דברים קטנים

הפעם, לרגל הבחירות, לראשונה בחיי, אני עושה שופינג פוליטי. אין לי מושג למי אצביע, ואני פשוט לא אוהבת אף אחד.
קמפיין הבחירות הצבאי המשולב של המפלגות של אדוני וגבירת המלחמה עושה לי רע בנשמה; ונמאס לי לעשות את מה שעשיתי מאז גיל 18, שזה לשים פתק בקלפי למרצ ואז לשאול את עצמי במשך ארבע שנים (או פחות) למה בזבזתי את הקול שלי.

שאלת "בעד או נגד המלחמה" מטרידה אותי, אבל היא לא מטרידה אותי כמו השאלה מה יהיה ביום אחרי המלחמה (הנוכחית, כי החיים שלנו כאן הם תמיד בין מלחמות). בחיי היומיום של כולנו. קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, הלכתי לבצפר ושם דקרו אותי. למי אכפת מכל זה כרגע, יש מלחמה?! לי דווקא מאוד אכפת מכל זה. זה אפילו לא "הטווח הארוך", וחצי מהזמן אנחנו שוכחים שעם כל הכבוד למאקרו שמפיל עלינו בעיות גדולות, מה שהורס לנו את היום ואת החיים (בהנחה שזה לא קאסם) הוא המיקרו הסתמי.

אז אני עושה שופינג. ואיפה שאפשר, אני מנסה לשמוע כמה שאפשר על מי שאפשר.

ומתברר שיש יתרונות לזה שיש לך בלוג, כי אז מזמינים אותך לכל מיני דברים, בתקווה שתכתבי עליהם ותזדהי כתומכת ומי שזה לא יהיה יוכל לנפח חזה ולומר בגאווה "האינטרנט איתנו!", או שתמליצי על איזה קשקוש בטלויזיה וברוווור שכל הקוראים שלך ירצו לצפות בזה גם. רוב הזמן אני לא מזדהה, לא צופה, לא כותבת, ואפילו לא במיוחד טורחת להזיז את עצמי לאותם אירועים.

אבל לאחרונה דווקא כן יצא לי קצת להגיע לכמה דברים כאלה, או לפחות לרצות ללכת אליהם: לפני חודש זה היה מפגש בלוגרים של חד"ש (שלא הלכתי אליו אבל השלמתי פערים כי אני זו שבונה את האתר שלהם, למרות שהדבר הראשון שאמרתי כשפנו אליי היה "שתדע שאני לא מצביעה חד"ש"), לפני שבועיים זו היתה הקרנה לבלוגרים של הפרק הראשון בעונה החדשה של הישרדות (ומאז לא צפיתי ולו בפרק אחד), שלשום זו היתה הקרנה לבלוגרים של סידרה מצוירת חדשה (שהיתה חביבה אבל לא סאותפארק), ואתמול זה היה חוג בית לבלוגרים של התנועה הירוקה-מימד. אכן, גוד טיימז. טוב להיות בלוגרית שמשום מה חושבים שהיא בעלת השפעה ורייטינג.

אבל טלויזיה זה מיותר. אותי מעניין הרבה יותר בשלב הזה השופינג הפוליטי. מטריף אותי שאני לא מסוגלת להחליט.

המפגש אתמול עם הרב מלכיאור וערן בן ימיני דווקא שכנע אותי היטב שהם בהחלט אנשים עם אג'נדה אזרחית בריאה ושפויה, ושהחיים האזרחיים הקטנים של כולנו כאן הם אלה שעומדים לנגד עיניהם. וזה עשה לי טוב. ועדיין, משהו היה חסר לי שם. אני עוד לא בטוחה מה זה היה בדיוק. אולי זה היה לי קצת יותר מדי אזרחי ושפוי בשבילי.

בן ימיני אמר שהם מגיעים "עם ברק בעיניים", ואולי דווקא היה חסר לי קצת זעם בעיניים. שזה צד שחד"ש דווקא קצת יותר חזקה בו, לצד כל מיני פעילות אזרחית סביבתית. מצחיק שבסופו של דבר, יצאתי מהמפגש הזה עם הבנה שעם כל הכבוד לרמת המיקרו היומיומי, בכל זאת, חשוב לי גם מה קורה ברמת המאקרו. קשה לי עם אג'נדה אזרחית כמעט לגמרי, שלא לגמרי משנה לה אם יש מלחמה או אין מלחמה כרגע. אז אולי דווקא כן חד"ש? בסוף אני אחליט.

בינתיים, השופינג נמשך. העיקר שלא יסתיים בפתק לבן.

קודם כל. אני שונאת פוליטיקה. ועוד יותר מזה, אני שונאת ויכוחים פוליטיים.
אלא שזה בלתי נמנע. בעיקר בתקופות כמו עכשיו, שבהן היצרים לוהטים, הדעות חלוקות, והפחד מרחף מעל לראשי כולם.

אלא שיש מקומות שבהם ראוי שיהיה דיון, ויש מקומות שבהם הדיון מיותר לחלוטין, ואין בו צורך, כי טוב לא ייצא מזה. ואם צחקתי מתישהו על יהונתן שכל הפוסטים שלו מתדרדרים מתישהו לפוקר או בחורות, הרי שאצלי, ככל הנראה, העניינים תמיד מתדרדרים לסריגה.

והיום, חברים יקרים: מכות בפורום הסריגה החביב על שרון. באשמת שרון, כמובן.

כאמור, המקום החביב עליי לדיונים בתחום הסריגה אינו פורום הסריגה (המאוס) של תפוז, אלא הפייסבוק של הסריגה - הרשת החברתית Ravelry, ובפרט שתי קבוצות עיקריות:

הפורום שעוסק בישראל - שמאוכלס בישראלים ובחובבי ישראל למיניהם (שחלקם יהודים וחלקם שלל רפובליקנים שנולדו מחדש כפנאטים חובבי ישוע).
והפורום התל אביבי - שמאוכלס בעיקר בבנות שעימן אני סורגת מדי שבועיים, ושהוקם כמיני-מקום מפלט אחרי שנשבר לנו מאותם פסיכים פנאטים, וכדי שנוכל להריץ דאחקות משלנו. אכן. נפלא להיות פלג מיליטנטי עוין וחמוש במסרגות (טוב, קצת הגזמתי).

[הערה א': כבר לפני שבוע מצאתי את עצמי מקבלת שם בראש משלל צדקניות לאחר שהעזתי לומר לאיזו בעלת חנות צמר שתפסיק עם הספאם הפרסומי המחורבן שלה, והתברר לי להפתעתי הרבה, שלאנשים יש פחות בעיה עם ספאם בפורומים שלהם מאשר עם שימוש במילה "crap". זה היה הזוי וקצת מרגיז. בעיקר לנוכח העובדה שלטעמי, התגובה הזו היתה מעודנת יחסית, שכן השמטתי את הסיפא למשפט שבו הצעתי לה לדחוף את הספאם המחורבן שלה לכושלאמאשלה.]

אתמול, כצפוי, הפורום הישראלי זכה לביקורים הראשונים של "תומכות ישראל" השולחות ויברציות חיוביות ואוהבות לחברות הפורום, ומבטיחות להתפלל עבורן. זה דווקא היה מחמם את הלב. בין אם את מסכימה עם המלחמה הזו ובין אם לא, נעים לדעת שאכפת לאנשים.

מה שהיה פחות נחמד לטעמי היה כשישועית אחת החלה לאחל ייסורי מוות ואובדן לתושבי עזה ולחמאס "המרושע" וה"שטני".
ואני כמו סמולנית מניאקית טובה, שואלת האם גם ילדי עזה הם מרושעים ושטניים ומגיע להם להישאר חסרי בית, רעבים וללא טיפול רפואי.

דקה אחר כך, תפסתי מה עשיתי - במקום שניתן יהיה להתעלם מהמטומטמת הקיצונית, מישהו עוד עשוי לשים לב לדברי הבלע שלה.
אז הצעתי שנשאיר את הפוליטיקה בחוץ. יש די והותר מקומות ברשת שבהם מתקיים דיון פוליטי. אין צורך לטנף מקומות שהפוליטיקה מהם והלאה. בטח שלא כשיש בקבוצה הזו לא מעט חברים שהם או בני משפחתם מצויים כרגע תחת אש ובאמת מודאגים.

[הערה ב': אני מתאפקת כבר כמה שבועות מלהביע את דעתי בנוגע למיזם היפה סה"כ של קבוצת הסריגה של בנות גוש עציון הסורגות כובעים לחיילים. הן התחילו עם החיילים ששומרים עליהם, וגייסו חצי אינטרנט לסרוג כובעים לכלל צה"ל]

ושוב - הישראליות, ככל שהבנתי משגת, דווקא הסכימו לרעיון. ברכות ואיחולי בטחון לחוד, לאף אחת מאיתנו אין כוח לעוד ויכוחים פוליטיים, וכולנו יודעות עד כמה הויכוחים האלה יכולים לחרבן הכל. בעיקר כשמדובר בקבוצה שהגרעין הקשה שלה מורכב מסמולניות מניאקיות מתל אביב, דתיות מגוש עציון, ובערך כל דמוגרפיה אפשרית בציבור הישראלי שלמדה להשתמש במסרגות - האיזון עדין ומבוסס על מכנה משותף אזרחי וא-פוליטי לחלוטין, ולפיכך מטופש להפר אותו.

מצד שני - כבר הספיקה הבוקר איזו ניו יורקית חביבה אחת להאשים אותי בצביעות. איך אני מעזה מצד אחד להביע את דעתי הפוליטית, ואז לבקש שהפוליטיקה תישאר בחוץ. חצופה שכמותי.

*אנחה כבדה*

נראה שכמו שקל להיות סמולנית צדקנית בתל אביב הבטוחה (ולהתעצבן מזה שיש שאומרים שדעתך אינה קובעת), ככה כנראה קל להיות מיליטנטית פרו-ישראלית בניו יורק.

*אנחה נוספת, כבדה עוד יותר*

אין ספק. המלחמה הזו נערכת גם באינטרנט. אני רק רוצה שיישארו לי כמה מקומות באינטרנט הזה שאין בהם פוליטיקה.

[קצת מחשבות על מלחמה, כמו גם הרבה יותר מדי אינפורמציה על הפרשות גוף ומיחושים. לבעלי קיבה חזקה בלבד.]

כולם משחקים פיגוזים וכל זה, וזה עושה לי די רע. בינתיים יש לי אח צעיר שעוד לא ברור לי אם אכן ישתחרר השבוע מצה"ל כפי שהיה אמור, וגיס שחטף צו שמונה. אני מודאגת, וכועסת וכל זה.

ואילו אני, אגואיסטית קטנה שכמותי, בכלל עסוקה ביממה האחרונה לנסות שלא לרצות למות ובביקורים תכופים בשירותים, תוך שמעת לעת אני מעלה קורבן לאלי הפורצלן משלל פתחי גוף.

בלי להתייחס לעובדה שתמיד מרגיזה אותי הטענה לפיה גם התלאביבים חייבים לסבול מכל חוליי היקום כדי שדעתם תהיה ראויה להתייחסות כלשהי, אני חשה צורך לחלוק איתכם את העובדה שמה שהחל אמש כהנצחת הסטריאוטיפ של הסמולנים יפי הנפש שהולכים להפגין נגד הנושא התורן שיש לזעום עליו ואז הולכים לאכול בחוץ, הפך לזוועתי הרבה ליממה של גועלנפש ומיחושים מהסוג הבלתי נסבל במיוחד.

אני חושבת שמעולם לא הייתי כה קרובה להמיר את דתי לצמחונות כמו היום בצהריים כשמצאתי את עצמי עם טעמו של בשר משומש שחוזר לבקר אצלי בפה אחרי שעות רבות.

אין ספק. גוד טיימז. גוד טיימז.

כל שיש לי לומר זה שאני מקווה שגם לקלקול הקיבה המזורגג הזה וגם ל"מבצע" הזה תהיה תוחלת חיים קצרה במיוחד. משום מה, אני קצת יותר אופטימית בנוגע לקלקול הקיבה… *אנחה כבדה*

זה הולך להיות פוסט קצר, כי מעניין אותי לשמוע מה יש לכם להגיד (מה לעשות ודעתי בנושא ברורה לי) על השאלה הפשוטה הבאה:

איך זה לעזאזל שהרווקים תמיד מואשמים על ידי הנשואים בעלי הילדים שזו בעצם בכלל אשמתם ש"לא יוצא לנו להיפגש" ו/או נאלצים לשנות או לבטל תוכניות אך ורק כדי שיזכו לפריבילגיה הנדירה של להיפגש איתם. והם יכולים רק מחר, בין 19:57 ל-20:21, וגם זה בתנאי שחמודי לא יהיה חולה או יילך לישון מוקדם (אה, כי אין לכם בני זוג שיכולים חלילה לעשות בייביסיטר).

ואם חלילה, תשיב הרווקה המצויה "מצטערת, אני לא יכולה לבטל את זה, זה חשוב" (גם אם זה לא ממש חשוב - כי היא פשוט לא רואה טעם בכך שתמיד ידפקו אותה ככה), מייד תזכה לתחקיר מעמיק "למה מה יש לך? ומה כל כך חשוב?" ותואשם בהיותה לא מתחשבת, כי "עד שכבר יש לי זמן לראות אותך, איך ייתכן שיש גם לך קצת חיים?"

ואחרי שהתגברנו על בעיית היום והשעה, תמיד נסתבך עם בעיית המיקום - לא יעלה על הדעת שאם לילדים תאזור אומץ ותיכנס אל תוך תל אביב המרוחקת. "למה שלא תבואי אלינו?" (אולי כי לא מעניין אצלכם והקפה לא משו, והילד, חמוד ככל שיהיה, צורח?) או לחלופין "נו, נשב בבית הקפה השכונתי שלנו. מאוד נחמד בו".

לחלופין, במקרים הנדירים בהם אלה כבר יאזרו אומץ וייכנסו לתל אביב, זה תמיד יהיה בבוקר, בשעה מוקדמת ולא נוחה (וגם יסתיים לפני ארוחת צהריים), ועד מהרה תגלי שהתכלית העיקרית לצירופך אל המסע המופלא היא ללוות אותם כשהם עושים שופינג "באזור שלך" (כי יש פה ממתקים כלים חד-פעמיים נורא בזול או ווטאבר וזה חשוב בשביל היומולדת של חמודי, ושלא תעיזי שלא לבוא ליומולדת של חמודי, גם אם זה בפתח תקווה).

ואני מבינה. באמת. ילד זה דבר שמשתלט על החיים. והופך אנשים מסתם עסוקים, לאנשים עסוקים מאוד.
הבעיה? גם אנשים שעוד אין להם ילדים עשויים להיות עסוקים קצת. לפעמים. מפעם לפעם. כל הזמן.

[אכן, שרון (שוב) נאלצה לשנות תוכניות בגלל נסיבות מרגיזות שכאלה]

נפתח את הפוסט הזה בציון העובדה שאילו משפחה היתה מנסה להתקיים מפיצה "משפחתית" של דומינוס פיצה, סביר להניח שהם היו מתים מרעב. גם בגלל הגודל, וגם בגלל המחיר. אבל ניחא. על עצלות משלמים.

ובכל זאת, אם התעוררת בשעת ערב מאוחרת משנ"צ הכרחי בהחלט ולא זו בלבד שאת מתה מרעב ויש לך המון דברים לעשות, אלא שבאופן מפתיע בא לך לחרוג מהרגלך *ולהזמין הביתה פיצה, ואת לא יותר מדי בררנית, הרי שבהחלט ייתכן שתיגשי לאתר של דומינוס פיצה ותזמיני משם מזון.

הפריט: מבצע פיצה משפחתית דקה עם שתי תוספות.
המחיר: 74.90 ש"ח. מחיר לאחר הנחה: 71 ש"ח.
התוספות שנבחרו: נתחי אנטריקוט ואקסטרה גבינה.

התוצאה שהגיעה: (מסניף קרליבך)

חשבתי לצלם את הפיצה המונומנטלית הזו רק לאחר שכבר אכלתי את המשולש הראשון, אבל בממוצע, יש כאן בערך שניים וחצי רסיסי אנטריקוט למשולש. שזה דבר עגום למדי.

יש לי חשד שהפרה אפילו לא הרגישה שהתגנב לעברה אליה מישהו עם סכין שקילף לה פרוסה דקה מן העכוז. ייתכן שהיא חשבה שזה זבוב.

עבודה עם זיתים שחורים:
שירות הלקוחות של דומינוס פיצה יקבל תכף לינק לפוסט הזה ואת האפשרות להגיב לו. למרות שאני בספק אם זה יקרה.

לעיון נוסף - טיולים קודמים ביקומי פיצה מקבילים:

• "פיצה" בנוסח קפה קפה ובודהה בורגרס
• פיצה הודית מסב קוץ' מילגה

צלצלתי לחברה שקצת התפוגגה לי (ככה זה כשאנשים גרים ב"רחוק באמת" ועושים ילדים) לאחל לה שנה טובה באיחור קל.
תפסתי אותה בסופרמרקט עם הבעל והילדות.

- אז מה שלומך?
- אין חדש, ממשיכים לחפש עבודה
- ממשיכים?
- כן, קיצצו אותי לא מזמן
- שוב?!?!?!
- שוב?
- היה משהו כזה לא מזמן, לא?
- לפני שנתיים כזה היה משהו אבל הסתדר בסוף.
- אה. חשבתי…
- איך אצלכם?
- בלגנים עם הבנות, אני בקושי נושמת.
- מזל ששניכם עובדים מהבית.*
- כן… [____, תורידי את הקורנפלקס!]
- טוב אני אתן לך לחזור לקניות שלך.

למחרת שלחה מייל, שהרגישה לא נעים עם מה שאמרה. השבתי שזה אכן נפל לי קצת בקטע לא נעים, ושציפיתי ממנה לתמיכה, לא לבוז שכזה. צלצלה אחר כך ואמרה שזה באמת התפלק לה סתם בצורה לא נחמדה.
אמרתי שזה בסדר ובלה בלה בלה לא נעלבתי וכל זה.

האמת - מה שבאמת רציתי לעשות היה לצרוח עליה. אולי גם להכניס לה סטירה.

אני יודעת שכולנו עושים את הבחירות שלנו ושאסור לזלזל באחרים על הבחירות שלהם, אבל באותו הרגע, התאפקתי מלצעוק עליה שאין לה זכות לדבר איתי על כלום מתוקף בחירתה בגיל צעיר למדי בתפקיד "האשה הקטנה", שעוסקת בעיקר בגידול הילדים, וויתרה בגיל צעיר (מדי לדעתי) על לימודים, ובכלל כמעט על כל מחשבה של קריירה או עצמאות.

אבל התאפקתי. לא אמרתי כלום, והסתפקתי ב"יהיה בסדר, נעבור גם את זה".
ובלב, קצת מחקתי אותה אצלי. עם כל הכבוד למלאנתלפים שנות חברות שממילא הולכות ודוהות להן עקב מרחק גאוגרפי ומכנה משותף שהולך ומתפוגג לו לאורך השנים והשינויים, ושבאמת שכבר אין לי ממש מה להגיד להן אם הדבר הכי חכם שיש להן להגיד לי ברגעים קלים של משבר זה "שוב?!" (כי משום מה, נדמה לי שהיא זכתה ממני לקצת יותר תמיכה בזה באותם רגעים שבהם היא היתה צריכה כתף לבכות עליה)

[הערה: זה פוסט שנכתב בספטמבר בערך. ושוב, הודות לנפלאות התזמונים לעתיד הרחוק, צץ בתאריך ושעה לא צפויים]

זה אמנם לקח 11 יום (בנוסף לכמעט חודשיים של סחבת שהיתה שם לפני שחשבתי על זה שאני צריכה להתעצבן מזה), וכמה עשרות טלפונים, ובנוסף גם מייל לנציב פניות הציבור באגף הביטוח שבמשרד האוצר, שנשלח למעשה רק כדי שבמייל ששלחתי לאחראית הפניות בחברת הביטוח, אוכל לציין גם מספר פנייה מאיים למשרד האוצר.

אבל הצ'ק בידינו. (הלכתי לאסוף אותו כי זה קרוב וכי יש לי חשד שהם בטח ייכשלו אפילו בהדבקת בולי דואר)
ואפילו רשום עליו הסכום שהייתי אמורה לקבל.
פלוס ריבית (שהיא אמנם רק 150 ש"ח, אבל היא ריבית)

ואפילו פגשתי את ליטל המיתולוגית והתנצלתי בפניה על כך שצרחתי עליה.

עכשיו אני רק צריכה להפקיד את הדבר הזה.
(כמובן שבמסגרת פעילותו לשיפור השירות, הבנק הבינ"ל סגור בימי שישי)

ואולי גם למצוא עבודה, כדי שבמקום לחיות מהכסף הזה, אוכל לעשות חיים עם הכסף.
(אני חושבת שלא השתמשתי בביטוי "לעשות חיים" מאז גיל 12, אבל זה השתלב פה טוב)

[הקדמה: ייתכן מאוד שאלה היו צריכים להיות שני פוסטים נפרדים. אלא ששניהם סובבים למעשה סביב אותו נושא ורעיונות. תיחנקו עם זה.]

אחים | אלטרנטיבות | תרבות

בסטטוס הפייסבוק שלה, כתבה היום אחת מחברותיי היותר אובססיביות לעדכוני סטטוס שהיא "הולכת לאירוע התרבות האלטרנטיבית".
בכך היא התכוונה כמובן לאותה הפגנה/אירוע מחאה שהתקיים הערב כנגד תוכניות הריאליטי וכל הרע שמסמלת הפיכתם של הבובלילים לגיבורי תרבות לרגע הודות לדאחקות שאנשים הריצו עליהם בחודשים האחרונים.*

אבל בואו נעבור קצת לסמנטיקה, נעצור ונחשוב לרגע - תרבות אלטרנטיבית?

כי כמו שיודע כל מי שהאזין בנעוריו למוסיקה קצת פחות מיינסטרימית, שכששואלים אותך איזו מוסיקה את מחבבת, ואת משיבה "מוסיקה אלטרנטיבית", המתחכמים שבין חברייך ישאלו בגיחוך-מה "אלטרנטיבה למה?"

המילה "אלטרנטיבה" משמשת אותנו רוב הזמן לתיאור של משהו שאינו דווקא חלופי, אלא הוא חתרני, עצמאי, חריג ושונה מהמקובל. זה משהו שמצוי מחוץ למיינסטרים. ועם כל הכבוד לאותו אירוע מחאה (שלא הלכתי אליו כי היה לי קר) - היום שבו אותם יוצרים וזמרים, שהם האמאמא של המיינסטרים (ברצינות - מוקי? מיקה קרני? מיכה שטרית?) יוגדרו כאלטרנטיביים, הוא הוא היום שבו נוכל לומר באמת שאנו הולכים בוודאות לאבדון מוחלט. אישית, אני יותר מוטרדת ממתקפת השיבוטים של בוגרות "רימון" משמטרידה אותי העובדה שאיזה מזרחי עילג מהפריפריה זכה לקצת אהבה מהעם, שאחוז ניכר ממנו מורכב ממזרחיים (וגם אשכנזים) עילגים מהפריפריה.

אבל אולי היתה זו סתם פליטת מקלדת אומללה של אותה חברה. אני לא מאמינה שאפילו היא טרחה להקדיש כל כך הרבה מחשבה לאותו משפט ספוראדי בסטטוס הפייסבוק שלה.

סבתות | אופנה | ייחוד

לפני חודשיים, כשקפצתי לחנות הצמר החביבה עליי, המוכרת סיפרה כקוריוז ששפרה מה"אח הגדול" הגדילה משמעותית את מחזור המכירות שלה, זה ממש הצחיק אותי (בעיקר כי ממש לא היה לי מושג מי זו). זמן קצר לאחר מכן, כשחברותיי לקבוצת הסריגה ציינו שבכל פעם שהן סורגות באוטובוס או באוניברסיטה, אנשים קוראים להן שפרה, וזה מעצבן אותן ברמות שגורמות להן לרצות לדקור אנשים (וכידוע, מסרגות הן דבר שיש לו שפיצים בקצה).

כשהמונח "לשפר" צץ ב"דורבנות", זה פחות הצחיק אותי. משם, כמובן שהמצב רק המשיך להתדרדר.

איתרע מזלנו והמפגשים הדו-שבועיים שלנו מתקיימים בימי ראשון. במקביל לשעת שידור הזוועתון ההוא (שמשום מה תמיד הוצג בדממה מבורכת על גבי מסך הפלאזמה שמעל לראשינו). על אף העובדה שאנו יושבות באותו בית קפה מאז חודש אפריל, ושכל צוות בית הקפה כבר מכיר אותנו היטב, גם הם משום מה הוכו בטמטום מסויים בשבועות האחרונים, והחלו שואלים האם אנו סורגות בהשפעתה של המיליונרית הטריה.

אם פעם אנשים שראו אותי סורגת היו אומרים "איזו סבתא את", הרי שעכשיו המצב השתנה. זה לא שסריגה הפכה פתאום ל"מיינסטרים" כמו שנקודת ההתייחסות אליה התהפכה והתעוותה באופן מופרך. כי למרות שיש הרואים בפעולת הסריגה אקט חתרני של פריצת גבולות התרבות הצרכנית הממותגת, הרי שסריגה מעולם לא היתה "אלטרנטיבית" באמת (אלטרנטיבה למה?), אלא היא בעיקר סתם תחביב יצירתי, לא אופנתי ויקר שרוב העוסקים בו מציינים בחדווה שהעיסוק בו פשוט מונע מהם לדקור למוות את הסובבים אותם.

ועדיין, אני לא יכולה שלא לתהות האם העצבים כאן הם על הכינוי האומלל "שפרה" שדבק לפתע בסורגות, על כל הסרח העודף של תוכניות ריאליטי ירודות, או שמא יש כאן כעס מסויים על כך שהתחביב האיזוטרי הזה של סבתות לפתע נהיה קצת יותר אופנתי, ובלע בדרך משהו מהפוזה הקצת ייחודית הזו של "ההיא שסורגת".

כי כמו שאין דבר מרגיז יותר מכך שכולם מגלים את המסעדה הקטנה שאפאחד לא מכיר, או שהלהקה ה"אלטרנטיבית" האהובה עלייך הופכת פתאום לנערצת על ידי כולם, ככה גם קצת מרגיז לגלות יום אחד שהתחביב הקצת "חריג" שלך הפך פתאום לאופנתי וכל פקאצה פתאום רוצה ללמוד את מה שאת עושה בשביל הכיף כבר המון שנים, פשוט בגלל שאיזו מישהי שתישכח מחרתיים עשתה כזה בטלויזיה.

אני חושבת שאני צריכה למצוא תחביב איזוטרי חדש שיהווה אלטרנטיבה לסריגה. שמא זהו הזמן ללמוד לארוג שטיחים או לגלף בעץ?

הלכתי עכשיו עם שוקי גלילי, השכן ממורד הרחוב, אל המאפייה שברחוב אלנבי, אשר הוכרזה כמאפייה החביבה על כל (שלושת) הבלוגרים המתגוררים ברחובנו המלוכלך.

בעודנו ממתינים לסמבוסקים שלנו שיתחממו, שוקי פנה אל האיש ששירת אותנו (אין לי מושג אם הוא בעל המקום, או שהוא סתם עובד שם), ואמר לו בחיוך ש"הגענו למסקנה שהמקום הזה הוא הכי מוצלח באזור. הוא מזכיר את אבולעפיה בימים הטובים שלו לפני 20 שנה".

הבחור היסה את שוקי ב"אל תדבר איתי על אבולעפיה הערבים האלה"

בנסיון להרגיע קצת את העניינים, ציינתי את העובדה שעם כל הכבוד לאבולעפיה, אני דווקא ממש מחבבת את המאפיה שלהם, מאחר שבימיי בתיכון נהגנו לעתים לקנות סמבוסקים בסניף ההרצליאני שלהם בדרך מהלימודים.

"אה, זה עוד בסדר, לפחות זה סניף שלנו"

עמדנו שם בשתיקה כמה דקות, מחליפים מבטי זעם מהסוג המוכר לכל בלוגר שמתבשל אצלו בראש חומר לפוסט חדש.

האיש ארז את הסמבוסקים והפיתות של שוקי, ובינתיים שילמתי לו על הסמבוסק פיצה שלי.
- את לא איתו?
- לא. חשבון נפרד.
- ואת לא קונה באבולעפיה?
- דווקא כן.
- ואין לך בעיה עם לתת כסף לערבים?
- צמע, אני קונה אצל מי שטעים.
- אין בעיה. תמשיכי לתת להם כסף כדי שיהרגו אותנו
- כנראה.

עפנו משם בזריזות ובעצבים, בידיעה שככל הנראה, יהיה צורך למצוא מאפייה חדשה שתהיה אהובה על בלוגרי הרחוב.
וחבל, כי באמת שהיה להם סמבוסק טעים.

הערה לסיום:
הסיפור הזה מובא כאן כי הוא קלקל לנו את התאבון, אך הוא אינו מובא כאן כדי לעודד איש לפעול כנגד עסק זה או אחר. אין לי מושג מה תפקידו של האדם עימו דיברנו. ייתכן מאוד שהוא סתם שכיר טיפש. אני מניחה שקוראי הבלוג הקבועים מסוגלים לנחש באיזה מקום מדובר, אבל אני מקווה מאוד שיש להם מספיק שכל כדי שלא לפצוח בקמפיין אינטרנטי רחב היקף. כך או כך, העובדה ששם המקום אינו מופיע כאן אינה מקרית כלל וכלל. אם הסקרנות אוכלת בכם, ואתם חייבים לדעת מי זה, שלחו לי מייל ובינתיים לכו תאכלו באבולעפיה. טעים שם.