דברים קטנים

תומר ליכטש כותב, וצודק כהרגלו:

[…]”הפרשה המזעזעת בתולדות המדינה”? באמת. זו גרגרנות רייטינג.

כשהייתי ילדה, אי שם ב-1982, היתה פרשת נאווה אלימלך*

הייתי אז בערך בת שבע ( שזה הגיל של האחיינית כיום), ואז עד היום אני זוכרת שדיברו בחדשות על חלקי גופות על חוף הים. וזה היה מזעזע.

זה לא עשה לי סיוטים, כי כבר היו לי סיוטים מדברים אחרים**, ובאותם ימים היו הרבה פחות דברים לפחד מהם כשיוצאים לשחק בחוץ. אבל אני זוכרת שזה היה מפחיד בעיניי.

המחשבה על דברים כאלה היתה חייזרית בעיניי - מילא להרוג ילדים (שזה ממש מפחיד) אבל לקצץ אותם לחתיכות?

בילדותי הזדעזעתי מנאווה חסרת הראש.
היום אנחנו מזדעזעים מרוז שבמזוודה הנעלמת.
הילדים שלי (שבקצב הזה בטח יהיו בני 7 בשנת 2030) בוודאי יזדעזעו מפרשה מזוויעה אחרת.

המין האנושי מסוגל להתעלות על עצמו כל פעם מחדש מבחינת מעשי הזוועה שהוא מבצע.
ומצד שני, המין האנושי גם מסוגל להזדעזע בכל פעם מחדש, ואולי דווקא הזעזוע הזה, והחמלה שגורמת לכך שאנחנו מזדעזעים כל פעם מחדש,*** הם מה שנותנים לנו תקווה כלשהי בסופו של דבר מול כל הרוע הזה ששם בחוץ.

[תמונה: iboy_daniel | cc-by]

חמש הערות על המצב והיומיום. ככה בקטנות.

איפה אשר עידן כשצריכים אותו?
שאלה בראיון עבודה היום אחה"צ: "אז איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?"
תשובתי: "אין לי מושג ירוק, אחרי הכל, לפני חמש שנים התפקיד שלך וגם המשרה שאתה מראיין אותי אליה לא היו קיימים, אז אתה באמת רוצה שאנסה לנחש?"

בזבוז של בדיחה
מתברר שלא כל כך מצחיק לשבת אצל ההורים ולצפות בחדשות, ולהגיד לאחיינית בת השבע שאם סבא ירדוף אחריה עם מזוודה, שתברח.

הצעת ייעול
במקום לשלם הון תועפות כדי לראות רבע מהביטלס מיליון שנה אחרי שהוא היה מעניין - לשכור את אחד מאולמות ההקרנה (אלה שעוד נותרו) באוזן ולצפות בימי הזוהר שלו ושל חבריו. אבל עם מזגן.

חיים בצמצום
משתדלת בימים האחרונים לצמצם משמעותית את מינון הניקוטין. ככה לרבע או שליש מהכמות הקודמת (שהיתה מוגזמת בעיניי). לא אופטימית, אבל משתדלת. לפחות זמנית.

גראונד קונטרול זירו
והכי עצוב (הכל יחסי, כן?) זה כשנדפק לך מקש הקונטרול השמאלי במקלדת של הלפטופ ופשוט מסרב לחזור לעבוד.
לכי תשני הרגלי עבודה של למעלה מעשור בגלל שלפני יומיים טיפטף לך השיער אחרי המקלחת.

הבעיה עם לכתוב פוסטים ולתזמן אותם לעוד שלושה חודשים או ווטאבר כי לא מרגיש לך טוב עם זה שהם יעלו הרגע היא שתמיד ייתכן שבעוד שעה או שעתיים, חלק מן הנסיבות ישתנו, ועימן גם מצב הרוח ששרה עלייך בעת הכתיבה, והפוסט הזה ירגיש לך פתאום עוד הרבה פחות נכון.

לא שזה משנה כלום. כי כבר קבעת תאריך, ולחצת על "לפרסם בבלוג", ומכאן שזה כבר מחכה. את יכולה להשאיר אותו שם, או למחוק אותו. וזה דווקא פוסט טוב, שאת לא רוצה למחוק. אז הוא יישאר שם. ובטח תשכחי ממנו. ומתישהו, הוא יצוץ ואולי לא תזכרי על מה הוא נכתב בדיוק.

אחד הדברים שהכי הופתעתי לגלות שהוכיחו את עצמם כשימושיים לאורך בתהליך חיפוש העבודה שלי, הוא הבלוג הזה.

למה מפתיע? כי זה לא בלוג מקצועי, הוא אפילו לא רציני במיוחד אחוז ניכר מהזמן (ולכן, אם בכלל, הייתי חוששת שהבלוג דווקא יפגע בי).
אני לא מנסה לבסס את עצמי כמומחית בשום תחום. זה בלוג אישי, שמציג את מה שיש לי לספר על עצמי, ואת דעותיי האישיות על עניינים מסויימים. אם יש בו משהו מקצועי, הרי שזה הנסיונות שלי להבין את איך שאני מתקיימת לצד ובתוך המדיום האינטרנטי, ומה עשויות להיות ההשלכות של זה על התפישה שלי ושל כולנו את יחסינו עם אחרים באינטרנט ומחוצה לו.

בראיון עבודה (שני) שהיה לי לפני מספר ימים, ציינה המראיינת שהיא ויתר הצוות קראו את הבלוג שלי, והתרשמו ממנו מאוד (היא אף הביעה צער והזדהות עמי בנוגע לאותו מראייין מניאק מלפני שבועיים). לאור העובדה שהפוסט האחרון אצלי בבלוג נכון לאותו הרגע נגע למקק הענק במקלחת, קצת הובכתי מהעניין, אבל זה היה מעניין (וקצת הקל את חששותיי).

אלא שהנקודה העיקרית שבה הבלוג באמת הוכיח את עצמו הוא בבאנר הקטן שבראשו (קשה לפספס), שהועלה לשם כתוצאה מהצעה של חנן כהן, ושאכן הביא כמה פניות מעניינות שהפכו לראיונות עבודה. אמנם לא צלחתי בהן לצערי, אבל עדיין - זה מרשים. וגם כיף לקבל כאלה מיילים. קצת מחזיר לעתים את האמון במין האנושי.

בכל מקרה…. על העניין הזה בדיוק ועל מה שלמדתי ממנו, כתבתי פוסט אורח לאתר JobMob, שהוא אתר נהדר עם עצות למחפשי עבודה, במסגרת תחרות פוסטים אורחים שמתקיימת שם.

בקיצור - תקליקו כאן, תקראו, ואם יש לכם משהו להגיד, גם תגיבו (זה אמנם באנגלית, אבל כולכם חכמים).

נו, הקלקתם? אז יאללה תקליקו.

אז הלכתי למע"מ, כדי להתחיל לסדר את ענייני העוסק פטור/עוסק מורשה/משחק בקקי.

המשרדים הראשיים של מע"מ בתל אביב ממוקמים ברחוב המסגר, שזה קצת פחות מ-2 ק"מ מביתי.
אמרתי "נו, נלך ברגל, זה קרוב".

גם 25 דקות הליכה בחום הזה, זה לא כל כך קרוב, כך מסתבר.

הגעתי למשרדי מע"מ, מיוזעת ומוצצת את שאריות האייסקפהדיאט מארומה.
שמחתי לגלות שאין תור, והתיישבתי אצל הפקידה.

"שלום, אני צריכה לפתוח עוסק פטור, איך עושים את זה?"
"מה הכתובת שלך?"
"רחוב החמוצים XX"
"אה, בשביל זה את צריכה ללכת ליפו. הם מטפלים בדרום תל אביב"
"אבל אנחנו נמצאות בדרום תל אביב, ואתם הרבה יותר קרובים מיפו!"
"אין לי מה לעשות, חבל שלא צלצלת לבדוק. מצטערת."

במבט נוסף באתר, לאחר מעשה, הבחנתי בעובדה שאכן כתוב שם מפורשות שמרכז תל אביב זה בדרום תל אביב, דרום תל אביב זה ביפו, וצפון תל אביב זה ביד אליהו.

כנראה שמחר אזכה לעבור את כל הטררם הזה מחדש
(והפעם אסע באופניים, כי אמנם גם יפו קרובה יחסית, אבל יש גבול לסבל שאני מוכנה לעבור)

לפחות זכיתי ביבלת חדשה ברגל, וגיליתי שזה לא נחמד כשנשפך לך מיצתפוזים לתוך הקרוקס.
לומדים משהו חדש כל יום, הא?

נראה שכולם משחקים היום עם הצעצוע הקרוי YearBookYourself שזה הרבה יותר מצחיק מפייסבוק.

אז גם אני:

אני הכי אוהבת את עצמי בלוק של 1960. הייתי מתה למשקפיים כאלה (למרות שאני די מחבבת את המשקפיים הנוכחיים שלי, ובגלל זה אנשים כה מעטים זכו לראות אותי מרכיבה אותם ואף נותרו בחיים לספר על כך).

החלק ההזוי באמת הוא כמובן שסיימתי תיכון ב-1993, ובחיים שלי לא הייתי חושבת על לטפח תספורת מזוויעה כמו זו שמופיעה כאן עבור 1992 (וזו של 1994 בכלל מאיימת). אם אני זוכרת נכון, היה לי כבר אז סתם שיער ארוך, והחידוש העיקרי אצלי היה שהפסקתי לצבוע את השיער לכתום. העצוב זה כמובן (כמו שכבר כתבתי פה לדעתי) שיום אחרי הצילומים לספר המחזור, סופסופ העזתי לעשות עדשות מגע ונפטרתי מהמשקפיים…

[עושה רה-בלוגינג לפוסט של נויף ומוסיפה קצת משלי]

כל מי שגר בתל אביב-יפו ואכפת לו ממנה, מבין שלבחירות הקרובות לעירייה יהיו השלכות משמעותיות על איך תראה העיר עוד 5, 10 ו-20 שנה. הרעש התקשורתי בנושא לאחר שדב חנין הכריז על התמודדותו מול חולדאי הוכיחה שיש עניין אמיתי בבחירות ובעתיד של בעיר הזו.

ולכן החלטנו לעזור לכל מי שמתעניין בבחירות, מחפש חומר בנושא ומנסה להבין מי נגד מי ולמה. לשם כך העלנו את האתר:

בוחרים בתל אביב-יפו

שישמש מצד אחד כמרכז כתבות, מאמרים ועדכונים מהרשת (בעריכה ידנית), ומצד שני במה למאמרי דעה בעד ונגד וסקירות רוחביות בנושאים מסויימים.

או בקיצור: כל מה שרצית לדעת על הבחירות והבנת פתאום שכדאי לשאול.

נשמח אם תציצו, תעירו, תציעו, תגיבו, תכתבו מאמרים, ותעזרו לנו לעודד אנשים להצביע בבחירות ולספק להם מידע מעניין ורלוונטי.

אפשר ורצוי כמובן לספר על האתר הזה לכל מי שגר בתל אביב ואתם חושבים שיעניין אותו, אותה או אותם.

תודה, ולכו להצביע,
עופר פיין, ערן נויפלד ושרון גפן.
tel.aviv.yafo.today@gmail.com

שרון מוסיפה:
כולנו כבר יודעים שהאינטרנט הזה, זה משהו. הבחירות לא יוכרעו באינטרנט, אבל הרשת בהחלט עשויה לשחק תפקיד משמעותי בבחירות האלה מבחינת גישה למידע, דעות, השתתפות בדיון, ונגישות למועמדים (לדב חנין כבר יש בלוג, ומתישהו צפוי להיות כזה גם לחולדאי).

אנחנו לא מנסים להביא באתר הזה את הדעות שלנו (למרות שמן הסתם, זה לעתים בלתי נמנע, כי ככה זה בני אדם), אבל בהחלט שואפים לספק מקום שבו ניתן יהיה למצוא מידע (ובשאיפה לקבל מן המפלגות השונות מידע על פועלן) כמו גם מאמרי דעה שונים (ונשמח לקבל כאלה!), וגם לקיים דיון אודות הסוגיות שיעלו שם.

ועכשיו נשאל: העברתם כבר כתובת לתל אביב?
זה לוקח בדיוק חמש דקות. בדוק!

ואחד לסיום, שבכלל קשור לפלאנטה בה אנו חיים, שתל אביב אינה דווקא טבורה:
לאה אהרונוביץ, שמחזיקה גם בלוג ברשימות בשם "פריצת דיסק", שעוסק בנושאי שימושיות, השיקה בשבוע שעבר בלוג חדש ומעניין בנושאי איכות הסביבה, עם דגש מיוחד על מוצרים "ירוקים" ועל תעשיה ירוקה בכלל.
לכו לבקר, ותוסיפו לקורא הרסס שלכם:
ניהול מוצר ירוק

לעתים את מוצאת בביתך אוצרות שלא ידעת אפילו שיש לך, ושעצם קיומם מרגש אותך עד דמעות כמעט.

סיפור:
דודתו של אבי, שנפטרה לפני מספר שנים בגיל מופלג למדי בסן פרנסיסקו שבאמריקה הרחוקה, נהגה לשמור עבורו את ה-"funnies" של יום ראשון - אותו מוסף קומיקס ובו גארפילד ושטויות אחרות. אחת למספר חודשים, כאשר מישהו מבני המשפחה היה נוסע לארה"ב, ובדרך גם קופץ לבקר אותה, היא היתה זורקת עליו שק גדול ובו כמה עשרות מוספים שכאלה, נו, בשביל האחיין שלה.

בכל מקרה, היום סופסופ התחלתי בתהליך של להיפטר מאוסף הארגזים המאובק שעיטרו את חדר השינה שלי (אז מה אם נכנסתי לדירה הזו לפני שלושה חודשים?) לטובת שידת מגירות נאה שהגיעה היום. באחד הארגזים, מצאתי את אחת החוברות האלה, קצת מקומטת, מצהיבה למדי, בתוך קופסה ובה דברים שללא ספק אני לא אמורה לזרוק, ותהיתי מדוע לעזאזל שמרתי את זה.

רגע לפני שזרקתי את זה בכל זאת, עיינתי בחוברת, והבחנתי בהערה בכתב ידה הרועד והלא-ממש קוהרנטי:

(תקליקו על התמונה להגדלה):

וזה פשוט ריגש אותי. ההערה הזו ששכחתי שהיא שם, על העיתון המצהיב שלא ידעתי שבכלל ששמרתי, עם שאריות אחרונות מאנשים שכבר אינם.

כשאת מתקלחת, את לא ממש רוצה למצוא מאחורי בקבוקי השמפו את הדבר המאיים הבא (בטח לא כשאת כבר במצב הזה שבו לא בא לך לברוח מהמקלחת)

מזל שבגלל שהשמפו/מרכך כבר על סף סיום, היו בקבוקים חלופיים על רצפת המקלחת, וכך הסתפקתי רק בלהביט באימה מוחלטת ביצור המאיים ולהתפלל שלא יחליט לנסות לעוף לכיווני.

אני אמנם לא מאלה שצורחים ובורחים* כשהן רואות ג'וקים, אבל גם לי יש את הפוביות שלי, שכוללות יצורים לא רצויים שמנסים לעוף לי לתוך הפה או להיכנס לחללי גוף אחרים.