של המותג היא עמוד “במבה” בפייסבוק, שמחזיק ב-35 אלף מעריצים. העמוד הנטוש עודכן לאחרונה בינואר. אחד המעריצים העלה אליו תמונה של סצינת מנאז’ א-טרואה, מומחזת באמצעות אנשים עשויים במבה וביסלי. קשה להאמין שאסם רוצה שמותג הילדים האהוב ייתפס ככה, אבל זה המצב בשטח. כשתחפשו “במבה” בפייסבוק, זה אחד העמודים הראשונים שתקבלו.
העמוד לא מופעל על ידי אסם ולחברה אין שליטה על הנעשה בו. בזמן שחברות מוציאות הון בנסיון לגייס מעריצים למותגים שלהן, אסם זורקת לפח 35 אלף מעריצים, לא פוטנציאליים אלא בפועל, כאלה שאוהבים את המותג במבה עד כדי כך שהם מוכנים להצטרף לעמוד שלו בפייסבוק. 35 אלף אנשים שהיו יכולים לסייע לה, למשל, להפיץ בוויראלית מהירה ורחבת היקף הפרכה לשמועת ההרעלה, או פשוט לקדם את המוצר, מהדורות מוגבלות שלו וכיוצא בזה.
בלייזר, מגזין לגבר החלק
את מגזין הגברים “בלייזר” מקבוצת ידיעות אחרונות, שנולד בתחילת העשור, ליווה אתר אינטרנט בכתובת blazermag.co.il. כמה שנים מאוחר יותר כונסו כל אתרי קבוצת ידיעות אחרונות, ובלייזר ביניהם, תחת אתר החדשות ynet, וגלישה לאתר המקורי העבירה את הגולשים לערוץ ב-ynet. קוצר רואי או חסכון של כמה עשרות שקלים בשנה גרם לפני מספר שנים לנטישת הכתובת blazermag.co.il, שהיום רשומה על שם אופיר קריספל. יש יסוד סביר לחשד שהוא אוחז בחוש הומור מוצלח: מי שנכנס היום ל-blazermag מגיע לעמוד פרסום להסרת שיער בלייזר. האתר נמצא במקום השלישי בגוגל כשמחפשים “בלייזר”.
השב”כ נגד עינויים וצווי איסור פרסום
למרות שראש השב”כ הוא כבר מזמן לא אות ראשונה, שירות הבטחון הכללי נהנה עדיין מהילת מסתורין, וכל צעד מקוון שלו, כמו הקמת אתר רשמי והצבת אתגר פריצה להאקרים כדי לאתר את הטובים שבהם ולנסות לגייסם, זוכה לסיקור נרחב. בתחילת 2008 השיק השב”כ בלוגים לארבעה מעובדיו, א’ מהנדס התוכנה, י’ מומחה תשתיות האינטגרציה, ח’ מהנדסת ה-QA ונ’ ראש צוות ה-QA. הצצה לחייהם המקצועיים של העובדים הטכנולוגיים של השב”כ, קיוו שם, תסייע לגייס אנשי הייטק לשירות. אלא שהכותבים עדכנו פוסטים ספורים בלבד, האתר קפא, וכשתוקף הדומיין שלו פג, לא טרחו שם לחדשו.
האקטיביסטים ערן ורד ורם און אגמון השתלטו על הדומיין, shin-tech.org.il, והפכו אותו לבלוג בשם “כוחו של עידן המידע”, שם הם מבקרים את המערכת הבטחונית, מפרסמים מידע שמוסתר על ידי צווי איסור פרסום, חושפים מעללים של המשטרה ושל בתי המשפט, מחזירים לאוויר כתבות בעניינים בטחוניים שהוסרו מאתרי חדשות ועוד. השב”כ הפסיד דירוג שצבר האתר במנועי חיפוש, הפניות ישנות שלא עודכנו ומובילות לבלוג המחאה ואפשרות להשתמש בכתובת בעתיד. ורד ואגמון עשו את התרגיל הזה בהצלחה גם עם אתרים נוספים, בהם האתר הרשמי של ועדת וינוגרד שהפך לאתר מחאה נגד חוק המאגר הביומטרי, ובלוג הבחירות של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שהוחלף בבלוג העירוני של יואב לרמן, ממתנגדי חולדאי.
עונש הסמירנוף
כשחבר בא אליכם ואומר “!You got Iced”, יש לכם שתי אפשרויות: לכרוע על הברך ולגמוע את כל בקבוק הסמירנוף אייס שהוא מגיש לכם, או לשלוף בקבוק משלכם ולחייב אותו לשתות את שניהם. לפי מייסדי אתר Brosicingbros.com (שירד בינתיים מהאוויר), המשחק נולד בקולג’ים בדרום קרוליינה, הגיע לאינטרנט (דרך אתרים כמו Bros Icing Bros ו-yougoticed) והפך למגיפה. כמו לטאקי ולדמקה, גם ל”You got Iced!” יש הרחבות יצירתיות, כמו להצמיד בקבוק בניילון-נצמד לשירותים של חבר שיכור, או לקשור בקבוק לגב של הכלב שלו ולשלוח אותו לבעליו. המשחק הגיע גם לעולם הסלבים, בהם מייסד פייסבוק מארק זאקרברג שהחטיף אייס למנהל המוצר שלו, והזמר קוליו, שחטף אייס בזמן הופעה. חברת הפרסום Attention USA הכריזה על פרס לראשון שיחטיף אייס לסלב הסושיאל מדיה אשטון קוצ’ר.
במבט ראשון, זה נראה כמו קמפיין שיווק ויראלי שטני, או ויראל אותנטי שנותן פרסום בחינם למשקה של סמירנוף. אבל סמירנוף אייס הוא לא פרס במשחק, אלא עונש למפסיד. לרשת עולים סרטונים שבהם אנשים שחטפו אייס מתלוננים על טעמו הנורא של המשקה ועל כך שהוא מעורר אצלם רפלקס הקאה. ב-BrandChannel.com קובעים שזה “רעל למותג”, וממליצים כי “סמירנוף, אם היא אחראית לכך, תשכיל לעשות אם תהרוג את המשחק לפני שהוא יוצא משליטה”.
יאיר לפיד מדבר שטויות
עורך מדור הרכילות של “פנאי פלוס”, שי פרץ, היה משועשע ממצב רוחו של יאיר לפיד כפי שעלה מחשבון הטוויטר שלו, @yLapid. “מדובר במצברוח משועשע במיוחד. או בשיטת שיווק אגרסיבית לספר החדש שלו”, כתב פרץ וציטט פנינים כמו “אבי המנוח הורה לי למכור את הנכס ברחוב בלפור” ו”‘אבי המנוח לא נתן לי מנוח כל הלילה. נכנס לו לראש שיר ילדים הונגרי ולא נרדמתי עד חמש”.
כשיאיר לפיד ייצא מהארון הפוליטי, הוא יגלה שהרשת היא חלק בלתי נפרד מקמפיין פוליטי מודרני. בינתיים הוא לא נמצא שם: לא אתר רשמי, לא בלוג, לא פייסבוק וגם לא טוויטר. החשבון שצוטט בפנאי פלוס – הוכחה לכך שאנשים עלולים לקבלו כפשוטו – הוא חשבון פארודי, אחד מתוך רבים שנפתחו לדמויות ציבוריות בטוויטר, כמו היחצ”ן רני רהב, סגן שר החוץ דני איילון, המשורר והפובליציסט יהונתן גפן וראש הממשלה בנימין נתניהו. אלה לפחות מזוהים כמזוייפים עקב תכניהם הקיצוניים, מה שאי אפשר להגיד על דברים כמו הפרופיל המזויף של בר רפאלי בטוויטר, שגרם לאנשים להאמין שהם במרחק לייק מהכוכבת של ספורט’ס אילוסטרייטד.
קסטרו מחרימה את טורקיה
החרם הכלכלי הישראלי על טורקיה בעקבות המשט לעזה עלה הפעם מדרגה. אם בעבר היה מדובר במבטלי חופשות ספורדיים וקבוצות מתלהמות בפייסבוק, היום יש תמיכה מהמיינסטרים המסחרי הנלהב. בין השאר, רשתות רבוע כחול ורמי לוי הפסיקו למכור מוצרים טורקיים, וּועדי עובדים רבים, בהם אלה של אל על ורפא”ל, הודיעו כי לקראת ראש השנה הקרוב יקפידו להימנע מתוצרת טורקיה ברכישת שי לחג.
האם גם רשת האופנה קסטרו תומכת בחרם? קמפיין הטלוויזיה של הרשת, בכיכוב גל גדות, קרא לצופים להיכנס לפייסבוק לצפות בגירסת העירום הלא-מצונזרת. עמוד “הפרסומת הלא מצונזרת של קסטרו! כנסו לראות” בפייסבוק עשה לייק לעמוד “חרם על טורקיה והטרוריסטים במשט”, ובכך הביע את תמיכתה של הרשת בחרם, כשהוא חושף את התמיכה הזאת בפני רבבות החברים של העמוד.
אלא שקסטרו לא הכריזה על תמיכה בחרם, והעמוד בפייסבוק אפילו לא שלה: מדובר בתרגיל נפוץ בפייסבוק, בו מקימים עמוד עם תוכן נחשק, מחייבים הקלקה על לייק כדי לצפות בתוכן הזה, מגייסים הרבה חברים ואז הופכים את העמוד למסלקת ספאם פרסומי. האלמוני שהתלבש על הקמפיין של קסטרו גייס כבר למעלה מ-28 אלף חברים (לשם השוואה, לעמוד הרשמי של קסטרו יש 71 אלף חברים, בסך הכל פי 2.5). ואם 28 אלף הגולשים הללו מספיק תמימים להישאר חברים בעמוד שמפיץ ספאם, אין סיבה שהם לא יאמינו שקסטרו היא זו שעומדת מאחורי העמוד, ומאחורי הקריאה לחרם.
דיסלייק לפייסבוק
ההתמודדות של פייסבוק עם מתנגדים ומבקרים מייצרת סוגיות שכל מי שמנהל מותג ברשת החברתית הגיגה-פופולרית צריך לקחת בחשבון. החברה נאלצה ונאלצת להתמודד עם אינספור טענות על פגיעה בפרטיות, על החלטות שנובעות ממניעים פוליטיים, על התמודדות לקויה עם תכנים בעייתיים כמו שנאה וגזענות, על העדפה של מפרסמים על המשתמשים ועוד.
לפייסבוק יש לכאורה יתרון ביתיות מול מי שפועל נגדה בתוך הרשת החברתית שהיא עצמה מפעילה. בפועל, החברה נדרשת לזהירות יתר בהתנהלותה מול הגולשים שמוחים נגדה. יש לזה כמה סיבות: בעוד המוחים נגד נסטלה עשויים להיות פעילי איכות סביבה שאין להם שום יחסים עם החברה, המוחים נגד פייסבוק בפייסבוק הם בוודאות משתמשים שלה; כל צעד שפייסבוק תעשה נגד מחאה פנימית נגדה ייבחן במאות מיליוני זוגות עיניים, ויחשוף אותה לביקורת ציבורית קשה על השימוש בכוחה העצום להשתיק מחאה כזאת; וכל צעד שהיא תנקוט נגד מוחים נגדה, היא עלולה להידרש לנקוט בעתיד נגד מחאות אחרות, אחרת תואשם בצביעות ובאפליה.
פייסבוק נתונה במלכוד: פעילות מחאה נגדה שלא נחסמת מקבלת לכאורה לגיטימציה מצד פייסבוק. פעילות שכן נחסמת עלולה להיתפס כמאבק מוצדק שפייסבוק התקשתה להתמודד איתו, והעדיפה לצנזרו.
• הכתבה התפרסמה במקור ב”פירמה – מדד המותגים”, יולי 2010.
לפני שנתיים וחצי פרסמתי את הפוסט שילוב תמונה ענקית באתר באמצעות ה-API של גוגל מפות. זה פוסט מגניב שאני אוהב כי הוא מסובך ועושה האקינג מאד מייגע כדי לאפשר הצגת תמונה מאד ברזולוציה גבוהה עם אפשרות לעשות zoom in בתמונה.
הבעיה עם הצגה של תמונה ברזולוציה גבוהה היא, מלבד המשקל וזמן טעינת הדף, גם הצורך להראות את התמונה בכללותה ומצד שני לאפשר להתמקד בפרטים בתוך התמונה, כמו למשל בהצגת מפה. אני נתקל בצורך הזה לפעמים כשאני רוצה להציג תמונת מסך של אתר אינטרנט. מצד אחד אני רוצה שיראו את האתר כולו כולל הגלילה כתמונה אחת שלמה, מצד שני רוצה שיוכלו לראות פרטים מתוך האתר ולקרוא את הטקסטים. הנה שירות שמאפשר לעשות את זה בקלות.
Zoom.itכאמור השיטה שתוארה באותו פוסט היא מעט (הרבה) מורכבת ודורשת עבודה. כדי לעשות את אותו דבר אבל בקלות, אפשר להשתמש בשירות Zoom.it מבית -Live של מיקרוסופט שמאפשר לאמבד באתר תמונה ברזולוציה גבוהה. זהו שירות מוצלח למדי שעובד יופי. צריך רק להעלות או לקשר לתמונה ולקבל את הקוד להטמעה באתר (או קישור אל התמונה ב-Zoom.it). כשמוסיפים תמונה מקישור ישירות מפליקר זה גם מציג את הפרטים ובכלל, אחלה. בנוסף, ל-Zoom.it יש גם פונקציות API אותן לא בדקתי, אבל הן שם.
דוגמא אפשר לראות כאן למטה עם הטמעה של עמוד שלם מוואינט (קוראים דרך רסס יכולים לראות כאן)
קרא רשימות נוספות בבלוג:
בעוד שירותי הממשל הזמין עברו כברת דרך משמעותית בשנים האחרונות, עבור שירותים מסוימים אין ברירה אלא לגשת פיזית למשרדי הממשלה כדי לקבל שירות. מי שנזקק לשירותים אלה נחשף לא פעם לעזובה, תורים ארוכים, רישול והזנחה.
"14:00 בצהריים, עשרות אנשים ממתינים בתור, רובם נכים על כיסאות גלגלים –
אבל נראה שלפקיד אחד בביטוח הלאומי בחיפה זה לא ממש מזיז. אתמול הוא תועד משחק "סוליטייר" במחשב, כאשר רק עמיתו לעבודה מטפל בממתינים לוועדת אחוזי הנכות".
נוסח זה פתח את הדיווח באתר חדשות 2 על סרטון שהופץ על ידי אתר נגישופ בפייסבוק. הפקיד משחק בסוליטייר במחשב בעוד התור הארוך משתרך מאחורי גבו. נשמע מקומם, נכון? ומיד נפלטות לחלל האוויר מילים מתבקשות כמו "חוצפה" ו"אין גבול". אך האיש כלל אינו עובד של הביטוח הלאומי אלא רופא, פוסק בוועדות הרפואיות שהקדים להגיע לפני כינוס הוועדות, על פי התגובה הרשמית של הביטוח הלאומי.
מחד, מדובר בחוסר אחריות של חדשות 2. עיתונאים לא יכולים להרשות לעצמם להתנהג כפייסבוקאי מהשורה ולהפיץ סרטון תחת כותרת שגויה מבלי להתייחס לעובדות.
מנגד, העובדה שכל אדם החמוש בסמרטפון עם מצלמה יכול להפוך לרגע למיקי רוזנטל ולהפיץ את התמונות מחזקת את מראית העין על חשבון האמת היבשה. עבור הנכים העומדים בתור, שחקן הסוליטייר הוא פקיד שמזלזל בהם מאחר ואינם מודעים לעובדות ובשל התדמית הרעועה גם כך של הביטוח הלאומי. כך אפשר בנקל לתאר את רגשות הזעם וההשפלה של העומדים בתור.
האם אסור לפקידי מדינה לגנוב כמה דקות סוליטייר בהפסקות שלהם? בטח שמותר, אך האופן שבו הדבר יתפרש לעיני הציבור במקום מחייב לעשות זאת הרחק מעיניהם. לא בגלל פייסבוק ויוטיוב אלא מפני שהאנשים במקום אינם מודעים לעובדות אלא למראית העין בלבד. קשה לומר שסרטונים כאלה תורמים לקיצור התורים או לשיפור השירות, אך אי אפשר לזלזל בחשיבות מראית עין של שירות תקין ומכובד. במובן זה, המצלמות שמסתובבות איתנו יכולות לעשות שירות כמו-עיתונאי לטובת כולנו. השתמשו בהן בכל הזדמנות.
יוטיוב בן 5: צפו בסרטונים הקלאסיים של כל הזמנים
כך תוסיפו כתוביות בעברית לסרטוני Youtube
צפו: השוטר השוודי המרקד
פוסט מאת גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter
[www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">
ברוכים הבאים לאינטרנט! אם תמלאו אחר הכללים הפשוטים שלהלן, מובטחת לכם חוויית אינטרנט חלקה ונטולת סיכון.
זהותאמיתית (RealIdentity)
לפני שאתם עושים לוגין, ודאו שקיבלתם את כרטיס הזהותאמיתית שלכם מהרשויות המקומיות. כניסה לאינטרנט ללא הזדהות אינה חוקית לפי חוק “עצרו את האנונימיות” (Stop Anonymity Act) מ-2012, ואתם צריכים לוודא שקישרתם את הטוקבקים, האימיילים, הפוסטים וכל דבר אחר עם שמכם האמיתי. הגדרת הזהותאמיתית שלכם קלה לביצוע, כאשר המחשב שלכם (MacOS 15 או ChromeOS7 ומעלה) יתחבר אוטומטית לכרטיס הקרוב אליכם ויבדוק אותו מול הנתונים הביומטריים שלכם. אל תרכיבו משקפי שמש, צעיפים או עדשות מגע, ואנא התגלחו לפני תחילת הסריקה הביומטרית; מומלץ לא לבצע אימות ביומטרי אחרי לילה ארוך של שתייה.
גאומיקום (Geolocation)האינטרנט מחולק לכ-120 אזורי מדינות. זאת על מנת להבטיח כי התוכן הבידורי המתאים יוזרם אליכם, ולא תמצאו תוכן שעלול להטריד אתכם. הגאומיקום שלכם אמור להיגזר אוטומטית ממיקום נקודת הכניסה שלכם – אם הוא תואם למדינה שמופיעה על כרטיס הזהותאמיתית שלכם, אתם מסודרים. משתמשים מארה”ב יוכלו ליהנות משידורים חוזרים של תוכניות טלוויזיה אמריקאיות מוגנות בזכויות יוצרים כמו “חברים 2020″, למשל, בעוד משתמשים ממדינות אחרות עשויים להחזיק בטעמים והעדפות שונים.
הערה למטיילים: לפני תכנון הטיול שלכם למדינה אחרת, ודאו שהגשתם בקשה לוויזת גאומיקום כדי לגלוש מאינטרנט קפה באותה מדינה. לחלופין, אתם יכולים להחליק אל תוך הסייברחליפה שלכם וליהנות מהמדינה הזרה דרך גוגל סטריט ויו 3D פלוס טאץ’. גוגל סטריט ויו 3D פלוס טאץ’ יראה לכם רק את הדברים מאותה מדינה שחוקיים במיקום שלכם, כך שזו הזדמנות נהדרת, נטולת סיכון וזורמת להכיר תרבויות מלהיבות אחרות.
הרשמה לאינטרנט המתאיםהצעות תוכן רבות תלויות באינטרנט שאליו נרשמתם. אם נרשמתם לאינטרנט גוגלאפלאמזון, תקבלו גישה בקליק אחד לספריה דיגיטלית גדולה וסרטים רבים, כמו גם לקבוצה מאושרת מראש של עמודי רשת תוצרת בית. ואילו אם אם נרשמתם לאינטרנט דיסניוורנרבראד’רזוויאקום, תקבלו ספריה דיגיטלית אחרת, סדרת סרטים אחרת ודפי רשת ביתיים מאושרים מראש אחרים.
בעוד אנו לא יכולים להמליץ על אינטרנט אחד על פני רעהו, אינטרנט goo:// מצוין למחקר ובידור קליל (כלבים מדברים), בעוד dis:// מספק חוויית סרטים מהירה יותר. הבאפרינג של 50 הטרהבייט של סרט התחושה3D “וול-אי ג’וניור חוזר” לצפייה ומגע חלקים לוקח רק 0.1 שניות.
תוכן למבוגריםאם הזהותאמיתית שלכם מזהה אתכם כבני יותר מ-21 (30 במדינות מסוימות), אתם בגיל החוקי לצפות בתוכן למבוגרים. תוכן למבוגרים כולל פורנוגרפיה, דיוני פורום בלתי מבוקרים, כמו גם שיח פוליטי, דעות-נגד דתיות, ביטוי אמנותי וחופש ביטוי באופן כללי. אם אתם מתחת לגיל 21 שנים (30 במדינות מסוימות), אתם עדיין יכולים לדבר על פוליטיקה ודת עם המשפחה שלכם, ואתם זכאים לחופש אמנותי בביתכם (כללים ותנאים מקומיים עשויים לחול גם כן).
קבלת רשיון גלישה באינטרנטקבלת רשיון גלישה באינטרנט (רג”ב) היא דרישה מקדימה הכרחית בהפיכת הרשת לבטוחה עבור כולם. לפני שהממשלות הפכו את הרג”ב לחובה, אנשים מצאו את עצמם לעיתים קרובות אבודים בין רבבות אתרי אינטרנט, כשהם מקליקים בתמימות על מודעות “פגע בקוף וזכה באייפד”, ומוצאים את עצמם מוספמים על ידי פופ-אנדרים. קבלת רשיון אופיינית אורכת רק 2-5 ימים של חינוך בבית הספר לאימון גלישה מקומי. תצטרכו להתכונן היטב לבחינת הגמר, בה אתם נדרשים לענות על שאלות פשוטות, כמו:
כפי שאתם ודאי יודעים, תוכן שיווקי ואזכור מוצרים בתשלום בסרטונים וטקסטים החליפו את כל צורות הפרסום. זכרו – ללא פרסום סמוי שכזה, אי אפשר היה לממן את האינטרנט כפי שאנו מכירים אותה, והיא לא היתה מתקיימת! כל ספקי התוכן הגדולים הסכימו ב-2014 לעבור לפרסום סמוי במקום צורות נפרדות של פרסום, ומאז 2019 פוליטיקאים של ממשלות ביותר מ-80 מדינות הצטרפו למהלך, והם מתבלים את נאומיהם הפוליטיים באזכורים מסחריים. זה מאפשר לכם לשלם פחות מסים, כך שזה מצב של ווין-ווין.
עגה טכניתלפעמים תיתקלו בקיצורים וראשי תיבות ייחודיים לאינטרנט. אם אתם לא רגילים לדיבור הטכנולוגי הזה, שמרו את מילון המונחים הזה בהישג יד, או הטעינו אותו למודול הרחבת המוח שלכם. כמה ממילות המפתח הן:
יש הרבה דרכים להרוויח כסף באינטרנט. הנה סקירה מרפרפת בלבד של כמה פעולות חוקיות שיכולות להכניס לכם דולר או שניים:
האם אתם רווקים ומחפשים את הזיווג הנכון? על סמך הנתונים הביומטריים שלכם, הכנסתכם, המיקום שלכם ותוצאות הגישה הכללית (Overall Attitude, ובקיצור OA) שלכם מרשיון הגלישה באינטרנט שלכם, יוצעו לכם 10-100 אנשים באזור שלכם. בתחילה ייראה לכם מייגע לפגוש את כולם כדי למצוא אהבת אמת – למי יש זמן להכיר עשרה אנשים אם אי אפשר להבטיח שהם האיש, האישה או הרובוט הנכונים בשבילכם? אבל זכרו: לדור של סבתא שלכם לא היו הכלים הללו, והם בכל זאת הצליחו להתאהב.
היתקלות בתוכן בלתי חוקיעד כמה שהאינטרנט בטוחה היום, ייתכנו עדיין רגעים שבהם תיתקלו בתוכן שאתם עשויים לתפוס כמטריד שלא לצורך. אולי דוח על סוגיות פוליטיות במדינה זרה מדהים אתכם: אולי יש קצת עירום מקרי שחמק פנימה; אולי הורדתם גרסה של ספר משנת 1990 לפני שלמשכתב תוכן היתה הזדמנות לשנותו. הקפידו לדווח על הדפים האלה לרשויות האינטרנט המקומיות באמצעות כפתור הדיווח במערכת ההפעלה שלכם. צוות של מקצועני אינטרנט עשוי לחזור אליכם עם שאלות נוספות אם צריך, וגם לפגוש אתכם בביתכם כדי לבחון את הגדרות חוֹמרת גלישת האינטרנט שלכם ואת היציבות הנפשית הכללית שלכם.
זה יותר קל ממה שזה נראהעם כל כך הרבה מידע שנדמה שנדרש כדי לעשות את הצעדים הראשונים שלכם אונליין, אנחנו לא רוצים שתפחדו מלהיכנס לאינטרנט. הרשת היא חוויה מרגיעה, יעילה והרמונית. לפני כמה עשורים, כשהרשת הומצאה, זה היה מקום שהכאוס התרוצץ בו חופשי. נקודות מבט שונות, שפע של הפרות זכויות יוצרים, תוכן לא-לוקאלי, מסעות הכפשה אנונימיים, תוכנות לא מאושרות ודברים נוספים הסתובבו ב-WWW. בהשוואה לימים ההם, אנחנו בני מזל שיש לנו את האינטרנט של שנת 2025, ולא 1995. ברוכים הבאים לרשת, ותיהנו מהביקור!
________________________________

פיליפ לנסן, יליד גרמניה וכיום תושב סין, אוהב לתכנת, לצייר, לכתוב ולהתעסק עם מוזיקה, ומתעניין במפגשים בין התחומים השונים. כותב את הבלוג Google Blogoscoped, שם התפרסם הפוסט במקור (רשיון cc-by-nc); תרגום מאנגלית: עידו קינן