דברים קטנים

אז היה פוסט בהיתוך הקר. פוסט קצר וטיפשי כהרגלנו, חסר רגישות כמו תמיד. אבל מצחיק בעיניי וגם בעיני אחרים, ופוגעני בעיני אלה שלא צחקו ממנו. קורה.

אני לא מתחרטת על כך שפירסמתי אותו. אני גם לא ממש חשה צורך להתנצל בפני אלה שנפגעו ממנו ובזעמם איחלו לי ולעוד כמה מניאקים סרקסטיים ללכת להזדיין ואז למות כדי שיהיה לנו זכרון טוב אחד לפני המוות. כנראה שאלה שמתקשים לצחוק על מוות לא מתקשים לשלוח איחולי מוות לאנשים אחרים.

בכל מקרה, התעוררתי באמצע הלילה והתקשיתי לחזור לישון ועכשיו זה כבר אבוד לגמרי, ומאחר שהיו עוד כמה התייחסויות (ארז רונן, עידוק וסמי קונדוקטור) לאותה ביקורת שהוטחה כלפי הפוסטים התלאביבייים הבועתיים והמנותקים ובעיקר חסרי הרגישות שלנו - הרי שאני מוצאת לנכון להשלים את אותו משולש של תגובות, ולומר את שעל לבי בנדון (וממילא, ספק אם אצליח לישון בזמן הקרוב מסיבות כואבות-קצת שיתבררו לכם תכף).

גם אצלי בבלוג, וגם בהיתוך הקר, אולי דווקא בהיתוך הקר, בגלל שהוא בלוג כל כך מרושע לפעמים, אני משתדלת לחשוב פעמיים על מה שאני כותבת. כדי שאוכל לומר לעצמי "בלי חרטות", ולהשתדל רוב הזמן שלא להתחרט על הדברים שאני כותבת. מפעם לפעם, אנשים זוכים לראות טיוטות של פוסטים שלי טרם פרסומן, כי הסוגיה הזו בהחלט חשובה בעיניי (ואגב, בהיתוך הקר, סביר להניח שב-90% מהמקרים, לפחות זוג עיניים נוסף בחן את הפוסט שעות רבות לפני עלייתו לאוויר ואולי גם הביע דעה בנדון, סתם שתדעו).

[אתנחתא כואבת: בשלב הזה של עריכת הפוסט, במהלך הזזת פיסקאות ממקום למקום, הפלתי לעצמי את הלפטופ על הפרצוף וייתכן ששברתי את האף. אין דם, אבל זה כואב רצח. נראה מה יהיה בבוקר. בינתיים אני יושבת פה עם קורחום מוצמד לפרצוף, וזה קצת מפריע לי עם המשקפיים ומטפטף לי על המיטה. אז בין אם תסכימו עם הפוסט הזה ובין אם לא - אם תיקחו איתכם ולו משהו קטן מהפוסט הזה, אני מציעה שזה יהיה הלקח שלא לנסות להקליד בחושך ולחפש צירופי מקשים אקזוטיים כגון CTRL+SHIFT]‏

בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.

הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.

אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני "תל אביבית מנותקת", ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).

אז לא, אני לא מצטערת ולא מתנצלת על אותו פוסט רובוטריקים טיפשי, שנערך בזמן שבהיתי בחדשות ערוץ 10, בהלם מוחלט מהתמונות ששודרו בלופ מתוך ה-BBC, בזמן שהשדרנים חוזרים על הספקולציות שלהם ועל מעט העובדות שבידיהם, כי אין להם שומדבר אחר להגיד. כמו שאמרתי - בלי חרטות.

ייתכן שהיה מקום לחכות עם זה עוד שעה-שעתיים, ייתכן שלא. על זה אני אולי מצטערת קצת. אבל מאחר שאני בטוחה שגם אם הייתי מחכה שעתיים עם הפרסום, עדיין היה מי שהיה מתעצבן ונעלב, הרי שהצער שלי כאן הוא חסר משמעות.

דולי אמרה לי פעם שההיתוך הקר הוא בלוג מסוכן שיצא משליטה, כי יותר מדי אנשים לא מבינים את הדרך שלנו להגיד משהו על כל חוליי העולם הזה באמצעות ציניות והומור. במידה מסויימת, היא צודקת.
השאלה העיקרית שלי בעניין זה היא עד כמה אנחנו יכולים וצריכים לקחת אחריות על כל אלה שלא מבינים את זה, ואולי לוקחים את זה קשה מדי, או לוקחים את זה רחוק מדי, ולכיוונים שאנחנו אפילו לא מעלים על דעתנו ברגע הכתיבה? (אל תנסו להשיב לזה, כי זה דיון שאין לי ממש כוח אליו כרגע).

ייתכן שהפוסט הזה היה בטעם רע, אבל חצי מההומור בעולם הזה (החצי השני הוא בדיחות קרש גרועות) הוא בטעם רע. דווקא הדברים שהם טאבו שאי אפשר להעלות על הדעת הם אלה שמדגדגים אותנו. מהבחינה הזו, אין הבדל אמיתי בין הומור שחור, לבין היותנו מרותקים לדברים ההם שבאמת לא ניתן להעלות על הדעת, אבל אנחנו נוגעים בהם בכל זאת, בין אם ישירות, ובין אם הפילטרים של הומור, או בתיווכם של אחרים. אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא ‎2 girls 1 cup‎ (וראו גם).

כפי שטען בצדק רב, סמי קונדוקטור אצל עידו קינן, אם בכל מילה שנאמר נצטרך לחשוב שמא מישהו עשוי להיפגע או לא להבין את דברינו, לא נאמר מאומה. אי אפשר להגן על רגשותיהם של כולם כל הזמן. אם נצנזר את עצמנו למוות, נישאר עם בבואה היסטרית וחלבית להחריד של המציאות - כזו שאין בה הומור שחור, וגם אין בה פרשנות מעוררת מחלוקת או דעות מעוררות התנגדות.

מצחיק אותי קצת (אבל מעציב אותי הרבה יותר) לראות איך ככל שהמציאות שלנו הופכת לאיומה ונוראה יותר, כך גם סף החרדה והרגישות שלנו מכל דבר "בעיתי" שאפשר לומר עליו, הופך לגבוה והיסטרי יותר, ואנחנו מנסים "לכבס" את אותה מציאות בכל מיני אבקות הלבנה של פוליטיקלי קורקט ועלבונות, על מנת להגן על כולם. אי אפשר להגן על כולם. גם לא צריך להגן על כולם. מה שצריך זה לקחת נשימה, ולכעוס, אבל מהדבר הנכון.

העולם שלנו מכוסה בחרא. אפשר לבכות על זה, אפשר לנסות למרוח את זה, ואפשר להשפריץ קצת, כי החרא ממילא מקיף אותנו, אבל לפחות זה יותר מצחיק ככה.**

[טוב. כבר לא כואב לי האף כל כך. אני מקווה שלא להתעורר בבוקר בתוך שלולית של דם ועם אף בגודל תפוח אדמה. יחי האדוויל!]

לא באמת היו לי כוונות לחגוג את אירועי הלילה הלבן (כלומר היו כוונות לנצל את המחירים המיוחדים בחלק מהמסעדות לצורך ארוחה עם חברים, אבל זה בוטל), אלא שבשלב מתקדם של הצהריים, חברה הציעה שנצטרף לאחד הסיורים המאורגנים ברחבי העיר. אמרתי יאללה מגניב. סיור של אמנות אורבנית וגרפיטים ושטויות שכאלה. אנחנו אוהבות את החרא הזה. בטח יהיה מגניב.

אז זהו, שהגענו למקום בשעה היעודה, והתברר לנו לזוועתנו שהתייצבו לאותו סיור בערך מאתיים איש, שאין למדריכה (המבועתת מן ההיענות המפתיעה) מגהפון, ושבעצם, זה הולך להיות לא משו.*

לקח לנו בדיוק 180 שניות כדי להחליט שהעניין הזה לא בשבילנו ושהעיר הזו היא מוזיאון גדול ומדהים של אמנות רחוב. ואנחנו לא באמת צריכות שמישהי תגיד לנו תסתכלו ימינה, כי הנה עוד קשקוש יפה. בשביל מה יש התברכנו בזוג עיניים וביכולת אבחנה דקה, אם לא בשביל לעשות בדיוק את זה בעצמנו.

ורק בשביל להיות מעצבנות, החלטנו ללכת בדיוק את הנתיב המיועד לאותו סיור (או לפחות בחלקו), אבל גם להנות מזה בדרך, כמו שתי מפגרות, שזה כידוע הכי נחמד, וגם הכי הולם במסגרת הנסיבות האמורות.

צילומים גרועים של העניין זמינים כאן.

עם תום הסיור הלא מאורגן, החלטנו ללכת בכל זאת לבחון את האירועים הייחודיים שאורגנו להם, ושמנו פעמינו אל שדרות רוטשילד. זו היתה קצת טעות. מהסוג שעושה לי קלאסטרופוביה רבתי וגורם לי לרצות לרדת מהארץ, אם אפשר, לאיזו מדינה שקריר בה קצת יותר. או לפחות לעבור לאיזה מצפה בגליל, או לעיירה קטנה ושכוחת אל שלא מנסה לארגן אירועי תרבות המוניים.

הבעיה עם האירועים התל אביביים האלה, היא כמובן שהם מושכים אליהם את כל העולם ואחותו. גם מתל אביב וגם מחולון-בת ים-פתח תקווה. זה מיוזע, צפוף ומחניק. כאילו שהמצב לא מספיק קשה גם ככה. בחיי שציפיתי לאיזה פיגוע פסנתרים מטורף באמצע שדרות רוטשילד (ותסלח לי אדר על חוסר הרגישות שלי).

אין כמעט משהו עצוב יותר מלשבת במסעדה (ממוזגת, השבח לאל) ולאכול דברים שאדם בריא בנפשו אינו אמור לאכול בשעה 11:30 בלילה,** ולבהות באנשים האומללים שעומדים בתור הדביק לג'אפאניקה, למען הזכות המפוקפקת לשבת באמצע השדרה ולבלוס סושי באיכות בינונית, פשוט כי זה כנראה מסוג הדברים שאמורים לעשות בתל אביב בשעות האלה.

בשנה הבאה, אני נשארת בבית. בלי סיורים, בלי מוסיקה, בלי למצוא את עצמי דבוקה בעל כורחי לאנשים מיוזעים כמוני, פשוט כי ניסיתי לעבור בשדרה, ובכך הפרעתי להם לבהות באיזה אמן רחוב שמתופף על עצמו***. זהו. לא צריכה טובות. שהחוב"תים יבקרו פה וירגישו שהם מתחברים למורשת התל אביבית הלבנה. אני רואה את העיר הזאת כל יום, לא צריכה טובות. לא צריכה זיעה.

השתעממתי קצת אחה"צ, אז צלצלתי לאותה חברה ששלחה לי אמש ספאם (אבל עם חיוך!), לשאול אותם למה הם נוהגים בחוסר טאקט שכזה, ומספימים אנשים שהם לא טרחו לעדכן אותם בנוגע לסטטוס שלהם אצלם עם בקשות לגייס עבורם חברים שלהם.

התשובה: זה בגלל העומס אצלנו. ואה, כן, את לא מתאימה. אבל נשמח אם תפני אלינו חברים במידה והם נראים לך מתאימים.
התשובה שלי: וואלה. באמת תודה. נראה לך שאפנה אליכם חברים שלי אם אתם מתנהלים בכזה חוסר כבוד לאנשים?

כאילו, ברצינות - בזמנו שלחתי אליהם קורות חיים בשבת בלילה. בראשון בבוקר הם כבר צלצלו, ושאלו אותי האם יש מצב שאני יכולה לקפוץ באותו היום לראיון ובחינה.

יש אצלם עומס, כן?

בוינג בוינג פרסמו היום הודעה בנוגע לעובדה שהם הסירו, כנראה לפני קרוב לשנה, את כל הפוסטים בהם יש הפנייה או התיחסות לבלוגרית המתקראת Violet Blue, מסיבה שהם לא מוכנים לפרט (ההסרה התבצעה לפני שנה, הרעש התעורר ככל הנראה בימים האחרונים).

מצד אחד, הם טוענים שהיא עשתה פעולות שגורמות לכך שהם לא רוצים יותר לתת לה במה כלשהי. אני יכולה להבין את זה. קטונתי מלהשוות את עצמי לאיש, ובעיקר לא למגה-בלוגים, אבל כבר היו מקרים שבהם מצאתי את עצמי מסירה בזעם אנשים מהבלוגרול (וכמובן מקורא הרסס שלי) שלא היה לי עניין להיות עימם עוד בקשר. אבל לא מחקתי את הפוסטים שדיברו עליהם.

כך או כך, העניין הזה מוזר במיוחד כשמדובר בבלוג בקנה מידה של בוינגבוינג שמוכר בתור בלוג שמקדם את חופש הביטוי והפתיחות. התגובות לפוסט מאשימות את בוינגבוינג בשכתוב ההיסטוריה אה-לה 1984 או פרנהייט 451, ויש משהו בדבריהם.

אחרי שאמרנו את כל זאת, חשוב לזכור שמדובר בסך הכל בבלוג, אדיר מימדים ככל שיהיה, גם אם כבר ראינו מה קורה כשבלוג כותב משהו על חברה זו או אחרת וגורם בן לילה לנפילה במחירי המניות של אותה חברה או שהוספה (והסרה) של שם של חברה מדטהבייס זה או אחר מעלה מייד חשדות בנוגע לשרידותה ו/או אינטרסים כלכליים העומדים מאחורי פעולות אלה.

אלא שבויגנבוינג זה לא טקקראנץ, ומוזר ככל שהסיפור הזה עשוי להיות, אני דווקא די מסכימה עם התגובה של ז'ני זארדין (בכלל, מצווה לקרוא את התגובות שם) - בוינגבוינג הוא מאגר של דברים נפלאים, ואם הם חושבים שמישהו אינו נפלא יותר, אין סיבה שייתנו במה לאותו אדם. ממה שראיתי עד כה בבוינגבוינג, מדובר כאן בקבוצה של אנשים נבונים, שלרוב, אני תחת הרושם שאינם לוקים בחסר בתחום הלוגיקה, ושאני בספק אם יקבלו החלטות פזיזות וקלות דעת סתם כי מישהו עיצבן אותם.

עם זאת, עולה השאלה - מה יכול להיות כל כך איום ונורא שיצדיק פעולה שכזו?
לאורך השנים שאני קוראת את בוינגבוינג, וויולט בלו ודבריה כיכבו לא מעט בפוסטים שלהם.

הסרה שכזו (גם אם הם משתמשים ביופמיזם "unpublishing", מה שאומר שהפוסטים האלה עברו בוודאי לטיוטות הבלוג), היא צעד דרסטי למדי, ומהסוג שגורם לתהות וואט דה פאק הלך שם.
אישית, אני לא מסוגלת לחשוב כמעט על שום דבר שהיה גורם לי (אלא אם כן אותו אדם יואשם לפתע בפשעים איומים ונוראים) להסיר מהבלוג שלי את כל האזכורים וההפניות לבלוג של מישהו (עם זאת, כבר היו מקרים שבהם מחקתי תגובות שלא אהבתי, ושאפילו חסמתי מישהו שעיצבן אותי נורא).

אבל מחיקה של פוסטים בבלוג זה משהו רציני.

זו לא צנזורה, כי צנזורה היא פעולה שנעשית כשמדובר בתוכן של מישהו אחר, לא בתוכן של עצמך.
כשאת עושה משהו כזה, זה אומר משהו משמעותי מאוד, ואולי אפילו בעייתי מאוד עליך ועל יחסייך עם אותו אדם.

אם ניקח למשל כדוגמה היפותטית וקיצונית לפעולה כזו: נניח שמחרתיים אני מחליטה שזהו, אני בברוגז ברוגז לעולם שולם שולם אף פעם עם יהונתן קלינגר - הייתי יכולה (וסביר להניח שכן) להעיף את הלינק אליו מהבלוגרול שלי, לבטל את חברותנו בפייסבוק, וסביר להניח שגם הייתי מפסיקה לכתוב בהיתוך הקר.

עם זאת - מה בעצם הייתי משיגה ממחיקה של כל הפוסטים שלי שמתייחסים לבלוג שלו, למחקר האקדמי המקביל של שנינו, ולרעיונות מטומטמים שהפכו לפרויקטים אידיוטיים או לניסויים משעשעים?

כלום. זה לא היה משיג שומדבר, ואם בכלל, אני מניחה שאני והבלוג שלי היינו נפגעים הרבה יותר ממנו כתוצאה מהפעולה הדרסטית הזו (שאומרת, מבלי לומר מילה, יותר ממה שאפשר להגיד בספרים שלמים).

השורה התחתונה שלי כאן? עוד אין לי מושג.
מצד אחד - אני מסוגלת אולי להבין את חוסר הרצון לתת במה למישהו שאנחנו לא אוהבים יותר, ומצד שני - אני מתקשה לקבל צעד כל כך דרסטי.

הערה: גם רואה שחורות סוקר את הסוגיה, ואני בטוחה שעוד נקרא על זה הרבה לפני שנגלה מה בדיוק קרה פה.

ובהמשך לסוגיית מכתבי הדחייה, ואלה שלא שולחים כלל מכתבי דחייה, עולה השאלה כיצד יש להתמודד עם חברות שעוסקות בין היתר באאוטסורסינג, ושאת ממתינה כבר כחודש למכתב דחייה מהם, שמצאו לנכון לפתע לשלוח לך את ידיעון "החברים של X" ובו הם מציעים לך להפנות אליהם חברים שלך להגיש אצלם מועמדות? (הם לא מציעים, לך חלילה, לסקור את רשימת המשרות הזמינות, אלא אומרים "תפני אלינו אנשים ותקבלי טלוויזיית פלזמה")

האם את:
א. מוחקת את ההודעה הנוכחית, ולא מסירה את עצמך מהרשימה הזו, שמא בעתיד יהיה בידיעון שלהם משהו שרלוונטי עבור מי מחברייך.
ב. מסירה את עצמך מרשימת התפוצה.
ג. שולחת להם מייל ובו את מבקשת שיסבירו לך את הלוגיקה חסרת הטאקט והמעליבה העומדת מאחורי החלטתם לשלוח ספאם לאנשים שלא התקבלו אצלם לעבודה ושהם אפילו לא טרחו לעדכן אותם בנוגע לכך.
ד. שולחת להם מייל ובו את מאיימת בתביעה על רקע חוק מאגרי המידע לאור העובדה שבכך שהגשת את מועמדותך למשרה שם, מעולם לא חתמת על הסכמה לכך שישלחו אלייך דו"ז.
ה. מתעלמת. אחרי הכל, הם כתבו למטה ש"מכתב זה נשלח אלייך עם חיוך". חמודים שכאלה. הם אוהבים אותי! והמייל שלהם הלך לאיבוד בצינורות של האינטרנט! אני בטוחה!

זיו כתב אצלו, במסגרת איזה פוסט את המשפט הבא שאהבתי:

היינו אצל ההורים שלי. אבא שלי אמר שהוא הולך לרכוש לה בלונים (הוא לא אמר לרכוש, אני כותב כי אני אוהב את המילה) ונסע לו

אני בכלל אוהבת להשתמש במילה "בעליל". כי היא רשמית כזאת ואין לי יותר מדי תירוצים להשתמש בה. אבל זה לא קשור לכלום בעצם. ואולי כן.

כי אחר כך הסתובבתי בבית וחשבתי על דברים שאנחנו אוהבים סתם ככה. מילים, פריטים, הרגלים, שאנחנו אוהבים מכל מיני סיבות מטופשות כאלה שכל אחד אחר בטח יצחק עלינו בגללם, כי אנחנו היחידים שאצלם בראש זה הגיוני.

ככה למשל, אני ממש אוהבת להסתובב בבית בחצאית מהסוג המסמורטט ובלי נעליים, כי אצלי בראש זה מרגיש משום מה נורא כפרי.

ומה איתכם? ספרו לי על איזו שטות משלכם.

חנית העלתה אצלה בבלוג משאל עם קטן שבא לגלות ממה בכלל מורכבת הבלוגוספירה הישראלית.
לכו תשתתפו. אני בטוחה שהתוצאות יהיו מעניינות!

משאל הבלוגים של אח"י דקר

ואם אתמול דיברתי כאן על מכתבי דחייה, היום אני רוצה לחלוק איתכם סיפור משעשע שקשור גם הוא לנושא:

לפני שבועיים-שלושה בערך, בגל המי-יודע-כמה של שליחת קו"חים, שלחתי בין היתר את קורות החיים שלי לחברה שאני לא מתה על מה שהיא עושה, אבל שהמשרה המוצעת על ידם איכשהו נגעה לאחד התחומים שבהם אני מחפשת עבודה. נקרא לה "חברה X" לצורך העניין.
הם שלחו לי בחזרה שאלון נחמד, והחזרתי אותו בתוך מספר דקות. ולא שמעתי מהם יותר.

לפני שבוע, צלצלה אליי בחורה נחמדה בשם נועה מחברה X, ושאלה האם זה זמן טוב עבורי לקיים עימה ראיון טלפוני מהיר.
מאחר שעמדתי באמצע הרחוב, בידיי שקיות עם קניות, והיה רעש מטורף, התנצלתי ושאלתי האם נוכל לשוחח מאוחר יותר.
סיכמנו שהיא תצלצל אליי למחרת בסביבות השעה 9-10.

קמתי בזמן, וישבתי לחכות לטלפון. לא צלצלה.

שלשום, בעודי צופה בסרט הדפוק עם איבגי, צלצל הטלפון. לא השאירו הודעה. בהפסקה ניסיתי לצלצל לאותו מספר עלום שם, וכמובן שלא התקבל מענה.
שעה אחר כך, בעודי נוסעת באוטובוס הומה אדם, מתקשרת אלי יפעת מחברה X, ואומרת שנועה ניסתה לצלצל אליי קודם לכן ולא השיגה אותי. עניתי "וואלה, כן" בזמן שזקן אחד דרך לי על הרגל. סיכמנו שהיא תצלצל אליי בעוד רבע שעה.

חמש דקות בדיוק אחר כך, בעודי עדיין באוטובוס, הטלפון מצלצל שוב, והפעם זו נועה עצמה. חזרתי שוב על בקשתי שתצלצל אליי בעוד 15 דקות, כי קצת קשה לי לנהל שיחות טלפון באוטובוסים דחוסים שגורמים לכך שהפה שלי תקוע בבית השחי של איזה ערס.

הגעתי הביתה. והמתנתי לטלפון תוך שאני מנקה את הבית המזוהם שכבר אי אפשר היה ללכת בו יחף. כמובן שאין טלפון מנועה.
שעה וחצי אח"כ, סיימתי לנקות את הבית והלכתי להתקלח. כשיצאתי, כמובן שהמספר של חברה X שוב הופיע ברשימת השיחות שלא נענו. וכמובן ששוב לא השאירו לי הודעה. ושוב לא ענו לטלפון.

והנה, לפני שעה קלה, קיבלתי מהם מייל דחייה חינני, למרות שכאמור, מעולם אפילו לא התראיינתי אצלם:

שלום רב,
אנו מודים לך על הגשת מועמדותך למשרה בחברה X.
לצערנו, אין בחברתנו משרה ההולמת את כישוריך כרגע, אולם אנו שומרים את הזכות לפנות אליך במידה ותמצא משרה הולמת.

אנו מאחלים לך הצלחה,

מעולם אפילו לא שוחחתי איתם. והם כנראה כל כך התייאשו מחוסר יכולתם לצלצל בעוד רבע שעה, שהם החליטו שמוטב אפילו לא לנסות.
(מצד שני, מי בכלל רוצה אפילו להיפגש עם אנשים מחברה כ"כ פתטית?)

הבוקר, בדרכי לעוד ראיון עבודה, שהתקיים הפעם בטיזאנאבי (ושנראה לי שהיה הרבה פחות ממדהים, ולכן חבל קצת על הדלק), מצאתי בתיבת הדואר שתי מעטפות, ובהן תשובות שליליות ממקומות בהם התראיינתי בשבוע שעבר.*

מכתבים.
מהסוג עם בול.

כשסיפרתי על כך לאמי, היא תהתה קלות מדוע חברות שעיסוקן הוא בתחום האינטרנט שולחות מכתביים ולא מיילים.
התשובה לכך, לדעתי, היא שזה עניין של נימוס ורשמיות. זה די פשוט, לא?

בכל מקרה, תשובה שלילית ניתן לתת בארבע דרכים:

1. לא לתת שום תשובה.
   זה כמובן הקטע הכי מסריח, כי אין משהו מדכא יותר מלשבת ולחכות לתשובה. בעיקר אם היה נדמה לך שהראיון הלך טוב. החלטתם שאני לא בשבילכם - תגידו. אל תחכו עם זה עד שתגייסו סופסופ את האדם המתאים לתפקיד. זה יכול לקחת המון זמן לפעמים, וזה מתסכל להפליא. בעיקר כשנשות כ"א נוטות שלא להחזיר טלפונים לנודניקים האלה שמתקשרים לשאול מה נהיה.
   אני עדיין ממתינה לתשובה שלילית ממקום בו התראיינתי לפני חצי שנה כשהחלטתי קצת לבדוק את המים עוד בטרם פיטוריי (ובפרץ של צדק פואטי, שמעתי לא מזמן ממישהו שעובד באותה חברה שהבחור שראיין אותי פוטר לא מזמן, וקשה לי לומר שזה לא העלה חיוך קל על פניי).
2. שיחת טלפון.
   בינינו, קצת מרגיז לקבל שיחת טלפון מפקידת הקבלה או מהעוזרת האדמיניסטרטיבית של אחראית תחום הגיוס, שאומרת "היי, מדברת שנה מחברה X", לקוות לרגע שאולי היא מצלצלת על מנת להזמין אותך לראיון נוסף, ואז שתונחת עלייך תשובה שלילית מפיה של מישהי שאין לך מושג מיהי ושמבחינתה את שיחת טלפון נוספת לעוד מישהו שהם החליטו שלא להעסיק. (לפעמים אולי יש לך מזל ומי שיצלצל אלייך הוא אותו אדם שראיין אותך, ואז יש מצב שגם ירחיבו קצת על הסיבות והנסיבות, אבל לרוב זה לא קורה, וחבל)
3. לשלוח תשובה שלילית במייל.
   דוא"ל זה מדיום די קריר. אבל הוא עושה את העבודה. בניגוד לפרידה מבני זוג בסמס או בפייסבוק, אני חושבת שמייל זה דווקא סביר במקרה הזה. התשובה היא שלילית, ואולי מתסכלת, אבל האם באמת בא לך לקבל סקירה של כל הנקודות שגרמו למעסיק הפוטנציאלי לבחור שלא להעסיק אותך? אני בהחלט בעד מייל קצר ולקוני, שמעביר לך את המסר בבהירות - סיומו של תהליך שהחל לפני זמן קצר. המיידיות של המדיום הזה גם מאפשרת לשלוח תשובות מהר. בלי לתת למישהו לחכות (וכבר היו מקרים בעבר שבהם קיבלתי מיילי דחייה שכמעט החמיאו לי, למרות הבאסה הנגזרת מהם).
4. מכתב. מנייר. עם בול.
   מכתב הוא כמו דוא"ל, אבל הוא כולל גם את מימד הרשמיות שאין כל כך להודעות דוא"ל. בכל זאת, על נייר רשמי עם לוגו חברה וכיו"ב. זה מעיד על טיפה יותר כבוד לנמען לטעמי. יתרון נוסף הוא שלמעשה, אפילו לא צריך לטרוח ולפתוח את המכתבים האלה. ברור מה כתוב שם (התרשמנו מאוד מכישוריך. לצערנו אין לנו כרגע תפקידים ההולמים את נסיונך המקצועי וכישורייך. נפנה אלייך בעתיד במידה ויתפנו משרות רלוונטיות). אולי לוקח למכתב יום-יומיים יותר בהשוואה למייל, אבל היתרון האמיתי והגדול מכולם הטמון במכתבים מהסוג המודפס הוא שאפשר לקמט אותו ולזרוק לפח בעצבים. וזה יתרון אחד שעדיין אין לדואר האלקטרוני (חבל להדפיס מיילים רק בשביל היכולת הזו).

(כמובן שהכי כיף זה לקבל תשובה חיובית, או לפחות הזמנה לדייט נוסף אצל אותו מעסיק פוטנציאלי, אבל כאלה לצערי עוד לא צצו אצלי)